בן שלו
בן שלו

שום שיר פופ מהשנים האחרונות לא עורר אצלי תגובה עזה כמו "שנדליר" של סיה. עזה במובן השלילי: דחייה פיזית ברורה ומיידית. אני לא מדבר על הפזמון החורך, שבזכותו השיר הזה נהפך לאחד הלהיטים הגדולים של התקופה, אלא על הדקה הראשונה של השיר. הצורה שבה סיה שרה את הבית הראשון, מין התפנקות ברוטלית קפוצת פה ומרסקת הברות, גרמה לי להתכווץ בתימהון מהול באימה בפעם הראשונה ששמעתי את השיר. זה היה כל כך מכוער, כל כך אנטי־מוזיקלי, שבכלל לא שמתי לב לפזמון. לא עמדתי על עוצמת הפופ ההיסטרית שלו, לא זיהיתי את הפוטנציאל הלהיטי. המסקנה היתה ברורה: לא יכול להיות שאנשים ירצו לשמוע שיר שנפתח עם זוועה ווקאלית כזאת. יש גבול למה שהאוזן יכולה לסבול.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ