שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מדיוויד בואי ועד קורט קוביין: הלהקות שהושפעו מהסטונס

מיק ג'אגר הציב את המודל לסולן, קית ריצ'רדס לנגן המסומם. הסטונס היתה לאמא הגדולה של עשרות רבות של להקות רוק בחצי המאה האחרונה

משה קוטנר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה קוטנר

בהיותה אחד מאבות המזון של הרוקנרול, השפעתה של הרולינג סטונס חובקת עשורים וז'אנרים רבים, נפרשת על פני כל מפת המוסיקה הפופולרית של 50 השנים האחרונות. אם אלו הרכבים כמו "פרל ג'אם" שיצרו גרסאות כיסוי לרשימה ארוכה של שירי הסטונס; אם אלה אינספור מחוות, למשל זו של "פוסי גאלור" לאלבומם של הסטונס "גלות ברחוב הראשי"; ואם אלה ה"בלאק קראוז" ו"אירוסמית", שבאישיותם הבימתית והמוסיקלית הם כמעט ילדי המבחנה של האבות המייסדים מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס, הלומי שנים של מסעות בדרכים והרגלים נרקוטיים בלתי נמנעים.

למעשה קל יותר יהיה למנות את להקות הרוקנרול שלא הושפעו כלל מהסטונס במישרין או בעקיפין, מאשר את רשימת הלהקות שכן הושפעו.

דיוויד בואי, 1974צילום: גטי אימג'ס

ההשפעה העצומה הזאת, כמו כל תופעה בקנה מידה דומה, לא היתה יכולה להתרחש בלי שילוב נדיר של נסיבות. הלהקה הנכונה הגיעה בזמן הנכון ופגשה את חברי הביטלס ברגע הנכון כדי ללמוד מהם שבלי להתחיל לכתוב שירים מקוריים זה לא יקרה. השיר הראשון שכתבו ג'אגר וריצ'רדס היה להיט ענק שהזניק את הקריירה של מריאן פייתפול, "As Tears Go By", חצי מאה אחר כך, הם עדיין נהנים מהאפקט המצטבר. הסטונס היו שם בשלב גיבוש הזהות של הרוקנרול. כניגוד לדימוי הנקי ולמוסיקת הפופ של הביטלס, הם תפסו את עמדת הילדים הרעים של הרוקנרול והציגו את צדדיו המלוכלכים ואת כוחו המתריס מול חברה שמרנית. אחריהם, בעשורים הבאים, תפסו את העמדה הזאת ­ ומיקסמו את הפונטציאל האמנותי והמסחרי שלה ­ אויבי ציבור אחרים, כמו ה"סקס פיסטולס", אוזי אוסבורן ומרילין מנסון.

בתוך כך נהפכו ג'אגר וריצ'רדס לדמויות ארכיטיפיות: ג'אגר הציב את הסטנדרטים לסולן של להקת רוקנרול באשר היא, בעוד שריצ'רדס יצר את השבלונה של נגן הרוקנרול המכור להרואין וסמים אחרים ­ דרך חיים שנהייתה מעין מסלול טקסי של גאולה בדרך לתהילת הרוקנרול. בשנים הבאות ילכו בה המוני נגנים ­ מסיד וישס ועד קורט קוביין וסלאש מ"גאנז אנד רוזס".

קורט קוביין, 1994צילום: גטי אימג'ס

בלי סיפוק

בשנותיהם המוקדמות הניחו הסטונס את היסודות למוסיקה הפופולרית של עשרות השנים הבאות. לעתים זה התגלם בשיר אחד יחיד. דוגמה לכך היא אחד מקטעי הגיטרה המזוהים ביותר מאז ועד היום, "(t Get No'I Can) Satisfaction" מ‑1965. יציאת השיר נחשבת לרגע שבו פרץ לעולם סגנון הבלוז-רוק, שרחש עד אז מתחת לפני השטח. בעקבותיו הביאו את הסגנון למיינסטרים אמנים כמו ג'ניס ג'ופלין, ה"דורס", אריק קלפטון ואחרים.

חשיבות השינוי שסימן "סאטיספקשן" היתה לא רק בערבוב שני סגנונות מוסיקליים שייצגו שחורים ולבנים, אלא בשינוי סדרי העדיפות בארגון ובנגינה של המוסיקה כפי שהיתה נהוגה עד אז בזרם המרכזי ­ מעבר מרוקנרול, שבו השירה הוצבה מקדימה וכלי הנגינה סיפקו לה ליווי, ליצירה שבה הגיטרה עוברת קדימה, ומופקים בה צלילים מסוג חדש: מלוכלכים, צורמניים וחשמליים. בעקבות הגיטרה, גם הבס והתופים נהיו דומיננטיים. וכך, את המודל של זמרים המופיעים עם נגני ליווי החליף המבנה החדש של להקת רוקנרול, הפועלת כיחידה שוויונית.

לצד אלה סימן "סאטיספקשן" שינוי תמטי ­ משירי אהבה אסקפיסטיים לטקסטים על המציאות בכלא של החיים המודרניים. כשיצא, נתפש השיר כהתקפה ­ ביטוי פומבי של תשוקה ותסכול מיני לצד ביקורת על תרבות הצריכה האמריקאית, הנסמכת על חוסר היכולת להגיע לסיפוק.

מיהו פאנקיסט

לא קשה למצוא באינטנסיביות, בחייתיות ובדימוי של הרולינג סטונס את השלבים הראשונים של מה שייהפך לפאנק באמצע שנות ה70- ­ האירוטיזציה של הסכנה ככלי מרדני, אנטי-חברתי ואנטי-ממסדי. ג'ון ליידון וג'ו סטראמר, שהובילו את ה"סקס פיסטולס" וה"קלאש", סיפרו בראיונות מאוחרים על ההשפעה המוסיקלית ששאבו מהיצירה המוקדמת של הסטונס.

אף על פי כן, הרולינג סטונס אינה נמנית לרוב כאחת מלהקות ה"פרוטו-פאנק" המשפיעות - אלה שעשו פאנק כמה שנים לפני שהוא נולד רשמית, כמו איגי פופ וה"סטוג'ס" וריצ'רד הל. הסיבה העיקרית לכך היא שעד שנולד הז'אנר הם נהיו לענקים, כך שנתפשו כחלק מאליטת הרוק הנפוחה שנגדה יצא הפאנק. כמה שירי רוקנרול וגראז' חלודים במיוחד, שלא רחוקים מרוחם של איגי פופ וה"ניו יורק דולס", נכללו באלבום של הסטונס מ‑1972, "גלות ברחוב הראשי".

את השפעתם בתקופה שאחרי יציאת האלבום אפשר לשמוע בין השאר אצל דייוויד בואי, שאחרי "זיגי סטארדאסט" התרחק מהגלאם והתקדם לצליל מחוספס יותר באלבום "DogsDiamond". השפעה נוספת של הסטונס על בואי היתה ביצירת הדימוי האנדרוגיני שלו. זה השפיע גם על ה"ניו יורק דולס", שהופיעו בבגדי נשים וניגנו רוקנרול בסיסי ומלוכלך, כחוליה שהקדימה את ה"ראמונס" ו"בלונדי" בהתפתחות הפאנק והגל החדש.

הסקס פיסטולז, 1977צילום: גטי אימג'ס

הניהיליזם של שירי הרולינג סטונס כמו "Paint it Black" היה קרוב ברוחו לפאנק הרבה יותר מאשר לאווירה השלטת באמצע שנות ה‑60, שאז נכתב. לסטונס עצמם היו יחסים מורכבים עם תנועת הפאנק ­ הם ראו איך הלהקות החדשות שואלות את סגנון החיים, תספורת הקוצים ונגינת הגיטרה של ריצ'רדס ומושכות את כל תשומת הלב. עם הפיכתו של סיד וישס לאייקון התקופתי הכריז ג'אגר ש"אף אחד לא יכול להיות יותר פאנק מקית ריצ'רדס".

עניין של סטייל

להקות שדווקא שמחו להכיר בהשפעה של הרולינג סטונס היו הרכבי ההארד-רוק שפרחו בשנות ה‑80. השפעתה של הסטונס עליהם התמקדה בשילוב רב העוצמה של החצנת המיניות הגברית בהופעותיהם וסגנון מוסיקלי שחיבר רוקנרול המנוני עם בלוז. בונו מ"יו‑2", מעריץ של הסטונס שגם שיתף פעולה אתם, אמר בזמנו שמתנועות האגן הנהדרות של ג'אגר נולדו "20 שנה של קוק-רוק".

להקות כמו "מוטלי קרו" ו"סינדרלה" הקצינו בשנות ה‑80 את המראה וההתנהגות הבימתית של ג'אגר עד לאבסורד, כשהם יוצרים פרפורמטיביות קווירית-מאצ'ואיסטית מתעתעת ­ אחת מהתופעות המרתקות בתרבות הפופ של שנות ה‑80. זה היה דימוי שעירבב גבריות שוביניסטית עם מראה מצועצע של מלכות דראג, רוקנרול פאלי המחפצן נשים שיצרו גברים הלבושים בעצמם כנשים. כל זה שווק בהצלחה לנערים מתבגרים.

חברי "AC/DC", אחד מהרכבי ההארד-רוק המצליחים ביותר אי פעם, נוהגים להזכיר את הסטונס כהשפעה העיקרית עליהם. קל לזהותה ­ מהשפעת הבלוז בנגינת הגיטרה של אנגוס יאנג ועד הדימוי הניהליסטי והמאצ'ואיסטי והעיסוק הלא מחייב של הלהקה בצד האפל בשירים מכוננים כמו "Highway To Hell". בכל אלה ניכרת טביעת אצבע ברורה של הסטונס.

הרכב נוסף שלרולינג סטונס תרומה מרכזית להצלחתו הוא "אירוסמית", שמנהיגו סטיב טיילור דומה במראהו לג'אגר. הדמיון החיצוני והמוסיקלי גרם ללהקה להיתפש כחקיינים של הסטונס בתחילת דרכם, אולם בהמשך הם הוכיחו שפיתחו פרשנות משלהם לערבוב בין בלוז, רוק צעקני ומראה אנדרוגיני, עם קצת עזרה מכמה מטפחות צבעוניות מתנפנפות. "תמיד תייגו אותי כמיק-ג'אגר-וונאבי וממש שנאתי את זה", סיפר בזמנו טיילור, "אבל אז הבנתי שמיק הוא הילד הכי רע בבלוק. למדתי מהסטונס ­ ומג'ניס ג'ופלין ­ שהעניין הוא לא בתווים שאתה מנגן, אלא אם יש לך סטייל או לא".

בשנות ה‑90 המשיכו הסטונס להשפיע על אמני רוקנרול במיינסטרים. "אואזיס" אמנם התפרסמה כמי שציטטה בעיקר את הביטלס, אבל גם לסטונס היתה נוכחות באלבומיה הראשונים, ולא פחות מכך בגישתה. להקות אחרות בגל הבריט-פופ ואחריו המשיכו להיות מושפעים ולצטט מההרכב, כמו ה"וורב" וה"מאניק סטריט פריצ'רז".

עם השנים, העובדה שהרולינג סטונס היו ללהקת ענק ששיאיה היצירתיים התרחקו והלכו פגמה בכוח המשיכה שלה בעיני להקות צעירות רבות, שהעדיפו לחפש השראה במקורות מחתרתיים יותר, דוגמת סצינות הפוסט-פאנק והגראג'. אבל אז הגיעו ה"ווייט סטרייפס";ג'ק וייט, שגדל על הסטונס, סיפר שכאשר בא לבית של חבר בילדות וראה שם תקליט שלהם, ידע שמצא חבר חדש. את החייתיות והסאונד הרוקנרולי הבסיסי של הסטונס אפשר לאתר בקלות גם אצל ה"ווייט סטרייפס", שגם הקליטו גרסת כיסוי לשיר הבלוז שהתפרסם בביצוע של הסטונס, "Stop Breaking Down".

וכך, ה"ווייט סטרייפס", שקיבלו את הקרדיט על הקמתו לתחייה של הרוקנרול בשנות האלפיים, עשו זאת עם חותמת ברורה של הסטונס. זו אישרה את הרלוונטיות של המורשת של הלהקה הגדולה ילידת הסיקסטיז גם למוסיקה של ימינו, כמקור השראה שהצליח לשמור על רעננות. זו רק התזכורת האחרונה לכך שבשביל להקות רוקנרול באשר הן, ההשפעה של הסטונס היא כבר לאו דווקא עניין של בחירה מודעת ­ היא חלק מובנה מכל להקת הרוקנרול באשר היא, הפועלת בעולם שבלתי אפשרי להגיע בו לסיפוק.

אירוסמית, 2012צילום: אי-פי

כשנשאל בעבר ריצ'רדס על המספר העצום של להקות שקמו בהשראת הרולינג סטונס, אמר: "זה כל הרעיון. מה שמאדי ווטרס עשה בשבילנו אנחנו צריכים לעשות לאחרים. זה העניין הישן, מה שאתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך כמוסיקאי: הוא העביר את זה הלאה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ