בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה מהחלל שתציל את בני האדם

סאן רא האמין שהוא הגיע מהחלל החיצון כדי לעשות מוסיקה שתציל את האנושות. בשבוע הבא תופיע התזמורת שלו, ה"ארקסטרה", לראשונה בישראל - הופעה שהוא בוודאי לא היה מאשר

16תגובות

"ישבתי שם אחוז תדהמה לנוכח ההבנה שכל סוגי המוסיקה יכולים להיות מנוגנים בעת ובעונה אחת. והנה, האיש שהיה אחראי לכל זה התחיל לעשות את דרכו בכיווני, לבוש בגלימה קוסמית מרהיבה ומגוחכת כאחד. סאן רא, גדול מכפי שנראה אפשרי, שתי עיניו חרכים אדומים, הרים אותי מהכיסא, החזיק אותי לצדו בתערובת של חמלה וטירוף, והכריח אותי להקיף את האולם אתו. כשסיימנו את הסיבוב הראשון, שני החברים שבאו אתי היו משועשעים. בסיבוב השני הפרצופים שלהם נעשו סגולים. בסיבוב השלישי כל הקהל בכה. הייתי מבועת, אבל לעולם לא אשכח את המבט של סאן רא, שאמר לי שזה בכלל לא משנה. ‘תתעלה'. לא הצלחתי לעשות את זה באותו רגע, לא בנסיבות האלה, אבל הרעיון נשתל במוחי והצורה שבה אני שומע מוסיקה השתנתה לתמיד"

(עדות של אדם שנכח בהופעה של סאן רא, 1978).

"מעולם לא ראיתי כושון כמוך".

"לא, ואתה לעולם לא תראה"

סייבילה זר

(חילופי דברים בין שופט באלבמה לבין סאן רא, 1943).

המוסיקה של המאה ה-20 ידעה לא מעט אמנים בעלי השקפת עולם שונה לחלוטין מזו המקובלת; לא מעט יוצרים רדיקלים שסירבו, או כלל לא העלו בדעתם, ללכת בתלם שמישהו חרש לפניהם. מארנולד שנברג עד אורנט קולמן, מליטל ריצ'ארד עד "סייקיק טי-וי" - מוסיקאים שחשבו אלפי קילומטרים מחוץ לקופסה, ובחלק מהמקרים אפילו הצליחו לגרום לקופסה להתקרב בכמה סנטימטרים אליהם.

אבל נדמה שבכל תולדות המוסיקה במאה ה-20 לא היתה תופעה כמו סאן רא. לא רק השופט הגזען מאלבמה - עולם המוסיקה כולו לא ראה אמן, ולא משנה מאיזה צבע, שחייו ויצירתו היו קריאת תיגר כל כך טוטלית נגד - מוזר לכתוב את זה, אבל אין ברירה - כדור הארץ ויושביו. אבל לא קריאת תיגר של שנאה. להיפך, קריאת תיגר של אהבה. סאן רא ראה בעצמו שליח. הוא הגיע מכוכב אחר במטרה להציל, באמצעות המוסיקה החוצנית שלו, את כדור הארץ ואת בני האדם. לגאול אותם מהחורבן שהם ממיטים על עצמם. "המשימה שלי היא להפוך חמישה מיליארד בני אדם למשהו אחר", הוא הצהיר. "לגמרי בלתי אפשרי. אבל מאחר שכל הדברים האפשריים כבר נעשו על ידי האדם, אני חייב לנסות את הבלתי אפשרי".

תמהוני? ללא ספק. הזוי? לחלוטין. מטורף? יכול להיות. אבל בניגוד לתמהוני המצוי, שמקשקש ללא כיסוי, סאן רא יצר גוף עבודה אדיר - מאות אלבומים, רבים מהם מרהיבים ביופיים הביזארי; אלפי הופעות שהותירו רושם בל יימחה, לטוב או לרע, על מי שצפה בהן; והדבר הגדול ביותר - התזמורת שלו, מפעל החיים שלו, ה"Arkestra" ובה מוסיקאים שהלכו אתו במשך עשרות שנים, גרו יחד אתו, צייתו לשיגיונותיו, התאמנו לפי דרישתו בשעות לא הגיוניות, ספגו עונשים שונים ומשונים, סבלו מתנאי מחסור ומלעגם של מוסיקאים אחרים, הקריבו לעתים את חייהם האישיים, והכל כדי להיות חלק מהגוף שהוציא לפועל את החזון המטורלל שלו, שהיה למרבה הפלא בעל היגיון פנימי מוצק וגם הקדים את זמנו במובנים מסוימים.

לא האמין במוות

סאן רא עזב את כדור הארץ - הוא לא האמין במוות ואף יצא חוצץ נגדו - במאי 1993. אבל ה-Arkestra המשיכה את המורשת שלו, תחילה בהנהגתו של הסקסופוניסט ג'ון גילמור ומאז אמצע שנות ה-90 בהובלתו של הסקסופוניסט מרשל אלן. במוצאי שבת הבאה, 3 בדצמבר, היא תבוא להופעה ראשונה בישראל עם כמה מוותיקי התזמורת ולצדם כוחות חדשים. חוויות ספיריטואליות עמוקות, כמו זו שעליה דיווח האדם שסאן רא חטף מהקהל ב-1978, נעלמו מהתפריט של הארקסטרה עם לכתו של המנהיג, אבל אם לשפוט על סמך הופעה שבה נכחתי בניו יורק בסוף שנות ה-90, זה אמור להיות קרקס מוסיקלי-תיאטרלי סוחף ומענג.

גטי אימג'ס

סאן רא, אגב, לא היה מאשר את הביקור הזה גם אם היו מצמידים אקדח לרקתו. בשנות ה-70 או ה-80, כשהוא ביקר במצרים (מצרים העתיקה היתה אחת משתי האובססיות הגדולות שלו, לצד החלל החיצון), הוצע לו לעבור בישראל בדרך חזרה. הרעיון החריד אותו. "מה אתם מנסים לעשות לי?", הוא שאל את האנשים שהעלו את ההצעה, "אני לא יכול לנסוע לשם. השם ‘רא' הוא חילול קודש בעברית. הם יהרגו אותי".

הרישומים של הרשויות בבירמינגהם, אלבמה, מורים שהרמן בלאונט (זה היה שמו של סאן רא עד שהוא החליף אותו ב-1952) נולד במאי 1914. אחותו הגדולה, שחזתה בלידה, מאשרת שאכן כך היה. אבל סאן רא טען בתוקף שהוא לא מכאן: "אני לא בן אדם. אני לא קורא לאף אחת ‘אמא'. אני לא זוכר מתי נולדתי. אף פעם לא שיננתי את זה. וזה בדיוק מה שאני רוצה ללמד את כולם - שזה חשוב לשחרר את עצמך מהחובה להיוולד. החוויה הזאת לא עוזרת לנו בכלל. חשוב בשביל כוכב הלכת הזה שתושביו לא יאמינו בלהיוולד, כי מי שנולד צריך למות".

עד שהיה כבן עשרים, באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, לא היו אירועים מיוחדים בחייו של הרמן בלאונט. הוא ניגן בפסנתר, העריץ את מנהיגי הביג בנדס הגדולים ובעיקר את דיוק אלינגטון ופלטשר הנדרסון, ותיכנן ללמוד הוראה. אבל אז "אנשי החלל האלה יצרו אתי קשר. הם רצו שאבוא אתם לחלל החיצון. הם אמרו שהם מחפשים מישהו עם ראש כזה".

הם לקחו אותו אתם לחלל. בשביל לעבור את המסע גופו היה צריך לעבור תהליך שהוא כינה "טרנס-מולקולריזציה". בסופו של דבר הוא נחת בכוכב לכת שהוא זיהה כשבתאי. החוצנים הורו לו להפסיק ללמוד הוראה והסבירו לו את השליחות שלו. הם אמרו לו שכשכדור הארץ יהיה על סף כליה, אבל לא לפני כן, הוא ידבר אל בני האדם - ובני האדם יקשיבו לו. "הוא סיפר את הסיפור הזה הרבה פעמים, ללא שמץ של מבוכה ובצורה עקבית מאוד", כתב ג'ון סווד, מחבר הביוגרפיה המעולה של סאן רא, "Space is the place". "בעידן אחר היו קוראים לזה ‘סיפור התגלות'. היום זה נשמע לנו כמו דוגמה קלאסית לסיפור של חטיפה בידי חיזרים".

בחזרה בבירמינגהם אלבמה, הוא הקים את ההרכב הראשון שלו, שקיים בעיקר חזרות אינסופיות. היצירות שלו מאותה תקופה קיבלו שמות כמו "תרמודינמיקה" ו"היתוך גרעיני" - רמז ראשון לעיסוק האובססיבי שלו בטכנולוגיה ועתידנות. מאוחר יותר, באמצע שנות ה-40, עבר לשיקגו. הוא ניגן תקופה קצרה בתזמורת של אלילו פלטשר הנדרסון, שם סבל מהצקות של חבריו לתזמורת, שראו בו תמהוני. בשלב מסוים הוא אפילו הניח סכין גילוח על הפסנתר, בבחינת "אל תתעסקו אתי", אבל בסופו של דבר נאלץ לעזוב את התזמורת ולהקים הרכב משלו. הוא קרא לו ,"The space trio" וזה היה הגרעין הקדום של הארקסטרה.

מהרגע הראשון הגרעין המייסד של הארקסטרה פעל בצורה שלא היה לה אח ורע, בג'ז ובכלל. כסף לא עניין את סאן רא. הוא בכלל לא רצה להופיע, אלא רק לקיים חזרות אינסופיות, שהתקיימו שבעה ימים בשבוע ונמשכו לפעמים 15 שעות (השעות הראשונות הוקדשו בדרך כלל לדרשה שלו על היסטוריה, מדע, פילולוגיה וכיוצא באלה). סאן רא הקליט כל חזרה ובכך טישטש את ההבחנה הברורה בין חזרה להופעה. "אם ניגנת אתו שלוש שנים, יכולת לומר שעשית 700 תקליטים", התבדח אחד הנגנים.

איך מים מרגישים?

מחיקת ההבדל בין חזרה להופעה הניחה אחריות כבדה על כתפיהם של הנגנים. המטרה העליונה לא היתה נגינה לשם נגינה אלא נגינה לשם הצלת האנושות כולה, וסאן רא הזהיר את הנגנים שלו שאם הם ינגנו תו אחד לא נכון, עלול להיגרם ליקום נזק בל ישוער. אבל מה זה תו לא נכון? "כל אחד יכול לנגן לפי תווים", הוא אמר לנגנים שלו, "האם אתם יכולים לנגן בניגוד לתווים אבל לגרום למוסיקה להיות הגיונית?" לפעמים הוא היה צועק על נגן "נגן את מה שאתה לא יודע". לפעמים היה מבקש "נגן את החום של השמש", או "איך מים מרגישים? נגן את זה".

היו גם עונשים. מוסיקאי שביקר בחזרה של הארקסטרה הופתע לגלות שאחד הנגנים הוכנס לתוך ארון. "אחר כך סאן רא הורה לו לצאת", אמר המוסיקאי. "הוא התחיל לתופף, והוא תופף מדהים. חשבתי ‘איזו מין להקה זאת?' מאוחר יותר שאלתי את סאן רא מדוע הנגן הזה נענש, והוא אמר ‘הוא לא ציית לכללים. אמרתי לו להניח ללוסי המתוקה'. חשבתי שהוא מתכוון לבחורה", אמר המוסיקאי, "אבל התברר שהוא מדבר על אלכוהול".

סאן רא לא הרשה לנגנים שלו לשתות ולהשתמש בסמים. גם יחסים עם נשים היו לא רצויים. סאן רא היה ספק חשדן ספק אדיש ביחס למין הנשי. הוא עצמו מעולם לא התחתן וככל הידוע מעולם לא שכב עם אשה. "אני נמצא מעבר לזה", אמר. בשנות ה-60 הוא צירף לארקסטרה את הזמרת הנפלאה ג'ון טייסון, והיא נהפכה לאחד מעמודי התווך של התזמורת. אבל לפעמים, בזמן חזרה, הוא היה מגרש אותה מהחדר ואומר שהוא לא יכול ליצור כשיש לידו אשה.

כתב המגזין "ג'ז" שאל בשנות ה-60 שני חברים בולטים בארקסטרה, הסקסופוניסטים ג'ון גילמור ופט פטריק, "איך הייתם מגדירים את המהות שלכם כתזמורת - מוסיקאים מקצועיים? מעין משפחה? מדעני צליל?" "עם סאן רא אנחנו כמו תלמידים ומאסטר", השיב גילמור. "אתה יכול לומר שאנחנו אפילו לא תלמידים", אמר פטריק. "אנחנו אפסים והמאסטר שלהם".

כמו שתי התשוקות האינטלקטואליות שלו - מצרים העתיקה והחלל החיצון - גם המוסיקה שלו היתה תערובת של עתיק ועתידני. סאן רא היה מוסיקאי מסורתי וחדשן בלתי נלאה בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא היה נטוע במסורת של הביג בנדס; מצד שני הוא היה פריק של אלקטרוניקה, שילב תמיד במוסיקה שלו את האורגן או הסינתיסייזר הכי חדישים, והשתמש בטכנולוגיות הקלטה חלוציות. מהנגנים שלו הוא דרש משמעת מוחלטת וחופש מוחלט. לפעמים התוצאה היתה קקופוניה גמורה, אבל לפעמים המוסיקה שלו יכלה לרפא חולים.

"יום אחד, כשהייתי חולה, חבר לקח אותי לשמוע מוסיקאי בשם סאן רא מנגן ‘מוסיקה מהחלל'", כתב הסופר נורמן מיילר. "המוסיקה הזכירה את אורנט קולמן, אבל יותר חופשית, מוסיקה מהחלל החיצון, שילוב של מקדחה וחצוצרה. המחלה שלי נעלמה בתוך חמש דקות, אני נשבע. הכעס של הצליל חדר לתוך הזעם הפנימי שסיפק את הדלק למחלה שלי".

בשנות ה-60, כשעבר עם קהילת הנגנים שלו לניו יורק, סאן רא התקבל באהדה בקרב אנשי הג'ז החופשי והאוונגרד. הוא מצדו לא רצה להשתייך למועדון הזה. הוא שנא את החופש האנרכיסטי, את האגו ואת רצינות היתר שלהם. הם לא יודעים איך לתקשר עם האנשים, אמר. במוסיקה שלו, הוסיף, ולא משנה כמה היא חופשית, יש תמיד קצב והומור: "ההומור מלמד אנשים לצחוק על עצמם. גזע בלי חוש הומור נמצא בבעיה קשה. גזע זקוק לליצנים. בעבר אנשים ידעו את זה. למלכים היו תמיד ליצני חצר, וכך הם זכרו כל הזמן כמה הכל מגוחך. אני חושב שגם אומות זקוקות לליצנים - בקונגרס, ליד הנשיא, בכל מקום. אתם יכולים לקרוא לי הליצן של הבורא".

הכרה בינלאומית

ב-1969, כשאפולו 11 נחתה על הירח, לא היה מאושר ממנו. הוא הרי חזה את האירוע הזה עשרים שנה לפני כן, וגם הלחין אותו, בצורה זו או אחרת, עשרות ומאות פעמים. בסוף שנות ה-70, כשיצא הסרט "מלחמת הכוכבים", הוא שילב בהופעות של הארקסטרה ננס מחופש לדארת ויידאר. "ראית את ‘מלחמת הכוכבים'?" הוא שאל עיתונאי, "זה סרט מאוד מדויק".

בשנות ה-70 הארקסטרה זכתה להכרה בינלאומית והתקבלה באהדה באירופה. המוסיקאי דייוויד טופ, שהיה בהופעה הראשונה של התזמורת באנגליה, כתב שזאת היתה "אחת ההופעות המדהימות ביותר שהיו בארץ הזאת. השקפת העולם שבקעה ממנה היתה כל כך מסתורית, כל כך אחרת, ששתי התגובות האפשריות היחידות היו ביטול מוחלט או אהדה מוחלטת לאדם שבחר להשליך את כל האפשרויות לחיים נורמליים, אפילו חיי ג'ז נורמליים, לטובת זהות חוצנית חסרת פשרות".

גם שנות ה-80 היו עשור פעיל מאוד, חרף גילו המבוגר של סאן רא. רק ב-1990 בעיות בריאותיות האטו את הקצב שלו. בסוף השנה הוא אושפז בשל שבץ, שהוא כמובן לא הודה בקיומו. הנגנים שלו, ששהו אתו בבית החולים, סיפרו שאחרי שאחד הרופאים לא הצליח לקבל מסאן רא תשובות הגיוניות לשאלות כמו "איפה נולדת?", הוא קרא לרופא אחר, שידע עם מי יש להם עסק ואמר לרופא הראשון "אה, זה סאן רא, הוא באמת משבתאי".

ב-1992, כשבריאותו הוסיפה להתרופף, הוא נאלץ לחזור לאלבמה ולהיעזר בבני משפחתו, שאת קיומם הכחיש כל השנים. במארס 1993 הוא לקה בהתקף לב ואיבד את יכולת הדיבור. חבריו השמיעו לו יצירות שלו ושל דיוק אלינגטון, וכמה ימים לפני שהוא עזב את כדור הארץ, במאי 1993, אחת מהן קראה לו את שירו "העולם הוא לא ביתי": "האם זהו כוכב של חיים? / אם כן מדוע אנשים מתים? / אלה לא חיים, זה המוות / אתם לא מבינים? / העולם הזה איננו אמיתי / הוא אשליה, הוא לא אמיתי / אתם לא מרגישים שהוא לא אמיתי? / אתם ממליכים עליכם את המוות / אתם לא חופשיים / אם אתם חופשיים, מדוע אתם משתחווים למוות? / האם לזה אתם מתכוונים כשאתם מדברים על חירות? / הפסיקו להשתחוות לאדונכם המוות / הוכיחו שאתם חופשיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו