הרטיטו את ליבנו: פרידה מדונה סאמר ורובין גיב

זה חודש עצוב בשביל מי שהדיסקו של שנות ה‑70 היה חלק מפסקול חייו. אחרי דונה סאמר, גם רובין גיב מה"בי ג'יז" הלך לעולמו והחזיר את המעריצים לזיכרונות המתוקים ממה שהיה פעם הצליל של העתיד

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

מעניין כמה עורכי מוסיקה ברדיו, בכל רחבי העולם, שאלו את עצמם אתמול אם לשדר או לא לשדר את "Alive 'Stayin". מצד אחד, זה קצת מקאברי להשמיע דווקא את השיר הזה לאחר . מצד שני, האם אפשר להימנע מלנגן את פצצת הפופ האדירה הזאת, הלהיט הכי גדול של מי שהיתה אחת ממכונות הלהיטים המצליחות ביותר בתולדות המוסיקה? מובן שלא.

רובין גיב מת שלשום, אבל המוסיקה של ה"בי ג'יז" תמשיך לחיות עוד הרבה שנים. המהדרין מבין עורכי הרדיו, אלה שבכל זאת חשו עקצוץ אירוני קל, יכלו להשמיע מיד אחרי "Stayin' Alive" להיט אחר של ה"בי ג'יז", "", וכך לבטא את הצער על מותו של גיב בצורה שאינה נשמעת כמו הפוך-על-הפוך.

החודש הזה מסתמן כחודש עצוב בשביל מי שהדיסקו של שנות ה‑70 היה חלק מפסקול חייו. בתחילת החודש עוד אפשר היה לעבור על יד מודעות הפרסומת להופעה של "בוני אם" בהיכל נוקיה בתל אביב ולחייך לנוכח תהומות המיחזור שאליו צלל שוק "אגדות הדיסקו". אבל ביום חמישי שעבר, והיא בת 63, החיוך נמחק ובמקומו צפו ועלו מחשבות מתוקות-עצובות על רטט אלקטרוני פורץ דרך ועל מיניות נשית מגונה, במובן הכי טוב של המלה.

ואתמול, כשנודע על מותו של גיב, והוא בן 62, העצב המתוק הוסיף וגבר והתמזג בזיכרונות ילדות רחוקים אך ברורים. ה"בי ג'יז", דונה סאמר, "Stayin' Alive", "I Feel Love" - אלה זיכרונות הפופ הראשונים שלנו, בני הדור שגדל בשנות ה‑70; אלה הצלילים שהכניסו אותנו לתוך הממלכה הקסומה של המוסיקה הפופולרית ונצרבו בתודעתנו ("נצרבו" זאת מלה חלשה מדי לתיאור האפקט הטוטאלי של השירים האלה) כדגמי היסוד של להיט הפופ.

"ה'בי-ג'יז' עשו בשביל הדיסקו את מה שאלביס פרסלי עשה לריתם אנד בלוז, מה שדיאנה רוס עשתה בשביל הסול, מה שדייב ברובק עשה בשביל הג'ז", כתבו מחברי הספר "Last Night a DJ Saved my Life",ביל ברווסטר ופרנק ברוג'טון. "הם הפכו את הדיסקו לבטוח בעבור לבנים סטרייטים מהמעמד הבינוני. הם הוציאו אותו מחוץ לגטו של תת-תרבות שחורה והביאו אותו לתוך הזרקורים של המיינסטרים. זאת היתה מוסיקה שאמריקה המאופקת יכלה לנענע את הישבן לצליליה".

ה"בי-ג'יז" ב-1979 (משמאל: רובין, בארי ומוריס גיב)צילום: אי-פי

שיגעון עולמי

הדיסקו התפתח בשנות ה‑70 במועדונים של הומואים, הרחק מהתודעה של אמריקה הלבנה, והתחיל לחדור למיינסטרים באמצע העשור, בין היתר בזכות הלהיטים הראשונים של סאמר, שפעלה בכלל בגרמניה. אבל נדרש עוד מהלך אחד כדי שהצליל החדש, עם הבס המפמפם, יכבוש את העולם. זה קרה כשהסרט "שיגעון המוסיקה" יצא בנובמבר 1977, חמוש בפסקול של ה"בי ג'יז", שנהפך לאלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה (30 מיליון עותקים) עד לבואם של מייקל ג'קסון ו"מותחן" כעבור כמה שנים.

"אף פעם לא שמענו את המלה דיסקו", אמר גיב בראיון לפני שנתיים. "חשבנו שאנחנו כותבים שירי ריתם אנד בלוז, או מה שנקרא Blue_eyed soul (סול של זמרים לבנים, ב"ש). בסך הכל כתבנו שירים שהיו בהם גרוב, הרמוניות קוליות ומנגינות יפות".

היתה בשירים של ה"בי ג'יז" גם תמימות גדולה, שאולי צרמה לרוקרים מחוספסים אבל נגעה ללבם של עשרות מיליונים. "בשעה שמוסיקאים כמו ריי דייוויס מה'קינקס' כתבו על בעיות חברתיות, אנחנו כתבנו על רגשות", אמר גיב. "זה נושא שבחורים לא נהגו לכתוב עליו. הוא נחשב קצת רך. אבל אנשים אוהבים שירים שממיסים את הלב".

בזכות כישוריהם יוצאי הדופן של האחים גיב כמחברי להיטים, ובזכות הפלצט המונומנטלי של בארי גיב (היחיד מבין האחים שנותר בחיים אחרי מותו של רובין), ה"בי ג'יז" שיווקו את הדיסקו לכל העולם ובאותה הנשימה קברו אותו כסגנון מוסיקלי חדשני וחתרני.

דונה סאמר, לעומת זאת, סייעה להרחיב לא רק את הפופולריות של הדיסקו, אלא גם את ההשפעה היצירתית והאמנותית שלו. בעיקר אמורים הדברים בשיר "I Feel Love", שהיה לאחת ההשפעות הכי גדולות על הפופ והדאנס ב‑35 השנים האחרונות. הגרעין הקשה של אנשי הדיסקו, אלה שרקדו לצליליו כבר בשנות ה‑70 המוקדמות, האשימו את ג'ורג'יו מורודר, המפיק של סאמר והאיש שאחראי להשפעה העצומה של "I Feel Love", בכך שהוא שפך כלור על הצליל השחור של הדיסקו. אחד מהם אפילו טען שהשיר הזה מתאים לאנשים שאין להם שום חוש קצב.

זו השמצה פרועה ומשוללת יסוד, ובכל מקרה הצליל של "I Feel Love", שהושתת כולו על סינתסייזרים רוטטים ומבזיקים במעגל הנדמה אינסופי, נשמע ב‑1977 כמו הסאונד של העתיד. את הגושפנקה המוחצת לכך נתן בריאן אינו, שעבד באותו זמן עם דייוויד בואי על הטרילוגיה הברלינאית של הזמר. "יום אחד בברלין בריאן נכנס בריצה ואמר: 'שמעתי את הצליל של העתיד'", סיפר בואי. "הוא שם את 'I Feel Love' של דונה סאמר ואמר: 'זהו, לא צריך לחפש יותר. השיר הזה עומד לשנות את הצליל של מוסיקת המועדונים ב‑15 השנים הבאות'. והוא פחות או יותר צדק".

מיצוי הרגע

התפוצצות הדיסקו של 1977‑1978 היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן מהפך תרבותי-מוסיקלי שהתחולל בעולם הגיע לישראל בזמן אמת ושינה דפוסים, אופנות והרגלים מקומיים. מהבחינה הזאת, ה"בי ג'יז" ודונה סאמר הם גם חלק מהפסקול שלנו.

ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, כשההלם שכך והמצב הכלכלי השתפר, הקרקע הישראלית היתה מוכנה לתרבות בילוי חדשה שתחליף את התוגה והמתינות בשמחה ובשחרור הגוף. אבל תרבות הבילוי הזאת היתה זקוקה לצליל שיעורר ויגדיר אותה, והצליל הזה היה הדיסקו. ישראל, למעט חדרים מסוימים בשניים-שלושה קיבוצים, נסחפה כליל בשגעת של הסגנון החדיש.

"זה תפס מיד", נזכר דורי בן זאב, שכשדרן רדיו, זמר וכותב מלים היה אחד האנשים שקידמו יותר מכל את התאזרחות הדיסקו בישראל. "זאת הרי המוסיקה הכי שמחה, והיא מדברת לכל נפש. אי אפשר לומר שהיא מלאה בטעם טוב, אבל היא מלאה בדופק. דופק שאי אפשר להתכחש לו".

הדיסקו הקצבי והעממי היה כובש את ישראל בכל זמן נתון, אולי פרט לתקופות מלחמה, אבל 1977, שנת המהפך הפוליטי, היתה כמובן התזמון המושלם. "הדיסקו הפרחי היה האנטיתזה לתרבות האליטיסטית האשכנזית", אמר התקליטן אייל רוב בראיון ל"גלריה" לפני כשנתיים. "האנטיתזה לשירי המשוררים, לחוה אלברשטיין, לתרבות 'אני, את והגיטרה נופיע לפני חיילים'. אפילו אנטיתזה לאריק איינשטיין, שכאילו נחשב פרחח. הדיסקו היה במובנים מסוימים המוסיקה המזרחית הראשונה".

הדיסקו הביא אתו ערכים שלא היו ברוקנרול, או שאבדו לרוקנרול עם הפיכתו לאמנות רצינית. "הרוקנרול היה קצת אינטלקטואלי", אמר בן זאב. "לא תמיד, אבל קצת. והרוקנרול היה יותר מדי גברי. רוקנרול זה גברים סטרייטים. הדיסקו פתח את הארונות, שיחרר את החרצובות, הצית ניצוצות ונתן לפליקרים להתפוצץ ולאורגן האורות להתרוצץ".

הדיסקו עודד צעירים ישראלים להחצין את המיניות שלהם. "הרעד שהעבירה מוסיקת הגיטרות של אלוויס פרסלי, קליף ריצ'ארד, הביטלס והסטונס ניער את הצעירים. כשהגיע הדיסקו, עשור לאחר מכן, הפך הניעור לעיכוס", כתב ניסן שור בספר "לרקוד עם דמעות בעיניים" (הוצאת רסלינג, 2008). "האופי המיני של הדיסקו היה מובנה בכל צעד ובכל תנועה. הוא שיחרר את גופם של הצעירים הישראלים וסייע להם להתחיל בתהליך ארוך של הסרת העכבות הגופניות. כל מה שהודחק בימיה של מפא"י החל לפרוץ עתה החוצה".

שור הרחיק לכת וטען שהדיסקו הוביל גם ליצירתו של ישראלי חדש, ה"הומו דיסקוטקוס": "מראהו של ההומו דיסקוטקוס הישראלי היה זר למרחב האפרפר שבו התהלך לצלילי 'Stayin' Alive'. על רקע צו הקיום האסתטי הצנוע, לבוש החאקי, הוא בלט כמו פרח במדבר. היה בו משהו ראוותני, מצועצע. הילוכו ­ טווסי, מבטו ­ מתגרה. כל מהותו התבססה על מיצויו של הרגע".

דונה סאמר ב-1979צילום: אי-פי

כסגנון שכל מהותו היא מיצוי הרגע, הדיסקו לא היה בנוי להאריך ימים. ב‑1981 כבר לא היה אפשר לשמוע את הבס המפמפם והמטמטם הזה; ודאי שאחרי מלחמת לבנון הראשונה לא היה לדיסקו מקום בפסקול התקופה. "אך אף על פי שהשיגעון התפוגג, לישראלים רבים סיפק הז'אנר תחושה של השתתפות בהתנסות חדשה וראשונית, קולקטיבית, שהורכבה מהחצנה של תשוקות, גָנדור והנאה", כתב שור.

ה"בי ג'יז" ודונה סאמר סיימו את תפקידם ההיסטורי בתחילת שנות ה‑80, אם כי הקריירה שלהם נמשכה עד מותם. הפעם האחרונה שבה גיב ניצנץ על הרדאר הישראלי היתה לפני ארבע שנים, כש הזמין אותו להתארח בהופעה שלו בהאנגר 11 בתל אביב. מה גפן חשב לעצמו כשהוא הזמין את גיב לשיר להיטים של ה"בי ג'יז"? ומה גיב חשב לעצמו כשהוא נעתר לבקשה? הופעת האורח הקצרה של גיב לא סיפקה תשובה לשאלות האלה, אבל היא היתה כל כך מענגת שהיא הפכה אותן ללא רלוונטיות.

גיב שר ארבעה שירים נצחיים: "More Than a Woman", "I Started a Joke", "FeverNight" ו"How Deep Is Your Love".הלהקה של גפן, שחוזקה לצורך הפרק הזה בסקציית כלי נשיפה, עשתה את הדבר הנכון וניגנה בדיוק כמו בגרסאות המקוריות, בלי להתחכם, והקלידן ערן מיטלמן הגדיל לעשות ולא שכח את חמשת הצלילים העולים שבין השורה "More than a woman" ל"More than a woman to me". כל העסק היה כל כך מופרך וכל כך נהדר: יכולת להיות 100% אירוני ביחס למה שקרה על במה, ובאותו זמן להתרגש בלי לדעת מדוע. זה היה כמו לשקוע למשך 20 דקות בתוך גביע ענק של קצפת, ואת התחושה הזאת יכולים להעניק רק ממתיקי פופ עילאיים כמו רובין גיב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ