שירת ההייקו של המפרט

הנוכחות הנרחבת של "Heroes" של דייוויד בואי באוויר התרבותי עושה חשק לכוון זרקור אל שירים נוספים שניחנים בסגולה נדירה – נגינה מינימליסטית בגיטרה חשמלית

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

לדייוויד בואי, להבדיל מאדמו"רי רוק אחרים, אין שיר אחד מובהק שמייצג אותו יותר משירים אחרים, אבל נדמה שבחודשיים האחרונים, מאז מותו, השיר שבכל זאת מתבלט מעל כל השירים האיקוניים, לפחות כראשון בין שווים, הוא "Heroes". התחושה הזאת לא מבוססת על סטטיסטיקה שיטתית, אלא על האזנה מדגמית לרדיו ועל התרשמות מדגמית עוד יותר מהנעשה ברשת. זה לא ש "Life on mars" או "Space Oddity" או "זיגי סטארדאסט" או "סטארמן" או "Changes" לא מושמעים הרבה. אבל התחושה היא ש"הירוז" ניצב כמה סנטימטרים מעליהם, אולי משום שהשם שלו משקף את מה שאנחנו חושבים על בואי ביתר שאת מאז מותו, ואולי משום שהשירים הגדולים של בואי מתחילת שנות השבעים התקבעו במחשבה כ"אולדיז" ועל מנת לעשות צדק עם דמותו הנצחית כאיש ההווה והעתיד יש צורך שהשיר שיסמל את הפרידה ממנו יהיה קצת פחות ישן. ל"הירוז" ימלאו אמנם 40 בשנה הבאה, אבל הוא חדש יותר מרוב השירים הקנוניים ביותר של בואי, וחשוב מכך: משהו בצליל הבוהק שלו משייך אותו לעולם אלקטרוני חדיש ומקנה לו איכות עתידנית בלתי מתכלה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ