בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמיעה סלקטיבית | על הסוס עם ברהמס

עם "ארואיקה" זה לא הלך, ב"שירי גורה" התפעלתי מהצליל הטבעי של התזמורת אבל נאלצתי להודות - אני לא מתחבר למוסיקה קלאסית. ואז פרץ ברהמס מהרדיו בשעטה נפלאה

תגובות

ושוב אנחנו בתוכניתנו "כך הפסקתי לפחד ולמדתי ליהנות ממוסיקה קלאסית", והרי לפניכם הפרק השני. הוא מתחיל באנדנטה מהוסס ומסתיים באלגרו מודראטו די אופטימי. אבל ראשית כל, תקציר הפרק הקודם: מעשה בחובב מוסיקה אדוק, שהרוס על רוקנרול וקרוע על ג'ז ומת על היפ-הופ ואוהב מוסיקה אלקטרונית ומתענג על רגאיי ומחבב מטאל ונהנה עד אין קץ (לפעמים) מזמר עברי, ואף על פי כן, חרף פתיחותו ואהבתו למוסיקה באשר היא, לא הצליח לחדור אל הממלכה הנישאת של המוסיקה הקלאסית. הוא יודע שזאת לא היא, זה הוא, אבל הוא פשוט לא מצליח. פה ושם הוא התלהב מיצירה כלשהי, בדרך כלל מראשית המאה ה-20 ("מוסיקה למיתרים, כלי הקשה וצ'לסטה" של בארטוק, "פולחן האביב" של סטרווינסקי), אבל גם אז הוא לא הצליח לשמור על קשר רציף ומתמשך. הוא נוטה לייסר את עצמו על כך.

ואז, בעקבות קריאה ב"Listen to This", ספרו של אלכס רוס, מבקר המוסיקה הקלאסית של המגזין "ניו יורקר", הוא מחליט לנקוט פעולה. רוס מתאר בספר מאזין דמיוני בן 40, בתול בכל הנוגע למוסיקה קלאסית, שמתחיל לקשור יחסים אינטימיים עם עולם הקונצרטים בעקבות האזנה חוזרת ונשנית ל"ארואיקה" של בטהובן. בהתחלה המאזין הדמיוני נותר מרוחק, אבל כל האזנה נוספת מקלפת ממנו עוד הסתייגות עד שלבסוף, בהאזנה העשירית, "הוא מרגיש שהמוסיקה נעשית שלו", כותב רוס.

"הארואיקה!" אומר לעצמו חובב הכמשלמ"ק (כל מה שהוא לא מוסיקה קלאסית). "זה השער שלי אל העולם הקלאסי המופלא!". אבל אז הוא מאזין ליצירה הכבירה (כך אומרים) של בטהובן, והוא לא נופל מהכיסא. המוסיקה לא מטלטלת את הווייתו. בפרק הרביעי, כשאחד הנושאים נשמע לו מוכר והוא מבין שהוא מכיר אותו למרבה הבושה מקלטת "בייבי בטהובן", הוא מרים ידיים ואומר נואש. כך נגמר הפרק הראשון בתוכניתנו. ועכשיו לפרק הנוכחי.

התזמורת הפילהרמונית בתום קונצרט שבו בוצעו "שירי גורה" של שנברג. הפרק עם איתי טיראן (בתמונה, ליד זובין מהטה) היה תפנית מרתקת. תצלום: מוטי קמחי

חצי שנה עברה מאז הפיאסקו עם ה"ארואיקה", ובחצי שנה הזאת לא עשיתי ניסיון יזום נוסף לפתור את תסביך המוסיקה הקלאסית שלי. ובכל זאת, משהו קרה. התחלתי להקשיב לקול המוסיקה באופן קבוע, בעיקר במכונית. לעתים רחוקות השתעממתי, לעתים קרובות יותר אהבתי מה ששמעתי בלי לדעת מה אני שומע, ובכמה מקרים כל כך אהבתי את מה ששמעתי (סלומונה רוסי!) שהשתדלתי להבין באיזו יצירה מדובר, גם אם לא עשיתי את הצעד הנוסף וקניתי את הדיסק. העיקר שיצרתי ערוץ הידברות והתחלתי להרגיל את האוזן לשמוע מוטטים, קנטטות ואיך שלא אומרים "דיוורטימנטו" ברבים (דיוורטימנטי?).

בכפוף לגישה הנינוחה הזאת, לא ניסיתי ללכת ביוזמתי לקונצרטים. חיכיתי שהקונצרטים יבואו אלי. ואכן, לפני חודשיים התקשר חבר ואמר שההורים שלו, מנויי הפילהרמונית, נסעו לחו"ל ויש לו שני כרטיסים לקונצרט מחר.

Cool. מה בתוכנית? "שירי גורה" של שנברג, לא פחות ולא יותר! ברגע הראשון זה נשמע קצת מפחיד (יש לי זיכרון עמום ודי מר מהאזנה ל"פיירו הסהרורי" של שנברג בשיעור תולדות המוסיקה לפני הרבה שנים), אבל במחשבה שנייה זה נראה מושלם. התפר שבין הרומנטיקה של סוף המאה ה-19 לבין המודרניזם של המאה ה-20 אמור לדבר אלי, ואני אוהב יצירות של בארטוק וסטרווינסקי שנכתבו בערך בשנה שבה שנברג כתב את "שירי גורה". ותהיה מקהלת ענק. והפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה. קלאסי. השער עומד להיפתח.

כשהתזמורת התחילה לנגן, ממש נדהמתי. לא מהמוסיקה, אלא מהסאונד. אנחנו, חובבי הרוק, כל כך רגילים להגברה מסיבית, שכבר שכחנו (או לא ידענו אף פעם) איך זה לשמוע כלי נגינה בצלילם הטבעי. מתברר שזה דבר נפלא. על הבמה ישבה תזמורת ענקית - עשרות רבות של כלי נגינה - והציפייה האוטומטית שלי היתה שהצליל שלה יהיה ענק, גרנדיוזי, בומבסטי. אבל לא. הוא היה מתון. לפעמים, כשהרגשות גאו וכל הסקציות ניגנו ביחד, הצליל היה חזק, אבל רוב הזמן הווליום היה בינוני ולא כפה את עצמו על האוזן, שהלכה שבי דווקא אחרי העדינות, המתינות והבהירות של הצליל, אחרי הממד הטבעי והאנושי שלו.

מימין, שנברג. בין הרומנטיקה למודרניזם. משמאל ברהמס, רביעיית מיתרים, אופוס 51

אבל כשתשומת הלב נדדה מהמרקם היפהפה והמרגש של הצליל אל התוכן המוסיקלי עצמו, נקלעתי לבעיה. "שירי גורה", כשמם, הם שירים, וקשה לי ליהנות משירה קונצרטנטית, נשית וגברית כאחד. אני בטוח שזה טעם נרכש, אבל אני נמצא עדיין בשלב פרימיטיבי של האזנה למוסיקה קלאסית, שאפשר לכנות "שלב לה מרמור מאת פרלש" על שם המערכון האלמותי של "לול" שמגחיך את השירה האופראית. מתברר שאני (עדיין) לא מסוגל ליהנות מהשירה הזאת, וכשניסיתי להתמקד בטקסטים כדי להתיידד עם השירים, המצב החמיר שבעתיים. השורה היחידה שהשתמרה בזיכרוני היא "סוס, סוס, מדוע תדהר בהיסוס?". הטקסטים האחרים אפילו לא היו מצחיקים.

ומה בנוגע לבניין המוסיקלי ששנברג בנה? עד להפסקה לא הצלחתי ליהנות ממנו, לא כמו שנהניתי מחומר הגלם של הצליל עצמו ומהנגינה הנפלאה של התזמורת. לאוזני הבתולות זה לא נשמע כמו סערה רומנטית מחשמלת, וגם לא כמו איזמל מודרניסטי חד ומבריק. משהו באמצע, לא בשר ולא חלב.

רק אחרי ההפסקה, בפרק השלישי, המוסיקה תפסה תפנית מודרניסטית מעניינת, ונימה תיאטרלית-סרקסטית מרתקת הזדחלה לתוך ההתרחשות. מה עוד שאל הבמה עלה איתי טיראן הפנומן, שבניגוד לזמרים השרים דיבר-הציג את הטקסט שלו במעין דקלום מהפנט (בגרמנית!). או, עכשיו יש על מה לדבר. על דבר כזה בדיוק פינטזתי לפני ההופעה. סליחה, קונצרט. חבל שזה קרה זמן קצר לפני הפינאלה.

ביציאה מהיכל התרבות יכולתי לנחש לפי הפרצופים הזורחים שיש התלהבות גורפת מהקונצרט, ובביקורת שהתפרסמה למחרת ב"הארץ" כתב נעם בן זאב: "תענוג היה לשמוע את היצירה הזאת, עניין של פעם בחיים... עם זמרות וזמרים סולנים, כולם מעולים מהרמה הכי גבוהה, הושלם הקונצרט הזה, שרבים כמוהו לא היו ושייזכר עוד זמן רב". הצטערתי שלא הרגשתי שותף לתחושה הזאת. נהניתי מאוד מאספקטים מסוימים בקונצרט, אבל החבילה כולה לא שבתה את לבי. שוב לא הצלחתי לעלות על העגלה הקלאסית, אף על פי שהסוס - כך חשבו כולם - דהר ללא היסוס. אולי הגיע הזמן לוותר?

בשבועות שאחרי הקונצרט כמעט הפסקתי להקשיב לקול המוסיקה. חזרתי לסבב הישן של 88 אף אם וקול הקמפוס. אבל לפני כמה ימים, בזמן נסיעה, זיפזפתי לקול המוסיקה והקריין אמר שהיצירה הבאה תהיה רביעיית המיתרים הראשונה של ברהמס, אופוס 51 בדו מינור. הוא סיפר שברהמס חיכה עד גיל 40 לפני שהרגיש מוכן לפרסם את רביעיית המיתרים הראשונה שלו, בנימוק שבטהובן הביא את הסוגה לשיא שקשה להתקרב אליו. ברהמס, המשיך הקריין, גנז רביעיות רבות לפני שכתב את אופוס 51; יש האומרים שלא פחות מ-20 רביעיות. אז מי אני שלא אתן ליצירה כזאת צ'אנס?

ואז המוסיקה התחילה, והיא היתה מרהיבה. קווים מלודיים כהים וגועשים הצטיירו במשיכות מכחול עזות, מתנחשלים זה לתוך זה, מתאחדים ונפרדים, מטפסים וצוללים. מתחת לפני השטח המאורגנים בקפידה היתה שכבה נוספת, פראית ולא מרוסנת. ממש רוקנרול במיטבו. הגעתי הביתה ומאחר שמיהרתי לא יכולתי להקשיב לכל היצירה, ואפילו לא לכל הפרק הראשון. שמעתי שלוש או ארבע דקות, כאורכו של שיר פופ, והן היו מושלמות. כל כך מושלמות שהייתי חייב לרוץ ולקנות את הדיסק.

עכשיו אני מקשיב במערכת הביתית ליצירה כולה (בביצוע של רביעיית אמדיאוס; אני קורא שמדובר בקוורטט מהולל), וגם בהאזנה העשירית, אחרי שגורם ההפתעה נעלם, היא פורצת מתוך הרמקולים בשעטה נפלאה. הפרק הראשון הוא עדיין האהוב עלי, אולי בגלל שאותו שמעתי במכונית בפעם הראשונה, אבל גם שלושת הפרקים האחרים מהלכים עלי קסם. יש ברביעייה הזאת איזו קדרות חסרת מנוח, קדרות בלתי מתפשרת, ומאלף לשמוע איך ברהמס מצא כל כך הרבה דרכים שונות לבטא את התחושה המורכבת הזאת ואיך הוא גרם לצלילים להישמע כאילו הם לא תמיד סרים למרותו.

למוסיקה קלאסית יש דימוי אנין ומהוגן, אבל ברביעייה הזאת אין שום דבר מהוגן, ומה שהכי חשוב - היא נשמעת לי חדשה לגמרי. זאת אולי המשמעות האמיתית של מוסיקה קלאסית: היא תמיד נשמעת חדשה. האם זאת תחילתה של ידידות מופלאה? מוקדם לומר. טבילת אש מוצלחת שאחריה מחכים באך, מוצרט ושוברט? אין לדעת. אבל אפשר לסכם בזהירות שאחרי שנים ארוכות של היסוס, סוף סוף אולי עליתי על הסוס. וכדי לחגוג את המאורע, שירו איתי את הפראזה הראשונה של אופוס 51: טה טה-טה טה-טה טה-טה טההה!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו