שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה עושים הצעירים לנצח כשהם מתבגרים?

אפרת נחושתאי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אפרת נחושתאי

לא מעטים טוענים שבני דור הצעירים הנוכחי, דור הY-, הם הבייבי בומרס החדשים. כמו הבייבי בומרס, הם יוצרים דור גדול בהרבה מזה שקדם לו; הם גדלו בתקופת שגשוג, שפע כלכלי והתקדמות טכנולוגית חסרת תקדים, אבל התבגרו לתוך תקופת שפל כלכלי וחשש מהעתיד; וכבר יש להם אפילו תנועת מחאה מהפכנית משלהם. רק דבר אחד מבדיל אותם מהבייבי בומרס המקוריים: העדרה המכאיב של מוסיקה מעניינת.

השממה המוסיקלית היא כמובן סמן לבעיה רחבה יותר: העדרה של רוח נעורים. גם כשהם בני כמעט 70, הרולינג סטונס נראים ונשמעים צעירים יותר מרוב הצעירים של היום. הסמל האולטימטיבי לקוליות הוא עדיין קית ריצ'רדס, ובני ה‑20 של היום חולמים לזוז כמו ג'אגר, או לכבוש כמוהו. שום כוכב עכשווי לא מצליח להיות דקדנטי, ניהיליסטי, מסעיר ואנרכיסטי כמו שהם היו. ליידי גאגא אולי מצליחה להעמיד את התפאורה הנכונה, אבל היא רק עושה את התנועות כמו ג'אגר. והתנועות האלה מחושבות מדי.

הרולינג סטונס בקליפורניה, 1969. תצלום של טרי אוניל שהוצג לאחרונה בתערוכה במנהטן. לא ידוע מי הצעירה שבחזית התמונה, שהזדהתה בזמנה רק בכינוי "אנג'ל"צילום: גטי אימג'ס

אצלם זה התחיל ברעש, במהומות, בבלגן מוחלט בהופעות. בניגוד ללהקות אחרות בנות תקופתם, הסטונס לא באו לשנות את העולם ולהטיף לאידיאולוגיה כלשהי ­ הם העדיפו ליהנות. הם היו אנשי עסקים ושיווק לא פחות משהיו מוסיקאים, אהבו כסף בלי להתבייש ונמשכו לשטן ולסקס מלוכלך הרבה יותר מאשר לשלום ואהבה.

רוח הנעורים הפושטקית שהשתמרה במוסיקה שלהם עדיין מרעננת ומטלטלת יותר מכמעט כל שיר שנוצר היום. אנחנו דור מזוין? אפילו זה לא. הם היו מזוינים. אנחנו סתם מעפנים, ובעיקר פחדנים. "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה מ‑1991 לווה בקליפ זקן ויגע להפליא, והכותב והמבצע שלו התאבד שנים מעטות אחר כך. אתם יכולים לדמיין את ג'אגר או ריצ'רדס מתאבדים? לא כשיש גיטרת קצב כזאת.

שתקי כבר

לא שכולם נהנו במידה שווה. היום ברור גם כמה משפיל היה יחסם של הסטונס לנשים. הביטלס אולי נשבעו לא להיות עם אותה בחורה פעמיים, אבל כלפי חוץ הם שרו שהם רק רוצים להחזיק לה את היד. הסטונס, לעומת זאת, לא הסתירו את היהירות שלהם: "תראו את הבחורה הטיפשה הזאת", הם שרו, "תשתקי כבר" ("Stupid Girl"). לא מעט שירים אחרים שלהם היו מתקבלים היום בזעם, למשל "היא מתחת לאגודל שלי, זה תלוי בי, כן... איך שהיא עושה בדיוק מה שאומרים לה. את העיניים היא שומרת לעצמה, אבל אני, אני עדיין יכול להסתכל על אחרות" ("Under my Thumb").

מנגד, הם גם אחראים לכמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו על נשים, בהם "אנג'י", "רובי טיוזדיי" ו"She's Like a Rainbow". ג'אגר וריצ'רדס כתבו למריאן פייתפול את "As Tears Go By" שפירסם אותה. ריצ'רדס, אגב, טוען עד היום שלא שכב עם גרופיות, בניגוד לתדמית.

שוביניסטים או לא, על הסטונס אפשר להגיד הרבה דברים. "פחדנים" אינו אחד מהם. איזה מוסיקאי מהמיינסטרים יעז היום לכתוב שיר שבו הוא מציג את עצמו בתור השטן? לא מדובר כמובן במשחק אידיוטי בהפרשות כמו זה שמכונה "הקליפים של מרילין מנסון", אלא במלים שמקפיאות את הדם באפילה הזוהרת מהן: "נעים להכיר אותך, מקווה שניחשת את שמי. מה שמבלבל אותך הוא הטבע של המשחק שלי: כמו שכל שוטר הוא פושע, וכל החוטאים הם קדושים, וכל הראשים הם זנבות" ("Sympathy for the Devil"). כשכולם סביבם הרימו את נס המרד ההיפי ודיברו על אהבה, הם מרדו במרד הזה ואמרו מפורשות "Let it Bleed" ו"Sticky Fingers" ­ שלא לדבר על ההסתחבקות עם "מלאכי הגיהנום", שהביאה באלטמונט לסיומן הרשמי של חגיגות הסיקסטיז וחיסלה באלימות את קיץ האהבה.

מי שר היום בישירות חצופה כזאת על תופעות מודחקות ומבישות כמו שהיו, למשל, תרופות ההרגעה לעקרות הבית בשנות ה‑60? אצלם הן זכו לשיר בשם "Mother's Little Helper": "אמא צריכה היום משהו שירגיע אותה, אז למרות שהיא לא באמת חולה, יש גלולה צהובה קטנה... וזה עוזר לה לעבור את היום העמוס שלה". על תרופות כאלה כבר מקובל לדבר היום, 40 שנה אחרי שדיברו עליהן בפעם הראשונה; אבל על הדברים הכאובים שמתרחשים ממש עכשיו אין מי ששר בצלילות דומה.

מי מצהיר כיום שהוא לא מוצא סיפוק, אבל בריף כה סוחף ובמבנה כה מהודק, ועוד לועג בדרך לכל מי שמנסה למכור לו משהו שהוא לא צריך? היום מי שלא מוצא סיפוק הולך בדרך כלל לחפש אותו בתוך המחשב שלו, בשקט. או מתפצל לזרמים אזוטריים שמביאים להופעות עשרות ספורות של אנשים, או מוותר על מבנה במוסיקה שלו, או צועק במקום לשיר. אבל הסטונס לא ניסו רק לבטא את חוסר הסיפוק, אלא גם לתקשר אותו.

סובניר מהסיקסטיז

אבל מה עושים אחרי שמורדים בהכל? זאת הבעיה שהסטונס התמודדו אתה אחרי קצת יותר מעשור דחוס, פורה ומרגש של פעילות. התשובה היא שנהפכים לקלישאה. ב‑1965 הם שרו שהם לא מצליחים למצוא סיפוק. כנראה אחר כך הם כבר מצאו אותו, כי איכות המוסיקה ירדה פלאים באמצע שנות ה‑70. אחרי שעשו הרבה מיליונים של נשים ודולרים וטונות של סמים מכל סוג, חיו בטירות בדרום צרפת והחזיקו את העולם כולו תחת האגודל שלהם, מה עוד נשאר? לאן עוד יכלה הלשון להשתרבב? מה עושים הצעירים לנצח כשהם מתבגרים?

על סף העשור השמיני לחייהם, הסטונס כבר עשו הכל, זיינו הכל, הסניפו הכל וקנו הכל. בדרך הם התחילו להשתעמם, כי אחרי עשרות שנים, גם הדקדנס הכי מסעיר נהפך לסתם שגרה. סביר שהם היו שמחים לשמוע יורשים צעירים שיבעטו במורשת שלהם, אבל היא נהפכה למיינסטרים הבלתי מעורער, שמשוכפל שוב ושוב בעוצמה נחלשת של חיים.

אשר למוסיקה שלהם, זו נהפכה, כמו רוב הסובנירים מהתקופה ההיא, למופע חלול של עצמה: רפרודוקציה חיוורת של מרד וטינופת נעורים, עם הופעות איצטדיונים שמלאות בבני 60 פלוס, המקומות בהן מסומנים והכרטיסים להן עולים מאות דולרים. מזל שנשארו ההקלטות ­ הדבר הכי חי ואנרגטי שאפשר למצוא בלא מעט דירות שכורות של צעירים בני ימינו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ