בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללכת בעקבות החליל: בחזרה אל המלחין והתמלילן עמנואל זמיר

רבים משיריו של עמנואל זמיר נספגו במחזור הדם של הזמר העברי והפכו אותו לדמות בולטת בנוף המוסיקלי של המדינה הצעירה. במלאות 50 למותו

19תגובות

מיד אחרי שנישאו, במארס 1956, יצאו עמנואל ושרה'לה זמיר-אלמגור לירח הדבש שלהם במושב לכיש, שעלה על הקרקע זמן קצר קודם לכן. באחד הימים, בעודם מטיילים סביב תל לכיש, הגיעו לבאר עתיקה. "עמנואל רצה לבדוק את עומק הבאר", מספרת זמיר-אלמגור, "אז הוא זרק לתוכה אבן, ובתוך זמן קצר התעופפו מתוכה יונים במאות. היה שקשוק כזה שאתה לא מתאר לעצמך. המראה הזה כל כך הרשים את עמנואל, שהוא התיישב במכונית והתחיל לכתוב שיר. הוא לא יכול היה שלא לכתוב. כך הוא עבד בדרך כלל. זה לא היה מסודר. השירים נכתבו במשוגעות כזאת".

כתיבתו של השיר הושלמה, אם זיכרונה של זמיר-אלמגור אינו מטעה אותה, בהמשך היום, ליד פסנתר שמצא בלכיש. כך נולד השיר "אל אדמות לכיש", שבוצע מן הסתם כבר באותו יום, או למחרת, בחוג הזמר שזמיר העביר בלכיש (בעיצומו של ירח הדבש שלו, נזכיר).

"חבל שלא הבאתי אתי את הפנקס מהחוגים של זמיר", אומר חוקר הזמר העברי נחומי הרציון, שבהיותו נער, בשנות ה-50, פקד את החוגים שזמיר הנחה בחדרה ואף נסע אתו לחוגים ביישובים אחרים. אבל גם בלי הפנקס, ואף שחלפו מאז יותר מ-50 שנה, הרציון שר מלה במלה רבים משיריו של זמיר ובהם "אל אדמות לכיש". "'בבור עתיק יומין היונים תהמינה/ מנקיקיו עורק מים עוד נחפוש/ הו הו הו הו עוד נחפוש!'" שר הרציון בהתלהבות מחויכת. "במשטח הזרוע להקות כנף אל התל תצפורנה/ וחופזות ביעף אל אדמות לכיש'. זה ממש פיוט", מתמוגג הרציון. "וגם הלחן נהדר, והעיבוד של יחזקאל בראון, והביצוע של נחמה הנדל ורן אלירן. נפלא, נפלא, נפלא".

רפרודוקציה: דודו בכר

השיחות עם שרה'לה זמיר-אלמגור ועם נחומי הרציון התקיימו בנפרד, אבל שניהם אמרו את אותו דבר בדיוק כשדיברו על המניע לכתיבת השירים של עמנואל זמיר. "הוא לא יכול היה שלא לכתוב", אמרה שרה'לה זמיר-אלמגור על האירוע שהוביל לכתיבת "אל אדמות לכיש", ואילו הרציון, בדברו על השירים הרבים שזמיר כתב לרגל אירועים מקומיים במדינת ישראל הצעירה, נזכר במשפט שאמר לו פעם יעקב אורלנד. "אורלנד אמר ‘לא אמרו לי לכתוב, אבל אי אפשר היה שלא לכתוב'. אני חושב שגם אצל זמיר זה היה אותו דבר".

לאילו אירועים זמיר כתב?

"מה שאתה רק רוצה", אומר הרציון. "ברמת גן נולדה שלישייה? הזמינו את זמיר לברית, והוא בא עם שיר. יטבתה נהפכה מהיאחזות לקיבוץ? זמיר בא עם שיר. יש חג הדר ברחובות? זמיר בא עם שיר. פתח תקוה בת שמונים? שיר. תל אביב בת חמישים? שיר. שנה לקיבוץ מצובה? שיר. וכל שיר כזה משולב בהוויה המקומית, בנופים המקומיים, ואתה יכול ללמוד על היישוב וסביבתו דרך המלים והמנגינה".

רבים מהשירים הללו נספגו במחזור הדם של הזמר העברי והפכו את זמיר לדמות בולטת בנוף המוסיקלי של המדינה הצעירה. בחודש הבא ימלאו 50 שנה למותו בתאונת דרכים והוא בן 37 בלבד ומחר, בכנס "מי אני שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, ירצה הרציון על המלחין, הכותב והמחנך - זמיר היה מעדיף בוודאי את המלה "מנחיל" - ועל שיריו.

דודו בכר

שנת ה-50 למותו של זמיר צוינה לפני כחודשיים גם בהענקת פרס אקו"ם לשרה'לה זמיר-אלמגור על תרומתו של עמנואל זמיר לזמר העברי, ובאוקטובר אמור להתקיים בפתח תקוה מופע גדול משיריו. אבל המבט לא מופנה רק לאחור: שני הרכבים צעירים מתחומי הג'ז והרוק הניסיוני, האנסמבל של החלילנית הדר נויברג ולהקת "דבקה רפיח" (שנקראת על שם אחד משיריו הידועים של זמיר), מחדשים בעת האחרונה את שיריו של זמיר ולוקחים אותם אל המוסיקה והצליל של זמננו.

ריקוד הדבקה

זמיר נולד בפתח תקוה ב-1925 והתבלט בכשרון הכתיבה שלו כבר בילדות (בגיל 10 הוא ערך את עיתון בית ספרו, ביחד עם חברו הסופר חנוך ברטוב). הוא אהב ספרות ותנ"ך ותיכנן לעבוד כמורה, "אבל מהר מאוד הוא הבין שחינוך פורמלי זה לא בשבילו", אומרת שרה'לה זמיר. "המקום היחיד שבו הוא היה מוכן ללמד היה בית הספר הריאלי". זמיר לימד בריאלי ספרות וזמרה בסוף שנות ה-40, ו-15 שנה לאחר מכן הוא היה בדרכו לבית הספר, למסיבת סיום שהכין עם תלמידי י"ב, כשהתרחשה תאונת הדרכים שבה נהרג.

כשהבין שהוא לא רוצה להיות מורה, פנה זמיר לאפיק אחר של חינוך, שהשתלב עם היצירה שהחלה לנבוע ממנו. בשנות ה-50 הוא ייסד חוגי זמר ביישובים רבים, מבאר שבע ועד קריית שמונה. שרה'לה זמיר מספרת שעד היום, כשהיא נמצאת באירוע זמר, ניגשים אליה אנשים רבים ומספרים בעיניים נוצצות על החוג שזמיר הנחה במקום מגוריהם.

"בכל מפגש היינו לומדים שיר חדש או שניים", מספר הרציון. "זמיר היה מציג את השיר ומלווה את עצמו בקונצרטינה. אחר כך היה מקריא את המלים ואנחנו היינו כותבים אותן בפנקס. אחר כך היינו שרים, וזמיר ליווה אותנו בחליל. בסיום השירה הוא היה מעיר, מתקן וחוזר על מהלכים מוסיקליים שצריך היה לדייק בהם". את הנערים והנערות המוכשרים ביותר זמיר גייס ללהקות הזמר שאתן היה מסתובב ברחבי הארץ.

זמיר לימד משיריו וגם משיריהם של מלחינים וכותבים אחרים: מתתיהו שלם, דוד זהבי, עמנואל עמירן, ידידיה אדמון, נחום נרדי ואחרים. "היו גם מלחינים שאת שיריהם הוא לא לימד", אומר הרציון. "משה וילנסקי למשל. אני לא יודע אם זאת היתה החלטה מושכלת ומכוונת, אבל אני חושב שווילנסקי היה אוניברסלי מדי לטעמו של זמיר, אירופי מדי. זה כאילו לא היה ישראלי".

שיריו של זמיר, שהיה אחד היחידים בתקופתו שכתבו גם מלים וגם מנגינה, מייצגים את מה שהרציון מכנה "זמר הכפר הישראלי". "זמיר היה בן פתח תקוה, ופתח תקוה של שנות ה-30 ו-40 היתה כפרית מאוד", אומר הרציון. הבאר, שמככבת ברבים משיריו של זמיר, "היתה מרכז החיים. היא היתה כמו המתנ"ס של היום. שם היה המפגש החברתי, שם החליטו בענייני סחורה ושידוכים, שם צעירים היו נפגשים בחשאי עם צעירות. הבחור היה משאיר קשר על העץ ויודע שהבחורה תבוא מחר. יש לזמיר שיר יפהפה, ‘ערב שח': ‘ערב שח על פי הבאר/ עורי בת, מלאי כד/ אור חמה נוטף, עובר/ דמי-הרים סודות לי חד...'. זה אולי נשמע כמו חזון קדמוני, אבל זמיר ראה את זה. אפילו אני, שנולדתי חצי דור אחריו, ראיתי את המראות האלה".

גם כשההוויה הזאת החלה להיעלם מהיישובים היהודיים, היא נותרה בעינה ביישובים הערביים, וזמיר, שבילה זמן רב במחיצת ערבים ובדווים, ספג אותה והשתית עליה את שיריו. הרציון מדבר על "ההוויה הבלדית": "יש פירות שהם בלדי, של המקום, ויש מטען תרבותי ורוחני שהוא בלדי. כשזמיר חווה את החוויות הבלדיות האלה, נוצר אצלו להערכתי מכלול תרבותי שלם, שיצא בזרזיפים שונים: פעם דבקה, פעם תיאור נוף, פעם חיקוי למנגינה בדווית".

בתוך ההוויה הבלדית שעליה זמיר ביסס את שיריו, לא היתה חלוקה בין יהודי לערבי. ריקוד הדבקה, למשל, היה אחת ההשפעות העמוקות ביותר על זמיר, ויש לו שירים רבים במקצב הזה. "הכפר הארץ ישראלי היה בשביל זמיר דבר אחד", אומר הרציון. "לא היה כפר יהודי וכפר ערבי. היתה תרבות כפרית אחת. זאת ללא ספק אחת התפישות שעיצבו את דרכו".

זמיר היה אחד הנציגים המובהקים של הזמר הישראלי השורשי, והוא גם היה המתנגד הנחרץ ביותר להשפעות הזרות שהחלו לחלחל לתוך המוסיקה הישראלית. "הוא קרא לזה ‘גלי הלע"ז השוטפים את ארצנו", אומר הרציון. "הוא יצא נגד זה. כשהיו שרים שיר לועזי, הוא לא כל כך אהב את זה. הוא היה אומר: ‘אנחנו צריכים לשיר שירים שלנו'. כמו שיש נטורי קרתא, יש גם נטורי זמרא. זה ביטוי שלי, לא שלו. הוא היה שייך לקבוצה של נטורי זמרא. הוא ראה בזה משימה מרכזית. זה היה שיגעון יחיד שלו, מונומאניה".

"לעמנואל לא היה שקט נפשי", אומרת שרה'לה זמיר-אלמגור. "הוא היה צריך להשמיע את שיריו מצפון ועד דרום. הייתי אומרת אפילו שהוא היה רדוף. איש רדוף. הוא כל הזמן היה נוסע. בחגים ושבתות לא ראינו אותו. חג המים בקיבוץ הזה, חגיגת העומר בקיבוץ ההוא. כל הזמן בתוך הטנדר הירוק שלו, נוסע בדרכים לא דרכים. לא פעם היו לנו ויכוחים מה זה, יש לך בית, אשה, ילד. אבל זאת היתה השליחות שלו. בשביל זה הוא נולד. היה צריך לעזור לו ולא להפריע לו".

לדבריה, זמיר התלונן באופן קבוע על כך שלא מרבים להשמיע את שיריו. "הייתי מרגיעה אותו ואומרת ‘כן משמיעים', אבל הוא לא נרגע. ‘לא משמיעים את שירי הזמר הישראלי האמיתי', הוא אמר. היתה לו שמחת חיים עצומה, אבל כל מה שהיה חשוב לו זה שיזכרו אותו אחרי מותו, שישירו את השירים. הוא הזכיר את זה בלי סוף".

באחד מימי יוני 1962 זמיר הנחה חוג זמר בשכונת התקוה. תלמידו יוסי לב, שהיה אז בן 17 (וכיום מוביל ערבי שירה בציבור), נסע אתו לשם כדי ללוות אותו באקורדיון. אחרי החוג זמיר הסיע את לב לכפר הירוק, שם לב למד. "אחרי כמה זמן שמעתי ברדיו שהיתה תאונת דרכים באזור חדרה", מספר לב. "אמרו שג'יפ התנגש במשאית. עשיתי אחד ועוד אחד, והבנתי שזה יכול להיות עמנואל. ברדיו אמרו שהפצועים פונו לרמב"ם, אז נסעתי לרמב"ם והוא באמת היה שם". זמיר היה מחוסר הכרה במשך שלושה שבועות. הוא מת ב-9 ביולי.

מי תלה חתולה?

זמיר כתב בעברית גבוהה ותנ"כית, ולדברי נחומי הרציון "במבט היסטורי הכתיבה הזאת היתה לו לרועץ. המלים היו קשות מדי וזה לא נקלט. צריך להיות מאוד גדול כדי לכתוב מאוד פשוט, עיין ערך נעמי שמר, ואת זה לא רבים יודעים. ‘באר בשדה חפרוה רועים ועדרי זרים יעטרוה...' זה לא עובד".

גם בשנות ה-50, כשהשתתפת בחוגים שלו, זה לא עבד?

הרציון: "אז זה עבד. השאלה היא מה נשאר מזה. בשבילנו זה לא היה קשה. זאת היתה פנינה. אהבנו את זה. זאת היתה השפה של זמיר. הוא לא שאל את עצמו ‘קליט או לא קליט'. זה מה שיצא מתוכו. הוא היה משורר. ‘אור חמה נוטף, עובר'. זה שירה, גמרנו. זה לא פזמון. אנחנו לא בתחום הפופ. זאת שירה נטו".

השפה התנ"כית של זמיר הולידה הרבה אי הבנות. "בוא נשחק משחק קטן", אומרת שרה'לה זמיר-אלמגור. "אקרא לך פתיחה של שיר, ואתה תנסה לתרגם אותו לשפתנו. אני מתחילה: ‘מי טלולה תחול לה/ זר הרים עוטרה עם שחר'. נו?"

האמת היא ששמעתי על השיר הזה מפיו של הרציון, אבל לצורך המשחק לא יזיק ליצור מראית עין של שמיעה ראשונה.

"טלולה" מהמלה "טל"? "תחול" כמו "תחולל"?

זמיר-אלמגור: "יפה מאוד! כל הכבוד! הרבה אנשים, וביניהם כמה מומחים לזמר עברי, חושבים שזה שיר על החולה. שמעתי את זה אינספור פעמים. והיה גם את הסיפור בדימונה. עמנואל העביר שם חוג לעולים חדשים. בסוף החוג הוא שאל אם מישהו רוצה לבקש שיר מסוים, וילדה אחת אמרה ‘מורי, אפשר לשיר את ‘מי תלה חתולה?'"

***

רוח חוצה יבשות

"זה נפלא שיש היום מוסיקאים צעירים שמנגנים את השירים של עמנואל", אומרת שרהל'ה זמיר-אלמגור, "וטוב מאוד שהם עושים את זה בצורה שהוא לא היה אוהב, בג'ז וברוק, כי אם הם היו מנגנים כמו שהוא היה רוצה, זה לא היה מעניין אף אחד".

אחד ההרכבים העכשוויים שצוללים לתוך שיריו הישנים של זמיר הוא "דבקה רפיח", והסיפור שלו מעניין במיוחד. מייסד ההרכב הוא הגיטריסט הפולני-יהודי רפאל רוגינסקי, שנתקל בתווי שיריו של זמיר בספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים. רוגינסקי, שמתעניין במוסיקה שורשית "מפני שהיא מלמדת אותי איך להיות אנושי", כדבריו, התאהב בשיריו של זמיר אף שאינו יודע עברית והושפע עמוקות מהשליחות התרבותית של המלחין.

"אני חושב שזמיר הרגיש את מה שאני מרגיש כשאני עומד, למשל, בחוף הים של תל אביב", הוא אומר. "המדינה הזאת היא דבר מדהים - קרובה גם לאפריקה וגם לאסיה. מנשבת כאן רוח חוצה-יבשות. נדמה לי שישראלים נוטים לשכוח את זה".

 

רוגינסקי הכיר בפולין את האקורדיוניסט בוריס מרצינובסקי, שמנגן בכמה הרכבים בזירת המוסיקה העצמאית בישראל, ומרצינובסקי גייס שני מוסיקאים נוספים: הזמרת טליה אליאב והמתופף גיורי פוליטי. "אנחנו שואפים להיכנס עמוק ככל האפשר לתוך הרוח חוצת-היבשות הזאת", אומר רוגינסקי בלהט, "וחשוב לנו לבטא התנגדות לכל הלאומנים הישראלים שרוצים להפריד בין תרבויות. אנחנו רוצים להשתתף בבניית סוג חדש, חזק יותר, של פטריוטיזם".

הרכב נוסף שמנגן לאחרונה את שיריו של זמיר הוא האנסמבל של החלילנית הדר נויברג, שהופיע לפני כמה שבועות בסדרת "ג'ז בעברית" של בית אבי חי בירושלים. "הרעיון שלי היה לטפל במוסיקה של זמיר בצורה שהחמיאה גם לצד הערבי/בדווי שלה וגם לצד המערבי שלה", אומרת נויברג. "מצד אחד, ניסיתי להפוך את המנגינות של זמיר ליותר ערביות (להלביש אותן על מקצבים ערביים אסליים, להוסיף רבעי טונים אם זה מתאים), ומצד שני הוספתי בהדרגה הרמוניות יותר ויותר מודרניסטיות וג'זיות ופתחתי את השירים לאלתור. חלק מהאלתורים הלכו למקום יותר ג'זי, חלק למקום יותר ערבי, והרוב פשוט שילבו בין השניים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו