המוסיקאית הצעירה הכי מעניינת של התקופה האחרונה

זה קורה לעתים נדירות, אבל השירים באלבום הבכורה של שני פלג מצטברים לכדי יצירה יפה, חכמה, פתוחת לב ומתפוצצת מרוב רגש

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים63
בן שלו
בן שלו

זה קורה לעתים די נדירות, אולי אחת לכמה חודשים: הרדיו משמיע שיר ישראלי חדש, של יוצרת לא מוכרת, ועוד לפני שהשיר מסתיים ברור מעל לכל ספק שיש בו הכל, כולל הכל. חתיכת חיים מומצאת אך אמיתית, דמות עם נפח, עומק הבעה, תבונה יתרה, רגישות מופלגת, להט ומחץ, אקורדים נכונים.

סימני השאלה שריצדו כשהשיר התחיל (שני פלג? מי זאת?) נעלמים, ואת מקומם תופסים סימני קריאה. שני פלג! מזמן לא נשמע כאן קול נשי צעיר כל כך מעניין, כל כך נוגע!

לשיר קוראים "ג'נה ג'יימסון". הוא מופיע באלבום הבכורה של פלג, שיצא לפני כמה חודשים. אם אתם מחפשים אותו ביוטיוב ­ למה "אם"? כשאתם מחפשים אותו ביוטיוב, ויפה שעה אחת קודם ­ אנא הקשיבו לגרסה החשמלית של האלבום ולא לגרסה האקוסטית שהופיעה בתוכנית "אינדי סיטי".

ג'נה ג'יימסון היא כוכבת פורנו מפורסמת. מעניין איזה מנגנון פנימי גרם לפלג להתביית דווקא על הדמות שלה, אבל מעניין עוד יותר לשמוע מה הזמרת הצעירה עשתה עם הנושא הלא שגרתי. כך נשמעת הדקה הראשונה של השיר הנפלא הזה (קודם כל הטקסט, ואחר כך כמה הערות על השילוב המרהיב בינו לבין המוסיקה):

"ג'נה לבדה יושבת על הדשא / וחושבת על החיים / וגם אם לא כל הנוצץ זהב / עדיף ציפור אחת ביד מהרבה חורים בתחתונים / לרגע אחד כולה רעיונות עמוקים / והנה מתקרבים אליה שניים גבוהים, וגם שני צלמים, והבמאי / ג'נה מבקשת פח לזרוק ת'מסטיק, אולי לשתות קצת מים / ובוא נתחיל".

"ג'נה לבדה יושבת על הדשא וחושבת על החיים" ­ הלחן, כמו שקורה הרבה אצל פלג, הוא משחק של הגבהה והנמכה. ואפרופו הנמכה, את המלים "חושבת על החיים" היא שרה בדיקציה פרחית, כאילו גם לה, כמו לג'נה, יש מסטיק בפה. ואז מגיעה הגיטרה החשמלית והיא מזכירה, גם אם רק ברמז בינתיים, את הגיטרות של "גאנז אנד רוזס". לא בכדי: אנחנו בעולם הפורנו, עולם הפורנו זה לוס אנג'לס, ו"גאנז" הם הביטוי המוסיקלי של ההוויה הדקדנטית, השוביניסטית והדוחה הזאת.

"וגם אם לא כל הנוצץ זהב, עדיף ציפור אחת ביד מהרבה חורים בתחתונים" ­ פלג ממטירה קלישאות משובשות מתוך תודעתה של ג'נה. קשה לדעת עם מי יש לנו עסק כאן ­ בימבו אמריקאית שטחית? אשה עם חוכמת חיים אירונית של מי שראתה הכל? גם וגם? 

"לרגע אחד כולה רעיונות עמוקים" ­ המוסיקה מאיטה לכדי הרהור של אשה שיושבת בבדידות מזהרת... אבל אז: "והנה מתקרבים אליה שניים גבוהים, וגם שני צלמים, והבמאי" ­ אבוי, חמישה גברים נכנסו לפריים, והם מפירים בגסות את השלווה של ג'נה! פלג עדיין שרה בעדינות, ברכות אפילו, אבל הזוועה עומדת בפתח. לרגע שכחנו שאנחנו בסט של סרט פורנו. הנה התזכורת המרה.

שני פלג. לא מפחדת להתפתחצילום: דניאל צ'צ'יק

"ג'נה מבקשת פח לזרוק ת'מסטיק, אולי לשתות קצת מים, ובוא נתחיל" ­ היא יכולה כמובן לזרוק את המסטיק בדשא, ובכל זאת היא מבקשת פח. אולי היא לא רוצה ללכלך, אולי היא רוצה למשוך זמן. זאת כמו בקשה אחרונה של נידונה למוות, אם כי הצורה שבה פלג הלחינה ושרה את המלים "ובוא נתחיל" משדרת שג'נה היא לא רק קורבן חלש של ניצול. היא שולטת ונשלטת בעת ובעונה אחת.

בנוגע לגיטרות: מה שנרמז בתחילת השיר מקבל עכשיו ממשות מלאה ­ אלה אכן הגיטרות של "גאנז", ובאופן ספציפי פרפראזה על הריף המפורסם של השיר "Paradise City". לרגע מצטיירת בדמיון תמונה מופרכת: פלג מחממת את אקסל רוז וחבריו בהופעה של שאריות "גאנז אנד רוזס" בפארק הירקון בחודש הבא.

אחרי כמה שניות התמונה הזאת מתפוגגת. מוטב שפלג תמשיך לשיר את "ג'נה ג'יימסון" במועדונים הקטנים שבהם היא מופיעה בשגרה, רק שאם יש קצת צדק בעולם (ואין, כמו שג'נה יודעת), המועדונים האלה אמורים להיות יותר מלאים בקהל מכפי שהם כיום.

עבירה מינורית

"ג'נה ג'יימסון" הוא השיר הכי חזק ומלהיב באלבום החדש יחסית של פלג, אבל כמה משמח לגלות שהאיכויות שהופכות אותו לכזה מצויות בשפע גם בשירים האחרים. השירים האלה מצטברים לכדי אלבום יפה, חכם, פתוח לב ומתפוצץ מרוב רגש. לפעמים יש לו טעם מעט בוסרי, ויש בו כמה רגעים פחות טובים ולא לגמרי מקוריים (השיר הראשון, למשל, מזכירה בתחילתו את "זה כל הקסם" של נמרוד לב ואורלי פרל, שיר שרצינו לשכוח לעד), אבל כשמדובר באלבום בכורה שנושא עמו שק כל כך מלא של תחושות, תובנות ומוסיקה טובה, זאת עבירה מינורית.

אחת הסגולות המרכזיות של פלג ככותבת היא היכולת שלה לצאת מתוך הפופיק של עצמה, לראות אנשים אחרים, להיכנס לראש שלהם, לכתוב את מה שהיא מגלה שם ואגב כך, באמצעות המבט באחר, לנסות להבין את עצמה. "ג'נה ג'יימסון" הוא רק דוגמה.

דוגמה נוספת היא השיר "הקומה למעלה", שבו פלג מציירת תמונה של בניין מגורים ודייריו, על המשוגע מהקומה השישית, וההיא שיצאה משלוותה מהקומה למטה, והמשפחה הייצוגית מהקומה הרביעית, והנוכחות השברירית והחרדתית שלה עצמה (היא מצמידה את האוזן לרצפה כדי לשמוע מה הייצוגיים אומרים עליה).

עוד דוגמה נהדרת: השיר "אורות קדמיים". הפעם פלג מלווה חברה שנמצאת במצוקה: "הסתובבנו כל הלילה / אמרת שגם אם היא תזרח שוב מחר / יש סיכוי שתמיד בשבילך זה רק יתגבר וילך / ובסוף ייהפך להיות חושך מוחלט" (שני המשפטים האחרונים מושרים בדהרה חסרת נשימה, דהרה שלפני התרסקות). אבל ככל שהשיר מתקדם, מיטשטש ההבדל בין החברה לבין פלג עצמה, והפזמון אומר: "וכשהבוקר יעלה אצוף בועה של אור בהיר / כי כשהבוקר יעלה זו רק אני מול העיר".

אני מול העיר ­ זאת העמדה הבסיסית של פלג. אבל היא לא מבטאת אותה בהתרסה זועמת, לא טקסטואלית וגם לא מוסיקלית, אלא יותר בהשלמה עם העובדה שהבדידות והעצב הן המצב האנושי הבסיסי, או לפחות המצב הבסיסי שלה ושל הדמויות שעליהן היא כותבת. ב"קו 5 לעננים", רגע לפני שהיא מדמיינת את השהיד עולה לאוטובוס שבו היא נוסעת, היא שרה: "לפעמים בירידות בדרך לים המלח / אני מדמיינת איך כל הפצעים שלי נסגרים / אני בדרך למקום הכי נמוך בעולם / כאילו אני לא כבר שם / אני כבר שם".

פלג הלחינה את השורות האלה בצורה שמזכירה מעט את קורין אלאל, והיא שרה אותן בצורה שמזכירה מעט את אתי אנקרי. ההיתלות בשתי הצמרות הגבוהות האלה לא מפריעה להתפעל מהכתיבה המדויקת ומהנכונות לתת דרור לפנטסיות אובדניות, אבל היא עשויה לאותת שקולה היצירתי של פלג עדיין לא הבשיל ב‑100%.

זה בסדר גמור. היא רק התחילה, היא לא נשמעת כמו מישהי שמפחדת ללמוד ולהתפתח, והיא כבר אוחזת באחד מאלבומי הבכורה הטובים של התקופה האחרונה. אפשר וכדאי מאוד להקשיב לאלבום ולקנות אותו בדף הבנדקאמפ של פלג.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ