בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי הרוק והקוק

סוד העמידות של הרולינג סטונס

דבר לא פירק את הרולינג סטונס: לא הסמים והמעצרים, לא הריבים בין ג'אגר וריצ'רדס ולא מותו של בריאן ג'ונס. אפילו לא הרצח בפסטיבל אלטמונט

18תגובות

"זה היה יום יפה", ענה מיק ג'אגר, כששאל אותו ב‑1987 כתב המגזין "רולינג סטון" איך התחילה הלהקה המצליחה והשורדת שלו. "זה היה אחד מהימים היפים הנדירים האלה בלונדון". היום הזה, 12 ביולי 1962, היה הפעם הראשונה שבה עלו לבמה אחת, במועדון המארקי באוקספורד סטריט 165 לונדון, ג'אגר, קית ריצ'רדס וחבריהם להופעה בשם שהיה למותג ולאגדה: רולינג סטונס.

50 שנה אחרי, מותר למחזר את הקלישאה: האבנים עדיין מתגלגלות. לתופעה הזאת אין אח ורע. הביטלס חדלו להתקיים בפועל בסוף שנות ה‑60 (גם אם הודעת הפירוק הרשמית היתה ב‑1970). ה"ביץ' בויז" ידעו הפסקות ארוכות ולא פעלו ברציפות, חלק מהחברים מתו או פרשו ומהלהקה נותר בעיקר השם. אבל הרולינג סטונס ממשיכים לפעול כאותה מפלצת רוקנרול דו-ראשית. ג'אגר וריצ'רדס.

גטי אימג'ס

למה דווקא הם, ולא אף זוג יוצרים-מבצעים משום להקה אחרת, הצליחו לשרוד בכל השנים, המשברים, מאבקי האגו והסמים, סיבובי ההופעות והמעברים בין ארצות, העליות והמורדות?

הכסף?

יש שיאמרו: הכסף מדבר. בשנת 2007, אחרי 45 שנות קריירה, הרולינג סטונס היו במקום הראשון ברשימת האמנים המרוויחים ביותר בתבל באותה שנה (לפי העיתון "פורבס"). תחת הכותרת "מקום ראשון: רולינג סטונס 150,600,000 דולר" נכתב על חבורת הזקנים חסרי המנוח, שעודם מלאי תשוקה לעוד ועוד מאותו מעדן מלכים המשלב קהל, כסף, הצלחה ופרסום. "ג'אגר וריצ'רדס תאבי ממון", כתבה בספרה אנג'י בואי, אשתו לשעבר של דיוויד בואי. "הם יעשו הכל בשביל כסף". אפשר להאמין לה.

הלהקה אמנם לא מכרה מספר עצום של דיסקים בשנים האחרונות, אבל זה לא הפריע לג'אגר, לריצ'רדס ולחבריהם להמשיך ולהתפרנס יפה ממה שהם אוהבים ויודעים לעשות: ההופעות שלהם ב‑2006 הניבו 138.5 מיליון דולר, זאת לעומת 12.1 מיליון ממכירות דיסקים.

"הבעיה של הרולינג סטונס היא מהסוג ש‑99% מהאמנים בעולם לא מכירים ולא יכירו", אמר אלן פרל מסוכנות הכרטיסים טיקט-מאסטר ל"פורבס". "הבעיה היא שיש יותר אנשים שרוצים לראות את הרולינג סטונס בהופעה חיה ממספר המקומות בהופעות שהלהקה מסוגלת לעשות בשנה". כרטיסים לכל ההופעות של הלהקה, אם זה באולם של 20 אלף מקומות ישיבה באטלנטה ואם באיצטדיון של 115 אלף בני אדם בשיקגו ­ נמכרים תמיד זמן רב מראש.

החברות?

קית ריצ'רדס למד בסידקאפ ארט קולג'. מיק ג'אגר בלונדון סקול אוף אקונומיקס. האמן והכלכלן, קרא להם פעם בשעשוע שדרן הרדיו ג'ון פיל. המפגש ביניהם בקרון רכבת, שבו התברר העניין המשותף שלהם באותם מוסיקאים, כבר היה לאגדה.

למעשה, השניים הכירו הרבה קודם לכן. "בשנות ה‑50 המוקדמות", כותב ריצ'רדס בספרו האוטוביוגרפי, "מיק ואני למדנו באותה כיתה בבית הספר היסודי ונתוורת בדארטפורד שבמחוז קנט. ההורים שלי וההורים שלו היו חברים ואחר כך הם עברו יחד ללונדון. ואז נפגשנו במקרה ברכבת".

רויטרס

גורל?

פטאליסטים טוענים, שדברים שצריכים לקרות אכן קורים. ארבעה בחורים מליברפול, שגרו במרחק הליכה זה מזה, חברו יחדיו ושינו את העולם תחת השם ביטלס. ושני חברי ילדות שנפגשו מחדש הקימו את הלהקה השנייה הכי מצליחה בהיסטוריה.

ריצ'רדס נולד ב‑18 בדצמבר 1943. ג'אגר מבוגר ממנו רק במעט: הוא נולד ב‑26 ביולי באותה שנה. יותר מכל זוג נשוי הם שורדים יחד, ביצירה ובדרכים, כל השנים הללו.

הם רבו לא פעם. ג'אגר קרא לריצ'רדס "מטורף מסומם בעל משאלת מוות ותשע נשמות". ריצ'רדס אמר בראיון לרדיו נובה בפאריס ב‑2007 ש"להיות עם ג'אגר באותה להקה זה כמו להיות עם הדיווה הכי מגעילה ומוגזמת. חיבור של ברברה סטרייסנד, מדונה ואליזבט טיילור יחד לא ייתן לך אפילו מושג מה זה לעבוד עם מיק ג'אגר".

אבל השנאה היא כנראה רק צדה השני של האהבה. השניים, שיצרו יחד כמה מהשירים המשמעותיים ביותר בתולדות הרוקנרול ­ החזיקו מעמד כל השנים הללו אף על פי כן ולמרות הכל.

המותג?

רולינג סטונס היא כבר מזמן הרבה יותר מלהקת רוק. היא מותג. והשניים שמובילים אותה, כל השנים הללו, הם אייקונים מבוססים. ב‑1972 היה נדיר לראות מישהו בן 40 בקהל בהופעת רוק, אבל ב‑2012 אפשר לראות בדטרויט, בלונדון ובטוקיו אלפי אנשים בני גילם של ג'אגר וריצ'רדס. חובב מוסיקה בן 65 כיום הרי היה בן 20 בקיץ של האהבה, ב‑1967. והקהל שהתבגר עם אליליו עדיין שומר להם אמונים.

השניים הם מותגי-על חזקים כנראה גם בזכות יציבותם ארוכת השנים, הצלחתם המתמדת והעובדה שגברו על מכשולים ותהפוכות, טרנדים ועל הזמן עצמו, שחלף ולכאורה לא פגם במסלול חייהם הזוהר והמשגשג. הסביר את זה פעם לארי דייוויד: "מי ששרד בשנות ה‑60, ה‑70, ה‑80 וה‑90, במעבר ממכונת הכתיבה למחשב ומהתקליט לאייפוד ­ אני מוכן לשמוע מה שיש לו להגיד על הנשיא, או על איכות הסביבה, או סתם על החיים שלי במאה ה‑21. ואני מוכן לשמוע שיר חדש שלו, ותמיד אתמסר לשירים הישנים".

כמו ברוב תחומי פעילותה של הלהקה, גם המיתוג, הלוגו, העטיפות, הדימוי, היו חלק בלתי נפרד מההצלחה וההישרדות שלהם. הסמל המפורסם בעיצובו של ג'ון פשה, אותה לשון משורבבת בהתרסה חרמנית בוטה ומקסימה, הוא אלמנט ויזואלי חזק ביותר, כמו ארבעת חברי הביטלס החוצים את הכביש באבי רואד, כמו הגבר הלוחץ יד לאיש השרוף של פינק פלויד.

רויטרס

הלשון עדיין משתרבבת גם כיום. זה עדיין סמל חזק מאוד של מיניות ועלומים, שובבות ובוטות, וכמו בשנות ה‑70 גם במאה ה‑21 רבים מוצאים בו טעם ומקור להשראה ולהזדהות.

היצירה?

29 אלבומי אולפן. 12 אלבומים חיים שהוקלטו בהופעות. 30 אוספים שונים. רק שלושה אי-פיז. 107 סינגלים. 57 וידיאו-קליפים. זו התוצרת של הלהקה ב‑50 שנותיה.

בניגוד לזוג מליברפול, ג'ון לנון ופול מקרטני, שגילו מיד את המעיין הנובע של היצירה המשותפת, לג'אגר וריצ'רדס נדרש זמן רב יותר. בשלושת האלבומים הראשונים הם הקליטו גרסאות שלהם לצ'אק ברי, רופוס תומס, וילי דיקסון ורבים אחרים, ותרמו רק שירים מקוריים ספורים ללהקה.

באלבום הבכורה שלהם ("רולינג סטונס", 1964) היה רק שיר אחד ויחיד שכתבו ג'אגר וריצ'רדס: "(re Coming Back'You) Tell Me". באלבום השני ("רולינג סטונס 2") שיצא כעבור שנה היו שלושה שירים מקוריים שכתבו השניים, וגם באלבום השלישי "Our HeadsOut of" היו רק שלושה שירים מקוריים. באלבום הרביעי, "אפטרמאת", שיצא בשנת 1966, הם כבר כתבו והלחינו בעצמם את כל השירים, 14 במספר. מאותו רגע רכבת השירים כבר לא נעצרה. ג'אגר-ריצ'רדס חתומים יחד על 126 שירים. רבים מהם היו ללהיטי על.

 

סקס, סמים, מעצרים ורוקנרול

כדי להתבלט בעולם החדש שהחל להתעצב בשנות ה‑60, הרולינג סטונס היו חייבים לגבש להם ייחוד ברור ומוגדר. כך, במודע, עוצב הדימוי שלהם כהיפוך המוחלט מזה של הביטלס: בוטה, מתחצף ומרדני.

המראה של חברי הלהקה שאב השראה מכנופייתו האלימה של אלכס, גיבור "התפוז המכני", ספרו של אנתוני ברג'ס שראה אור ב-1962 (הסרט בבימויו של סטנלי קובריק יצא לאקרנים ב1971-). את התדמית החיצונית שאימצו תאמה התנהגותם הפרועה של חברי הרולינג סטונס והשערוריות שחוללו בכל מקום ששהו או הופיעו.

 

לאחר שחתמו על החוזה עם חברת דֶקה יצאו חברי הלהקה למסע ההופעות הראשון שלהם, בבריטניה ובשאר אירופה. מסע ההופעות הציג את המעבר של הלהקה מסגנון הבלוז לרוק.

בתקופה זו, שבה זכתה הלהקה לפופולריות עצומה, החלו הרשויות לרדוף את שלושת חברי המפתח בה ­ ג'אגר, ריצ'רדס ובריאן ג'ונס ­ בגין שימוש בסמים. בשנת 1967 הדליף העיתון "ניוז אוף דה וורלד" לרשויות כי מתקיימת מסיבה בבית הכפר של ריצ'רדס, ובפשיטה על הבית נמצאו ריצ'רדס, ג'אגר ומריאן פייתפול העירומה, כשברשותם חשיש. ג'אגר וריצ'רדס הועמדו לדין, הורשעו ונידונו למאסר.

החלטת בית המשפט עוררה הד ציבורי רב, ונטען כי חומרת הענישה נבעה מכך שהנאשמים הם אישים מפורסמים. בעקבות הביקורת שוחררו השניים, ולאחר מכן הוציאה הלהקה את הסינגל "We Love You" כהוקרה למעריציהם על נאמנותם בזמן המעצר. תקליט הסינגל כלל הופעת אורח של לנון ומקרטני, ובפתיחה שלו נשמעים רעשים של צעדים המתרחקים מדלת סורגים נטרקת. בסרטון לקידום השיר הוצג ג'אגר כאוסקר ויילד בעת משפטו.

 

באותה שנה, 1967, הוציאו הרולינג סטונס את האלבום "Satanic Majesties RequestTheir", שהיה הראשון שלהם שיצא בהוצאה זהה גם בבריטניה וגם בארצות הברית. האלבום, שיצא זמן קצר לאחר "סרג'נט פפר" של הביטלס, היה התשובה הפסיכדלית של הלהקה למהפכת ילדי הפרחים. ביל ויימן, מחברי הלהקה אז, שר בו לראשונה, בשיר מקורי משלו, והאלבום הגיע למקום השלישי במצעדים בבריטניה ולשני בארצות הברית. על אף הצלחתו, החליטו חברי הלהקה לא לבצע את שיריו בהופעות שלהם. זמן מה לאחר מכן פוטר מנהל הלהקה, אנדרו אולדהם, בשל חיכוכים פנימיים ובמקומו נשכר מנהל חדש, אלן קליין.

בתקופה זו הלכה ופחתה מעורבותו של בריאן ג'ונס ביצירה של הלהקה. בעקבות שימוש מתמשך בסמים ואלכוהול הוא אושפז בבתי חולים, והריחוק בינו לבין חברי הלהקה יצר מריבות בלתי פוסקות. המתח בינו לבין ג'אגר וריצ'רדס גבר ונוצר נתק בינו לבין הלהקה. באותה העת גם החל ריצ'רדס ברומן עם בת זוגו של ג'ונס, אניטה פלנברג (שהיתה לימים לאם כמה מילדיו). פלנברג סיפרה כי ג'ונס הכה אותה ושבר את ידה.

בשנת 1968 סומנה חזרתה של הלהקה למקורות הבלוז עם יציאת הסינגל המצליח "FlashJack 'Jumpin". הסינגל הושפע מסגנון הדלתה-בלוז הן במקצב והן במלל המציג את ג'ק פלאש המקפץ, אדם שנחבל ונרמס במשך כל חייו, אך ממשיך לנוע הלאה.

 

באותה שנה גם יצא האלבום "Beggars Banquet", שעטיפתו היתה מושא לוויכוח: התמונה המקורית, שהציגה שירותים ציבוריים מטונפים, נגנזה. האלבום הציג שיא חדש ביצירתיות של הלהקה. בשיר הפתיחה שלו, "Sympathy for the Devil", הוספו כלים אקזוטיים כגון רעשני מאראקס ותופי קונגה, וג'אגר הציג את עצמו בתור השטן שאחראי לשלל מאורעות טרגיים במשך ההיסטוריה, מצליבת ישו ועד רצח האחים קנדי.

 

שירים בולטים נוספים באלבום הושפעו מסגנון הדלתה-בלוז, כמו "No Expectations" ו"Dear Doctor", והיה בו גם "Street Fighting Man", שהציג את הביקורת החברתית של הסטונס. לעומת ההתפתחות היצירתית של הלהקה, ג'ונס, שקודם לכן ניגן במספר רב של כלי נגינה בהקלטות, לא תרם לשירים במידה ניכרת.

באותה שנה קיימו חברי הלהקה מופע רוק שהתקיים בתוך אוהל קרקס. במופע, שנקרא "קרקס הרוקנרול של הרולינג סטונס", השתתפו גם לנון, אריק קלפטון, ה"מי", "ג'טרו טאל", מריאן פייתפול, יוקו אונו והכנר הישראלי עברי גטליס. הקלטות המופע תועדו בסרט, שיצא רק לאחר 25 שנה בעקבות חוסר שביעות הרצון של ג'אגר מהופעת הלהקה. בהופעה נראה ג'ונס מטושטש ומסומם לחלוטין.

בשנת 1969 החלה הלהקה לעבוד על אחד מאלבומיה המפורסמים ביותר, "Let It Bleed". כמו קודמו, האלבום חיזק את נגיעות הבלוז והביקורת החברתית דרך נושאים שונים. השירים הבולטים באלבום היו "Gimme Shelter" האפוקליפטי, "Get Yer Ya-Yas Out!" והגרסה המחודשת לשירו של רוברט ג'ונסון, "Love in Vain". גם הפעם היתה תרומתו של ג'ונס מעטה.

בד בבד עם העבודה על האלבום החליטו חברי הלהקה לצאת למסע הופעות מחוץ לבריטניה, בפעם הראשונה זה שלוש שנים, לקידומו. ואולם, בעקבות הרשעות רבות בעבירות סמים לא קיבל ג'ונס אישור עבודה מחוץ למדינה. ב‑8 ביוני באו לביתו חברי הלהקה האחרים והודיעו לו שהוא מסולק מהרולינג סטונס. במקומו צירפו את הגיטריסט מיק טיילור, בן 20.

 

מצבו הנפשי של ג'ונס היה קשה. כעבור פחות מחודש, ב‑3 ביולי, הוא נמצא מת בבריכה שבביתו, שיכור ומסומם. יומיים לאחר מותו הופיעה הלהקה בהייד פארק בלונדון מול קהל של כרבע מיליון בני אדם. ההופעה הוקדשה לזכרו של ג'ונס וחברי הלהקה שיחררו בה מאות פרפרים לאוויר.

בקיץ של אותה שנה, 1969, יצאה הלהקה בהרכבה החדש למסע הופעות נרחב בארצות הברית. הופעותיה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק תועדו וכעבור שנה יצאו באלבום ההופעה הרשמי הראשון של הלהקה, "!s Out'Get Yer Ya-Yas", שזכה לשבחים אדירים.

לסיום מסע ההופעות המוצלח החליטו חברי הלהקה להופיע באלטמונט שבקליפורניה. האירוע, שהיה מיני-פסטיבל במגרש מכוניות, נועד לחזק את תפישת העולם של ילדי הפרחים ולהמשיך את התנופה של פסטיבל וודסטוק שהתקיים כמה חודשים לפני כן.

ואולם, לאבטחת האירוע נשכרה כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום", שקיבלו בתמורה 500 דולר ובירה חינם. הכנופיה, שנודעה באלימותה, חבטה והלמה בקהל המופע ואף במוסיקאים, ובזמן ההופעה של הרולינג סטונס אף דקרה למוות צעיר שחור שהתקרב לבמה. פסטיבל אלטמונט היה לסמל של סוף עידן התמימות של שנות ה‑60.

לאחר טראומת הרצח בהופעה החליטו חברי הרולינג סטונס להתרחק מהקהל ומהתקשורת. החוזה עם דֶקה הסתיים. הלהקה הקימה חברת תקליטים עצמאית, Rolling Stones Records. את שנות ה‑60 הם חתמו באלבום המופת "Let It Bleed".

אי-פי

שנות ה‑70 היו עשור מעניין לרולינג סטונס ולמעריציה. המחצית הראשונה של העשור הניבה תקליטים ענקיים: ב‑1971 יצא "אצבעות דביקות" ובו בין היתר "סיסטר מורפין" ו"סוסים פראיים"; כעבור שנה ­ "גלות ברחוב הראשי" הכפול והמורכב, שהוקלט בשלוש ארצות שונות במשך שנה וחצי; ב‑1974 ­ "זהו רק רוקנרול".

אבל השנים האלה גם התאפיינו בבעיות אישיות, הופעות רעות, סמים, חברים שעזבו את הלהקה ושלל מהומות. הרולינג סטונס עזבו את בריטניה והשתקעו בדרום צרפת, כדי להתחמק מתשלום מסים במולדת. ב‑1973 יצאו למסע הופעות באזור האוקיינוס השקט, סיבוב שבו התחוללו מהומות כמעט בכל הופעה, מה שעורר זעם רב נגדם באוסטרליה וביפאן.

התמכרותו של ריצ'רדס להרואין איימה לחסל את האיש ואת הלהקה. ב‑1977 הוא נעצר עם משפחתו בנמל התעופה של קנדה כשברשותם סמים וכפיות חרוכות משימוש. נגד אשתו, אניטה פלנברג, הוצא צו מעצר. למחרת פרצה המשטרה לחדר המלון של ריצ'רדס ומצאה בחדרו 22 גרם הרואין. הוא הובא לפני שופט והיה עלול לעמוד לדין על הברחת סמים, עבירה שעונשה המינימלי בקנדה הוא שבע שנות מאסר. אבל השופט פסק שריצ'רדס קנה את הסמים אחרי שהגיע לקנדה ולא הבריח אותם. הוא שוחרר על תנאי והופיע עם הרולינג סטונס פעמיים בטורונטו. האטרקציה העיקרית במופע היתה מרגרט טרודו, אשתו של ראש ממשלת קנדה אז פייר טרודו, שרקדה עם הלהקה (אחר כך גם דלפה לתקשורת הידיעה שאשת ראש הממשלה חגגה כל הלילה בסוויטה של הרולינג סטונס).

רויטרס

האלבומים שיצאו עד סוף העשור לא היו מהודקים ומושקעים, אף שכל אחד מהם הכיל להיט ענק או שניים והם נמכרו יפה. ג'אגר השקיע הרבה במסיבות ובילויים ונראה הרבה במועדונים (בעיקר "מועדון 54" בניו יורק) עם אשתו, ביאנקה מורנה דה מאסיאס, פעילה פוליטית וחברתית מניקרגואה, וגם עם המאהבת שלו (שהיתה לאשתו בסוף שנות ה‑70) הדוגמנית ג'רי הול.

שבעה ילדים מארבע נשים שונות יש למיק ג'אגר. ג'רי הול כינתה אותו "טורף-על מיני" וגם מריאן פייתפול, שהיתה זוגתו, העידה שמדובר באדם רעב תמידית. לסקס ולרוקנרול. על הסמים, למרבה המזל, הוא ויתר לפני שמלאו לו 40 ואילו ריצ'רדס המשיך להיכנס ולצאת ממוסדות גמילה.

שנות ה‑80 החלו בסערה עם אלבום נפלא, מהטובים ביותר של הלהקה, "טאטו יו". הוא ראה אור ב‑1981 והוכיח שמה שחשבו שהלהקה הזאת שכחה ­ להקות אחרות לעולם לא יידעו. בעולם שאחרי הפאנק, בעיצומם של הגל החדש והסינת-פופ והמוסיקה השחורה, היה האלבום החדש של הרולינג סטונס הוכחה שנבואתו של ניל יאנג ("הרוקנרול לעולם לא ימות") מדויקת.

גטי אימג'ס

אבל העשור הזה לא היה קל לרולינג סטונס. ג'אגר וריצ'רדס רבו ללא הרף ולמשך תקופה לא קצרה הפסיקה הלהקה לפעול. ג'אגר הוציא שני אלבומי סולו וריצ'רדס הקליט לבדו. הם חזרו והתאחדו לעבודה משותפת רק בשנת 1989. האלבום מאותה שנה, "Steel Wheels", זכה לשבחים אדירים וגם להצלחה מסחרית גדולה. גם סיבוב ההופעות שבא אחריו (והונצח באלבום הופעה מעולה, "פלאשפוינט") מיצב מחדש את הלהקה כאגדת רוקנרול בפעולה, אף על פי שהמתופף ביל ויימן הודיע שנמאס לו להופיע והוא רוצה לפרוש. הוא החזיק מעמד עד 1993 ואז פירסם את ספרו האוטוביוגרפי המעניין, "Stone Alone".

בשני העשורים האחרונים הרולינג סטונס בעיקר שמרו על הישגי העבר. הלהקה הגיעה לפסגה של מצעד המכירות בבריטניה ב‑1994 עם האלבום "וודו לאונג'", אבל מאז לא הוציאה שום אלבום חשוב או מעניין. ב‑2010 כיכבה שוב במקום הראשון במצעד הבריטי בזכות אלבום ישן, "גלות ברחוב הראשי" ­ המהדורה החדשה של האלבום מ‑1972. זו היתה הוכחה ניצחת לכוחה של הרולינג סטונס, הנובע משפע של אלבומים נהדרים ושירים חשובים שיצרה ב‑25 השנים הראשונות לקיומה.

בהמשך אמנם היה להם להיט ענק אחד, "האם מישהו ראה את הנערה שלי?", אבל הם הסתבכו בתביעה: קיי-די לאנג טענה שהשיר גנוב משיר שלה, "Constant Craving". ג'אגר הודה שהירבה לשמוע את השיר של לאנג, כשהיה לוקח את הבת שלו לקולג' באוטו, ואמר שאולי משהו חדר והשפיע על הכתיבה. הרולינג סטונס הפסידו בתביעה וחויבו לשלם ללאנג וגם להוסיף את שמה לרשימת הקרדיטים של השיר.

גטי אימג'ס

עוד רכיב בלתי נפרד מהמיתולוגיה של הלהקה הוא הרומן בין ג'אגר לענק מוסיקלי אחר, דייוויד בואי. על הרומן הזה שב וכותב עתה כריס אנדרסון בביוגרפיה חדשה של ג'אג'ר, אך אנג'י בואי סיפרה על אודותיו כבר לפני שנים. בביוגרפיה של דייוויד בואי (שראתה אור בעברית בהוצאת מודן) כותב עיתונאי הרוק מרק ספיץ כי הספר שהוציאה בואי בשנות ה‑90, "Backstage Passes" (מעברים מאחורי הקלעים), נמכר היטב משום שהיא קידמה אותו בראיונות שבהם סיפרה כי תפסה את בן-זוגה לשעבר בועל את מיק ג'אגר. לפי ספיץ, "זה הוביל לעיצובה של אחת מחולצות הטריקו הזולות והשוות ביותר הנמכרות לתיירים ברחוב סנט מרק'ס פלייס. יש לי חולצה כזו, ואני מנסה כעת לרכך אותה ולהעניק לה מראה וינטג'י מספיק כדי שאוכל ללבוש אותה. יש עליה תצלום מטושטש בשחור-לבן של בואי, בערך משנת 1982, ועליו מודפסת הכתובת 'דפקתי את מיק ג'אגר'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו