שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך הפך עברי לידר לשחקן מפתח במיינסטרים הישראלי

15 שנה מלאו ל"מלטף ומשקר", אלבום הבכורה של עברי לידר. מה קרה מאז לאמן ומה קרה לז'אנר? סיכום ביניים

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

"הייתי שם בהופעה הראשונה של עברי לידר, סוזן דלל 98'. הוא עלה לבמה לבוש בסוודר. אמרתי לו: עברי, קח טיפ, זה לא ילך, תוריד ת'סוודר. תוך שבועיים ‘מלטף ומשקר' עשה אלבום זהב" (מתוך "מאבד את הקצה", הפרודיה הנפלאה של קוואמי על כל מה שזז במוסיקה הישראלית).

ב-1998, זמן קצר אחרי שאלבום הבכורה של עברי לידר, "מלטף ומשקר", ראה אור, הכינו בשבועון התל-אביבי "העיר" כתבה על מצבן של חברות התקליטים בישראל. העילה היתה הופעתן של יותר ויותר חברות תקליטים קטנות והכרסום בכוחן והשפעתן של הגדולות. הד ארצי ואן-אם-סי חוו אז תקופה לא טובה, עם שפע של החתמות כושלות, ורק הליקון הציגה גיליון החתמות נקי משגיאות, תוצאה של מנגנון סלקציה משומן וקפדני.

כשמנהל הרפרטואר של הליקון נשאל כמה דיסקים של יוצרים אלמונים מגיעים אליו בכל חודש, הוא נקב במספר אסטרונומי. הליקון הופצצה בחומרים חדשים של מוסיקאים שקיוו לצוד את האוזניים של רוני בראון ואנשיו. וכמה מתוך כל אותם מאות יוצרים החתמתם בשנה האחרונה? נשאל מנהל הרפרטואר. חיוך ענק התפשט על פניו. "אחד", הוא השיב, והיתה נימה לא מוסתרת של גאווה בקולו. רק אחד? "רק אחד. קוראים לו עברי לידר".

היה נחמד אילו אפשר היה להקשיב לדמו שלידר בן ה-22 שלח להליקון, אבל גם בלי להקשיב אפשר להמר שמנהלי הליקון יכלו לדעת שני דברים חשובים כשהם סיימו להקשיב לשיריו של לידר והתחילו להחליף ביניהם מבטים לוהטים של החתמה ממשמשת. הדבר הראשון שהם יכלו לדעת, ככל שאפשר לדעת משהו בעסקי הפופ, הוא שהבחור הצעיר הזה (האם הם קיבלו גם תמונה עם הדיסק? האם הם חשבו על לידר כעל "הבחור הצעיר והחתיך הזה"?) מסוגל למכור הרבה תקליטים ומהר. הדבר השני שהם יכלו לדעת, ככל שאפשר לדעת משהו בעסקי הפופ, הוא שהבחור הזה נשמע כמו מישהו שעשוי לפתח קריירה ארוכה ומצליחה, להיהפך לשחקן מפתח בפופ הישראלי. וי על הטווח הקצר, וי על הטווח הארוך. בינגו!

הטווח הארוך תחילה. כדי שאמן פופ יפתח קריירה ממושכת, הדבר הראשון שנדרש ממנו הוא זהות משל עצמו. לעברי לידר של "מלטף ומשקר" היתה זהות כזאת. הוא לא היה המוסיקאי הכי מקורי של תקופתו, אבל הוא לא נשמע כמו אף אחד אחר. "יש שירים שמישהו שר אותם מזמן אבל אתה כותב אותם ראשון", כפי שהוא יכתוב כמה שנים מאוחר יותר בשיר "פלרמו".

היו לו גם אינסטינקטים בריאים וחדים ככותב שירים, עוד תכונה הכרחית ליוצר בעל אורך נשימה. שירי "מלטף ומשקר" מעידים שהיתה לו עין מצוינת לדמויות וסיטואציות וגם כישרון בטוויית סיפור אניגמטי אך מסקרן. במלה אחת: אינטליגנציה. ובשלוש מלים: אינטליגנציה וסקס אפיל. השילוב הבלתי שכיח הזה הוא אולי סוד ההצלחה האמיתי של "מלטף ומשקר", סיבת העומק לכך שהאלבום הזה - שלידר יחגוג בסוף השבוע הזה 15 שנה לצאתו בשלוש הופעות במועדון התיאטרון ביפו - היה לאחד מאלבומי הבכורה הבולטים של המחצית השנייה של שנות ה-90.

הסקסיות נבעה כמובן גם מדמותו של לידר, ואם כבר מדברים על זה, יש סיבות טובות להאמין שהסוודר נשר ממנו עוד לפני ההופעה ההיא בסוזן דלל. תצלום האמצע של "מלטף ומשקר" מציג את הזמר הצעיר בטי שירט הדוקה למדי, כשידיו משוכלות מאחורי גבו בתנוחה אופיינית. הוא לא נראה כמו מישהו שזקוק לעצות בענייני אופנה.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

אבל הסקסיות של "מלטף ומשקר" נבעה לא רק ממראהו של לידר. היא קרנה גם, וזה חשוב יותר, מתוך השירים עצמם. "ישבנו בחדר עם עוד אנשים / ישבנו רחוק אבל היינו קרובים" ("אף אחד משנינו"). או: "זה יפני או סיני, אני תמיד מתבלבל / וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל / הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני / שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר" (תמיד אהבה"). שלא לדבר על "מרי לנצח" הבוטה עם הידיים שנשלחות אל המכנסיים של הבחור מהבר.

לידר בהופעה. הסוודר עשה את ההבדלצילום: דודו בכר

השירים ב"מלטף ומשקר" היו טעונים באנרגיה מינית בריאה, ולפעמים פחות בריאה, שלובתה כמובן בשל העמימות המסוימת סביב העניין ההומואי. המאזין הסטרייט שאל את עצמו "רגע, הוא כן או לא?"; המאזין ההומו אמר לעצמו "ברור שהוא כן. מעניין מתי הוא יבשר את זה לסטרייטים הטיפשים האלה". כך או כך, היה סקס באוויר. לפני שהרוחות מתלהטות, זה המקום לומר: לא בדיוק הטעם שלי. "מלטף ומשקר" היה אלבום בכורה מרשים מאוד, וחגיגות ה-15 שלו הן חגיגות ראויות ומוצדקות, אבל כשאני מקשיב לו אני שומע לצד מה שיש בו גם את מה שאין בו. ומה שאין בו, בראש ובראשונה, זאת הצהרה מוסיקלית חדשה ואמיצה.

יש מי ששומע הצהרה כזאת. עם התופים המתוכנתים והשימוש הנרחב בסינתיסייזרים, "מלטף ומשקר" נתפש לעתים כאלבום מסוגנן וחדיש, ששילב בין פופ למוסיקה אלקטרונית והציע למוסיקה הישראלית דרך מילוט מההגמוניה המתמוטטת של הרוק במחצית השנייה של שנות ה-90. הטענה הזאת נשמעת משכנעת, אבל במבחן האוזן "מלטף ומשקר" לא מצלצל מסוגנן ולא מצלצל חדיש. הוא מצלצל, לפחות בחלק מהזמן, כמו אלבום שיהודה פוליקר הקליט שנתיים קודם לכן, "הילד שבך", וזה אולי לא מקרה שכן יועד נבו, שהפיק את "מלטף ומשקר", היה ממעצבי הצליל של האלבום של פוליקר.

כמעט כל השוואה לפוליקר היא מחמאה עצומה, אבל פופ הוא קודם כל צליל, וכשיוצר בן 23 מייצר צליל שמזכיר את הצליל של יוצר קנוני שגילו כפול משלו - זאת לא מחמאה. גם באלבומים מאוחרים יותר של לידר הורגש לעתים קרובות פער בין מה שנדמה היה שהוא חושב על עצמו (משהו כמו: רגלי האחת במיינסטרים ורגלי השנייה בחזית הקידמה) לבין מה שהמוסיקה עצמה סיפרה (רגלו האחת במיינסטרים, וכך גם רגלו השנייה). שתי רגליים במיינסטרים זה בסדר גמור, אבל הרושם היה שלידר רוצה יותר, ולא מצליח לממש עד תום את הרצון שלו. כמו שהוא בעצמו שר, יותר טוב כלום מכמעט.

כל מיני סבסטיאנים

עוד דבר חשוב שמפריע לי ב"מלטף ומשקר" ובאלבומים אחרים של לידר היא השירה שלו. היא לא מספיק יציבה, לא מספיק חדה. יש בה לעתים קרובות משהו נמרח ומתפנק. וישנה גם תסמונת הציראיזציה של החיריק - הפיכתה של תנועת אי לתנועת אה בשל מחסור בכוח דחיפה ווקאלי. זאת לא נוקדנות לשונאית אלא תלונה בדבר איזו קהות שמשתלטת על השירים בשל העדר עמוד שדרה קולי מוצק. לידר לא המציא את הבעיה הזאת. קדמו לו בתחילת שנות ה-90 אסף אמדורסקי ואביב גפן. אבל לידר העמיק את הנגע ותרם לכך שהוא הוסיף והתגבר אצל הדור הצעיר יותר - מעידן רייכל, דרך שי גבסו ועד רגשני אמצע הדרך החדשים מסוגם של נתן גושן ולירן דנינו.

הבעיות שהפריעו לי לא הזיזו לעשרות אלפי ישראלים, שקנו את "מלטף ומשקר" וגם את שני האלבומים שבאו אחריו, "יותר טוב כלום מכמעט" ו"האנשים החדשים", והפכו את לידר לאחד הזמרים המצליחים בישראל. אני עליתי על העגלה לזמן מוגבל כשיצא האלבום הרביעי, "זה לא אותו דבר", שבו לידר לקח פסק זמן גם מהניסיון לייצר סאונד פופי-אלקטרוני.

"זה לא אותו דבר", שנפתח בווידוי הנהדר "אמצע הבוקר ואין תוכניות, כבר עברו מעשים מעלי", היה אלבום בהיר מאוד, קל יותר מקודמיו, ואף ששרתה עליו מלנכוליה ענוגה היו בו פחות חיבוטי נפש מכבידים והורגשה תנופה מוסיקלית משמחת. גם השירה של לידר היתה יותר בהירה וישרה, הציראיזציה של החיריק התמתנה, שלא לדבר על כך שהאלבום הזה כלל את "זכיתי לאהוב", שעורר את החשד שאלטון ג'ון או פול מקרטני קפצו לביקור בזק בתל אביב, ישבו עם לידר ליד הפסנתר ועזרו לו ליילד את הבלדה המוזהבת הזאת, שיש לה לא רק מלודיה מפוארת אלא גם מלים יפהפיות ("כשהשמש נמחקת בשמים / והלב מטפטף לי בין העיניים החומות" - איזו דרך לפתוח שיר).

האלבום הבא של לידר, "בקצב מהיר בתנועות של הגוף", היה מאכזב. הטקסטים סיפרו סיפור על תקיעות רגשית, שלא הצטבר לכדי אמירה מעניינת ואף נדמה מעט נרקיסיסטי, וגם המוסיקה היתה תקועה באיזה שטח הפקר ולא הצליחה לבחור, להעז, לגבש לעצמה זהות. היו רגעים שבהם לידר שאף להנחית על השולחן אגרוף של רוק אלקטרוני דרמטי ורב עוצמה, ולעומת זאת היו שירים שבהם הוא ביקש להיות כמה שיותר עדין, כמה שיותר מושלם מבחינה אסתטית. אבל בשני המקרים הוא לא הלך עד הסוף ובמקום זאת התחפר בשוחת המיינסטרים וארז את השירים באריזה סטרילית, מנומסת, לא בשר ולא חלב.

התחנה האחרונה בקריירה של לידר היא הצמד "TYP", שבו הוא חבר ביחד עם המפיק הצעיר יונתן גולדשטיין. "TYP" (ראשי תיבות של "the Young Professionals"), שהוציא לפני כמה חודשים את האלבום "9:00 to 17:00, 17:00 to whenever", מאפשר ללידר להשתחרר מהפרסונה המוכרת שלו כזמר ישראלי מצליח ולאמץ לעצמו זהות אחרת של חבר בצמד אלקטרוני ללא עבר, שמכוון אל הזירה הגלובלית.

מעניין מה המעריצים של לידר חשבו על "תשע עד חמש, חמש עד אלוהים יודע מתי". האם הם זרמו עם משחק הזהויות של לידר או אולי התאכזבו מכך שהזמר האהוב "שלהם" מנסה לקרוץ לקהל חדש? בשביל מאזין שהיחס שלו כלפי לידר אמביוולנטי, והתאכזב מהאלבום "הרגיל" האחרון של הזמר, האלבום של "TYP", שנפתח במשפט הכה מגונה "נשק אותי, סטיבן, על הברכיים", נשמע כמו תפנית מרעננת למדי.

אפשר להתחיל לפרט את רשימת החסרונות של האלבום הזה. היא לא קצרה. הקונצפט קצת מנופח, והאלקטרוניקה לא תמיד מעודכנת, ולצמד פופ חדש אסור בתכלית האיסור להישמע כמו "פט שופ בויז" (זה קורה בשיר "Young Professionals"), ואפשר היה להשתמש פחות במלה "אימייל", והאמת שקצת נמאס לשמוע על כל מיני סבסטיאנים שמנסים להתחיל עם לידר במועדון בברלין.

אבל כל ההסתייגויות המקומיות האלה לא משנות את העובדה ששמונת השירים הראשונים באלבום, אלה שמאכלסים את פרק הזמן שבין תשע לחמש, מצליחים להביע רגש ולאייר תחושות ומחשבות באמצעות מוסיקה אלקטרונית, וזה לא דבר של מה בכך בשביל יוצרים ישראלים. לפעמים נדמה ששיר טיפוסי של "TYP" הוא לא יותר מאשר רצף של קלישאות פופ אלקטרוני, אבל גם אם זה נכון, התחושה היא שזאת דרכם של לידר וגולדשטיין לומר משהו על העולם המהיר, השטוח והמשועתק עד מוות שבו הם חיים.

לידר (מימין) עם יונתן גולדשטיין. הפער בין מה שהוא חשב על עצמו למה שהמוסיקה סיפרה

מה היתה כוונתם של היוצרים כשהם החליטו שהחלק השני של האלבום, זה שמתחיל בחמש ונגמר באלוהים יודע מתי, יישמע אגרסיבי וזול, כמו מוסיקת מועדונים של ערסים (שערסים לא ירצו לשמוע כי היא לא מספיק נותנת בראש)? לא לגמרי ברור. מכל מקום, החלק הזה לא הפריע לאנשי חברת התקליטים הענקית פולידור להחתים את "TYP" על חוזה לשלושה אלבומים, מה שאומר שפרויקט הצד של לידר עשוי להיהפך לעיסוק העיקרי שלו. ומכאן שאלבום הסולו הבא שלו, אם הוא לא נמצא בצינורות ברגעים אלה, עשוי לצאת סביב יום הולדתו ה-40, שיחול בעוד שנתיים. עברי, קח טיפ, אתה כבר לא צעיר, אולי הגיע הזמן להחזיר את הסוודר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ