מה קורה למבקר מוזיקה שמאבד את שמיעתו

ניק קולמן, מבקר המוזיקה האנגלי שהתחרש כמעט לחלוטין, כתב על ההתמודדות עם הטראומה ועל איך מצבו גרם לו להתרכז בעיקר בקול השר

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

ניק קולמן ישב בשירותים בביתו, עשה מה שעשה (An acceptably good poo, הוא מרגיש צורך לפרט בצורה כה אנגלית), כשפתאום הגיע לאוזניו קולה של איימי ויינהאוס. בתו בת ה-8 של קולמן, שהיתה בעיצומה של התאהבות סוערת בוויינהאוס, ישבה בחדר העבודה של אביה, הסמוך לשירותים, וראתה סרטונים של הזמרת, שעדיין חיתה אז (השנה היתה 2008). השיר שהגיע לאוזניו של קולמן היה "You Know I'm No Good". הוא גרם לקולמן, מבקר מוזיקה ותיק, להרהר בתופעה מעניינת שקשורה לוויינהאוס: איך זה שזמרת שלא חפה ממאניירות ושהמוזיקה שלה לא מקורית אלא מבוססת בצורה גורפת על אסתטיקה ישנה (להקות הנשים של שנות ה-60) מצליחה להיות, בניסוחו, "אותנטית עד כאב"? לא רק הרהורים חילץ השיר של ויינהאוס מקולמן. הוא גם גרם לו להצטרף בשירה, שהיתה ככל הנראה קולנית ולא מוזיקלית במיוחד, מפני שעד מהרה הילדה צעקה מהחדר הסמוך, "תפסיק, אבא, אתה הורס את זה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ