"דה וויס": עוד חוליה באינפלציית הזמריאליטי - שמיעה סלקטיבית - הארץ

"דה וויס": עוד חוליה באינפלציית הזמריאליטי

הבעיה של תחרויות הכישרונות המזמרים היא ההתמקדות הבלעדית בזמר המבצע. תוכנית אחת זה נחמד, שתיים זה כבר מצב מעוות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

הכיסאות המסתובבים... הפורמט האמריקאי... "לא רואים את המתמודד, רק שומעים אותו"... איך הביאו אותה בכמעט 40% רייטינג... טמירה ירדני בטח משקשקת... "רק אני אעשה אותך גדול"... איזה שנון אביב גפן... איזה מאמי שרית חדד... איזה נשמה שלומי שבת... תזכיר לי מי היה הרביעי... 40% רייטינג בפעם השנייה ברציפות... פלא ש"כוכב נולד" לוקחים את גידי גוב?...

נו, אז מה אתה אומר? אני אומר שנקעה הנפש מתוכניות הכישרונות המזמרים. "דה וויס", "בית ספר למוסיקה", "אייל גולן קורא לך", "כוכב נולד". נקעה הנפש מאינפלציית הזמריאליטי הזאת. תוכנית אחת זה נחמד, זה אפילו כיף, אבל שתיים או שלוש תוכניות במקביל בשיא הפריים-טיים? זה מעוות.

לפני כמה שנים, כש"כוכב נולד" היתה תוכנית טרייה, דשו ללא הפסקה בשאלה אם שיגעון הזמריאליטי מזיק למוסיקה הישראלית. בשלוש-ארבע השנים האחרונות הדיון הזה שכך. נמאס ממנו, הוא היה קצת היסטרי, וגם התגלה "אויב" חדש למוסיקה הישראלית ה"איכותית": המוסיקה המזרחית. אבל ההצפה של כל כך הרבה תוכניות זמריאליטי חדשות בשבועות האחרונים לא יכולה שלא להצית את הדיון מחדש.

אחת הבעיות הגדולות עם אינפלציית הזמריאליטי היא ההתמקדות הגורפת והבלעדית בזמר המבצע. כל תעלולי הפורמטים, הכיסאות המסתובבים והילדים המזמרים לא יכולים להסתיר את העובדה שכל תוכניות הזמריאליטי הן זהות בבסיסן. רק דבר אחד מעניין אותן - ה"איך". איך הם שרים. זה כמובן בסדר מנקודת המבט של ההיגיון הטלוויזיוני, אבל זה לגמרי לא בסדר מנקודת המבט של ההיגיון המוסיקלי. כי מוסיקה היא תמיד שילוב של "מה" ו"איך". השיר והביצוע שלו. כשה"מה" מסולק אל מחוץ לתחום נוצר עיוות, ובתרבות שבה ההיגיון הטלוויזיוני הוא ההיגיון השליט ואין בלתו, העיוות הזה לא נשאר נחלתן של תוכניות הזמריאליטי אלא הוא גולש אל הנוף המוסיקלי בכללותו. הנוף הזה נהפך לנוף של "איך", ללא הנוכחות ההכרחית של ה"מה".

המנטורים ב"דה וויס" (מימין: שלומי שבת, אביב גפן, שרית חדד ורמי קליינשטיין)צילום: ינאי יחיאל

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

ועל כן, במקום להמשיך לקונן, יוצע בזאת פורמט טלוויזיוני חדש, שיביא את ה"מה" המוסיקלי - את השיר עצמו - אל הפריים-טיים הטלוויזיוני. זכיינים יקרים, קבלו את התוכנית שתחפש ותמצא את כותב השירים הבא של ישראל! איך זה יעבוד, אתם שואלים? יהיו כמה סוגי מתמודדים. תמלילנים, מלחינים, כותבים שהם גם תמלילנים וגם מלחינים. התמלילנים והמלחינים יעבדו בזוגות, כמו פעם. הכותבים שהם גם וגם יעבדו לבד. כותב שהוא גם מבצע יוכל לבחור לשיר בעצמו את שיריו, אבל לא בכך הוא יימדד. רק איכות השירים תקבע. כותב שאינו מבצע יוכל לבחור בזמר בכיר שישיר את שיריו. דמיינו את חוה אלברשטיין, או את ישי לוי, או את ארקדי דוכין, או את יהודה פוליקר שרים שיר נפלא של כותב אלמוני. האם זה לא מעניין יותר ומרגש יותר מאשר זמר אלמוני ששר שיר של פוליקר שכולנו מכירים?

ועכשיו דמיינו את הדיון שיתפתח בשולחן השופטים (נניח: יעקב גלעד, אפרים שמיר, יהודית רביץ ויזהר אשדות). לא דיון פשטני סביב השאלה "ריגש או לא ריגש", אלא דיון מעמיק ורציני, שייכנס לדקויות של הטקסט והלחן, של הסיפור וההרמוניה. שמיר ("הרופא קדח לי בפה ושלמה ארצי חפר לי במוח") יהיה על תקן סיימון קאוול. יכול להיות מרתק, לא? בית ספר אמיתי למוסיקה ואמנות.

קצת מפחידה, המלה הזאת "אמנות". אבל אל דאגה, יהיו גם רגעים קלילים ומשעשעים. יהיו אפילו משימות. נניח, לכתוב שיר אהבה בלי המלה "את". או בלי המלה "אני". בכלל, לכתוב שיר בלי המלה "אני". הפעם האחרונה שזה קרה במוסיקה הישראלית היתה בערך בשנות ה-80. או למשל לחבר לחן שיש בו יותר משבעה אקורדים. או לכתוב שיר פוליטי טוב. אין סוף לאפשרויות.

אנחנו סומכים עליכם, זכיינים, שתדעו לשכלל את הפורמט שלנו, להנגיש אותו לציבור ולארוז אותו בצורה המושכת ביותר. רק תזכרו: השיר, לא הזמר. אתם מוזמנים גם למצוא לתוכנית שם קליל ולוהט. בינינו לבין עצמנו אנחנו קוראים לה "בית-פזמון", אבל אנחנו יודעים שזה לא השם הכי סקסי בעולם. מצדנו אתם יכולים לקרוא לה "The Song".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ