בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמיעה סלקטיבית | מציאה ממתווך

קשה להחליט ממה להתלהב יותר: מהזמרת האמריקאית הנפלאה טיון יארדס או מבלוג המוסיקה הישראלי "חסר תרבות", שבאמצעותו אפשר להתוודע בין השאר אליה

תגובות

מיהי זמרת האינדי האמריקאית האולטימטיבית? הזמרת הכי מבריקה, הכי מעניינת, הכי מוסיקלית, עם הכי הרבה מעוף ואינטליגנציה אמנותית? עד לפני כמה שבועות התשובה היתה ברורה. לא מדובר, עם כל הכבוד, בג'ואנה ניוסום המלאכית. וגם לא בקארן או, הסולנית המצוינת של "Yeah Yeah Yeahs". ואפילו לא בבת דיטו החתרנית במידה אקסטרה-אקסטרה-אקסטרה לארג'. זמרת האינדי האולטימטיבית של השנים האחרונות היא ללא ספק אלינור פרידברגר, הסולנית המופלאה של להקת "Fiery Furnaces". דמיון קודח, קול נהדר, אינטליגנציה עילית, מוסיקליות אין-קץ, מינון מדויק של קשיחות ומתיקות - לאשה הזאת יש הכל, ועוד קצת. היא ליגה משלה.

כך לפחות חשבתי עד לשבועות האחרונים. כי עכשיו יש טוענת חדשה לכתר. קוראים לה מריל גרבוס, והיא יוצרת תחת השם yArDs-tUnE (המשחק עם גודל האותיות מכוון). בזמנכם החופשי (אני בעצם רוצה לומר: עכשיו!) היכנסו ליוטיוב והקישו yArDs-tUnE ו-Gangsta. "Gangsta" הוא אחד השירים באלבומה החדש של טיון יארדס, שנקרא "Whokill", והוא מדגים את כל מה שטוב באלבום הזה (וכמעט כל מה שטוב במוסיקה נהדרת).

זה מתחיל בצפצופי רחוב. סירנה של אמבולנס או משהו כזה. אחר כך מתחיל תיפוף שנשמע כמו רעש שמפיק ילד שמכה על פח. ואז מגיח מהלך בס מזוקק וקטלני, מלווה בשכבה נוספת של הקשה. קול אנושי מחקה את הסירנה של הפתיחה, ואז מצטרפת עוד סירנה אנושית עולה ויורדת, ועוד אחת, וכשהדינמיקה הזאת עומדת להגיע לשיא גרבוס מתפרצת לתוך השיר בקפיצת באנג'י ווקאלית ובקול שנשמע כאילו הוא בוקע מגרון אפריקאי עמוק במיוחד, ולא מגופה של בחורה לבנה מקונטיקט. אם עד עכשיו נותרתם אדישים, זה לא הטעם שלכם וזה בסדר. אבל אם עשיתם את הדבר המתבקש, כלומר חייכתם מאוזן עד אוזן תוך כדי שאתם מסננים "ואו!" אז אתם חייבים להקשיב לכל האלבום החדש של טיון יארדס. מחכים שם עוד הרבה מאוד חיוכים, וגם עוד כמה ואו!-ים.

מה שהופך את הסיפור של גרבוס, בת 32, ליפה במיוחד הוא שעד לפני כמה שנים היא בכלל לא חשבה להיות מוסיקאית. בשנות ה-20 שלה היא עשתה בעיקר תיאטרון בובות. באמצע העשור הקודם היא עיבדה לתיאטרון בובות את מחזהו את ג'ונתן סוויפט "הצעה צנועה" (סאטירה חריפה שבה מוצע לאכול ילדי עניים כדי לפתור את בעיית העוני). גרבוס קראה לגרסה שלה "האופרה של הילד השמן", ומכיוון שרצתה לשלב בה שירים היא קנתה יוקולילי וחיברה בעזרתה את שירי ההצגה. כעבור כמה שנים היא הקליטה לבדה שירים נוספים במכשיר הקלטה ישן ומצ'וקמק והוציאה אותם בקלטת. יותר לו-פיי מזה לא יכול להיות.

הקלטת הגיעה לאוזנם של אנשי חברת התקליטים 4AD, שהוכיחו שהם עדיין ציידי כישרונות מובחרים והחתימו את גרבוס. האלבום "BiRd BrAiNs", שיצא בתחילה בקלטת, ראה אור שוב, וגרבוס, שליוותה את יציאת האלבום בהופעות שבהן היא שרה לבד עם Looper (מכשיר שדוגם מוסיקה בזמן אמת ומאפשר למוסיקאי יחיד ליצור שכבות צליל רבות), החלה לעשות לעצמה שם כפצצת כישרון יחידה במינה.

לפני חודש 4AD הוציאה את האלבום השני של טיון יארדס, "Whokill", והוא מממש עד תום את ההבטחה שהיתה גלומה ב"BiRd BrAiNs". בניגוד לקודמו, שהוקלט לבד בתנאים לא תנאים, האלבום החדש הוקלט באולפן עם להקה קטנה, אבל לא רק שהמוסיקה לא איבדה את הקצה הפראי והמחוספס שלה, היא אפילו נעשתה יותר רעננה ומתפצפצת.

גרבוס היא זמרת מעולה, בעלת קול בשרני וסוחף (מחזה לא שכיח בעולם האינדי שבו הזמרים נוטים ללחוש ולמלמל), והיא יודעת לכתוב מנגינות ממזריות ומקוריות, אבל הסיפור של טיון יארדס מתחיל ונגמר בקצב. הדרך הכי טובה להמחיש אותו היא באמצעות הדרך שבה גרבוס כותבת את שם הבמה שלה: yArDs-tUnE. משחק תזזיתי בין קטן לגדול, בין מודגש למובלע. דרך אחרת תהיה לדמיין ילד (כן, ההוא שדפק על פח בפתיחה של "Gangsta") שמתיז מים מברז לכיבוי אש, ואז מפסיק כשעובר בסביבה מבוגר, ואז חוזר להתיז. דרך נוספת תהיה לומר שגרבוס משתמשת בארטילריה הקצבית של ההיפ-הופ בדרך הכי מאסיבית שאפשר בלי שהמוסיקה שהיא עושה תהיה היפ-הופ. לפעמים זה נשמע כמו תאונת אולפן נפלאה שבה סרטי הקלטה של ג'וני מיטשל, הרכב ההיפ-הופ האדיר "טרייב קולד קווסט" ואיזו להקת אפרו-פופ מניגריה, התערבבו והתחברו זה עם זה.

אנחנו רגילים להקשיב למוסיקאים שמביעים את עולמם הפנימי באמצעות מלים, מנגינות או סאונדים. אנחנו פחות רגילים למוסיקאים שעולמם הפנימי מובע בראש וראשונה באמצעות קצב, והמפגש עם הקצב הפנימי של מריל גרבוס מזמן חוויית האזנה מסחררת. לפעמים (בעיקר במחצית השנייה של האלבום) האסתטיקה של תנופה ועצירה בלתי פוסקות נעשית מעט מתישה, אבל זאת הסתייגות זניחה ביותר. הסתייגות נוספת העלה המבקר של "ניו יורק טיימס", שהפליג בשבחיה של גרבוס אך טען כי הבעות הפנים המוגזמות שהיא עושה על הבמה מתישות אף הן. אנחנו נשמח לגלות בעצמנו אם יש משהו בדבריו. המפיקים הרלוונטיים מתבקשים להביא אותה לארץ, ויפה שעה אחת קודם.

עד שזה יקרה, אלינור פרידברגר תוציא בחודש הבא את אלבום הסולו הראשון שלה, שלא במסגרת "Fiery Furnaces". אם היא רוצה להישאר יחידה בפסגה של זמרות האינדי, עכשיו כשמריל גרבוס נמצאת בסביבה, האלבום הזה יצטרך להיות ממש, אבל ממש מדהים.

תשוקה וסקרנות

לא הכרתי את המוסיקה הנהדרת של טיון יארדס עד שקראתי עליה לפני כמה שבועות בבלוג "חסר תרבות" (http://tarbutless.blogspot.com), והרשימה הזאת היא הזדמנות טובה לשבח, להלל ולקלס את הבלוג הזה, שהוא לטעמי בלוג המוסיקה הכי טוב בישראל. כותב אותו בחור ששמו אמרי. את שם משפחתו איני יודע. כך הוא מתאר את עצמו בפרופיל האישי בבלוג: "אמרי הוא זה שמכיר את הלהקה הניו-זילנדית הזאת החדשה (והם נשמעים כמו דבנדרה בנהארט פוגש את 'אתניקס'), הוריד את העונה השנייה של הסדרה הזאת שעולה עוד חודש בארצות הברית, וכבר קצת עבר לו מהבמאי היפאני הזה כי הוא די התמסחר, וכי אתה התחלת להתלהב ממנו".

כמו שאפשר להבין מהמלים הספורות האלה, הבחור יודע לכתוב ולא חסר לו הומור. אבל לא רק בגלל האיכויות האלה "חסר תרבות" הוא בלוג מעולה. הסיבה העיקרית היא שבניגוד לרוב כותבי הבלוגים, שמתמקדים בז'אנרים ספציפיים, מתעלמים מעולמות מוסיקליים אחרים, ובדרך כלל גם מתנשאים על העולמות האלה, הטעם והעניין של אמרי משתרעים על פני קשת רחבה מאוד. אין אצלו מחנאות. הוא מכיר את "הלהקה הניו-זילנדית הזאת החדשה", אבל הוא מקשיב בעניין ובפתיחות גם לאלבום החדש של מירי מסיקה. אינדי אמריקאי, אינדי ישראלי, מיינסטרים ישראלי - הכל נמצא בתחומי הרדאר הרגיש שלו, והכל מטופל עם אותה תשוקה וסקרנות.

לפעמים נדמה לי שהוא מתלהב מדי מאלבומים ישראליים. גם אני חושב שאמיר דדון הוא זמר מצוין, אבל שירה טובה זה לא מספיק. וגם אני אוהב כמה שירים של עינב ג'קסון כהן, אבל אני רחוק מלהיות מאוהב בהם כמו אמרי. כך שאפשר להתווכח עם "חסר תרבות", וגם זה סימן לכך שאמרי עושה דבר טוב.

אבל מה שאני באמת רוצה להגיד זה שאחרי כמה חודשים שבהם אמרי העלה פוסט כל יום-יומיים, כבר חודש וחצי לא הופיעה רשומה חדשה ב"חסר תרבות". אני מקווה שהכל בסדר אתו ושזאת סתם תקופת מבחנים או משהו כזה. רק שיידע שהטעם, הידע, ההבנה, ההומור ובעיקר הגישה שלו חסרים לחובבי מוסיקה שהתרגלו לקרוא אותו כמעט מדי יום.



טיון יארדס. עולם פנימי שמובע באמצעות קצב
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו