בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

13 קטעי הבס הטובים ביותר במוסיקה הישראלית

הצליל שלו יכול לעודד כל אחד, אבל יש אנשים שקשורים אל הבס יותר מאחרים. בעקבות גיליון מיוחד של המגזין "Wire" על "75 חוויות בס מונומנטליות"

145תגובות

אלה פיצג'רלד היא זמרת שקשה לחלוק עליה, וביום ראשון השבוע אי אפשר היה שלא להנהן בהסכמה כשקולה המופלא בקע מהרדיו. זה קרה בשעת אחר הצהריים כשיואב יפת, שמגיש את תוכנית הרדיו הנהדרת "נוגע נוסע" ב‑88 אף-אם, השמיע את "That BassSlap", שירם של ג'ורג' ואיירה גרשווין בביצועה הכובש של פיצג'רלד. "That BassSlap" הוא שיר אהבה לבס ­ לצליל שלו, לגרוב שלו, לתחושה שהוא משרה.

הצליל של הבס יכול לעודד כל אחד, אבל יש אנשים שקשורים אליו יותר מאחרים. אלה חובבי המוסיקה שמשתייכים למסדר התדר הנמוך, טיפוסים שקשובים לצלילי הבס יותר מאשר לכל הצלילים האחרים. חלק מחברי מסדר התדר הנמוך הם בסיסטים בעצמם, אבל יש גם חברי מסדר שהם מאזינים מהשורה שפשוט מרגישים זיקה עמוקה בין פעימת הבס לבין פעימת לבם ונשמתם.

שער הכניסה שלי אל מסדר התדר הנמוך היה השער שדרכו נכנסים רבים: הביטלס. הבס של פול מקרטני. הייתי עדיין בשלב הפרה-אנליטי של ההקשבה למוסיקה. לא בדקתי עם פינצטה מה עושה כל נגן. ספגתי את השירים כחבילה אחת. אבל שמתי לב שצלילי הבס גורמים לי להנאה חריפה במיוחד. נדמה לי ש"Dear Prudence" היה הסנונית הראשונה, עם הבס העצום שמחליק למקום יותר ויותר נמוך ויוצר מתח מופלא עם הזערערות האקוסטית של השיר כולו. או שזה היה הבס המלוכלך והמרהיב ב"Rain". או ב"Paperback Writer". כך או כך, התחלתי להקשיב לבס, להרגיש את הבס, לחפש את הבס.

אוליביה פיטוסי

תחנה חשובה נוספת במסע אל עומקו של הבס היתה המפגש עם האצבעות של ג'יימס ג'יימרסון. ג'יימרסון היה הבסיסט של "Funk Brothers", להקת הבית של מוטאון. הוא הפליא לנגן באלפי שירים של חברת התקליטים השחורה והמצליחה, וב‑1971 הוא ניגן ב"What's Going On", אלבומו של מרווין גיי.

כששמעתי בפעם הראשונה את "What's Going On" לא יכולתי להאמין שאפשר לנגן בס כל כך יפה. אני זוכר שהשיר השני באלבום, "What's Happening Brother", הותיר אותי פעור פה. הליין של הבס היה כל כך רך אבל כל כך פאנקי, כל כך מורכב אבל כל כך זורם. מיהרתי לחפש בעטיפת הדיסק את שמו של הבסיסט. באותיות זעירות, שבקושי אפשר היה לקרוא, נכתב: "Bass: The Incomparable James Jamerson". לפי ויקיפדיה, זאת היתה הפעם הראשונה שבה אלוהי הבס הזה, שמת ב‑1983 בן 47, קיבל קרדיט על הנגינה שלו, אחרי 12 שנה בשירותה של מוטאון.

ג'יימרסון הוא אחד מ‑75 בסיסטים שתרומתם למוסיקה של המאה ה‑20 מונצחת בגיליון החדש של המגזין "Wire", שמוקדש לבס (מקרטני, אגב, לא נכלל ברשימה). זאת לא רשימה מאוסה של "הבסיסטים הגדולים בהיסטוריה", כפי שנוהגים לעשות מגזינים כמו "רולינג סטון", אלא בחירה ב‑75 שירים שהם כהגדרת כותבי "Wire" "חוויות בס מונומנטליות".

לצד רשימת ה‑75 כולל הגיליון המיוחד של "Wire" כמה רשימות שמנסות לפצח את המסתורין של הבס. הן לא באמת מצליחות. לא הצטיידתי בשום תובנה חדשה על המנגנון הפנימי שגורם לי להקשיב לבס בכזאת תשומת לב. רק קינאתי בכותבים האנגלים על שזכו לחוות חוויות בס אורגניות ומיסטיות בזמן שבילו במסיבות סאונד סיסטם בכל מיני בניינים נטושים במזרח לונדון.

הקריאה בגיליון הבס המיוחד של "Wire" עוררה מחשבות על מקומו של הבס במוסיקה הישראלית. האסוציאציה הראשונה: כד קטן. כך, בנימה מלגלגת, מלגלגים מוסיקאים ישראלים על נגינה מכנית ובלתי יצירתית בבס. מדוע כד קטן? מפני שהמקצב של שיר החנוכה ­ טם טם-טם / טם טם-טם ­ אופייני לנגינת הבס באינספור שירים ישראליים. ממילא לאף אחד כאן לא אכפת מהבס, אומר לעצמו הבסיסט, וממילא בקושי משלמים לי, אז למה שאני להתאמץ? נעשה כד קטן ונסגור עניין.

המוסיקה הישראלית, שאף פעם לא הפנימה את ערכי הגרוב של המוסיקה השחורה, היא באמת לא מעצמת בס גדולה. ובכל זאת, נעשו כאן כמה דברים שחורגים מקלישאת הכד הקטן. למעשה, הניסיון להרכיב אנתולוגיית בס ישראלית קטנה מגלה פרצי יצירתיות מרשימים מאוד בעמדת הבס. השירים שמופיעים כאן הם לאו דווקא אלה שמהלכי הבס שלהם הם היפים ביותר או המורכבים ביותר. הם בוודאי לא מייצגים את תרומתם של כל הבסיסטים הישראלים המעולים (יוסי פיין, מיקי שביב, אלי מגן, אבנר יפעת, אלון נדל, איתן גדרון, ג'נגו, יא יא כהן אהרונוב ויהוא ירון הם רק חלק מהבסיסטים הנהדרים שלא מיוצגים).

13 השירים שנבחרו הם שירים שמספקים "חוויות בס": שירים שהבס הוא האלמנט שמגדיר אותם, המרכיב שנותן להם את הצבע והזהות המיוחדים שלהם, שירים שאי אפשר לדמיין ללא תפקיד הבס שלהם, שירים שחברי מסדר התדר הנמוך עשויים לאהוב במיוחד. זאת כמובן רשימה חלקית ביותר.

"החלונות הגבוהים" ­ "הבובה זהבה". האלבום היחיד של "החלונות הגבוהים" היה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפופ הישראלי, אבל האלבום הזה חולל מהפכה קטנה גם בכל מה שנוגע לנגינת הבס המקומית. מהלך הבס האגדי שפותח את "הבובה זהבה", בנגינתו של שמוליק ארוך, מקנה לשיר את העומק האפל שלו ומיישר קו עם הרוק הפסיכדלי שנעשה באותו זמן בעולם. ארוך הפליא לנגן גם באלבום היחיד של להקת "ששת".

 

"הצ'רצ'ילים" ­ "When You're Gone". מבין כל הבסיסטים הישראלים שצמחו בסוף שנות ה‑60, נדמה שמיקי גבריאלוב היה התלמיד הכי מובהק של האסכולה המקרטנית. הבס המלודי שלו כיכב בשירים רבים של אריק איינשטיין וזכה להבלטה מיוחדת אצל "הצ'רצ'ילים".  "When You're Gone"  הוא דוגמה מרהיבה ביופיה.

 

מירי אלוני ­ "הבלדה על חדוה ושלומיק". הדבר הראשון ששומעים הוא הבס של אלון אולארצ'יק ­ שלושה צלילים חטופים אך בלתי נשכחים, שאחריהם נכנסים הכלים האחרים וקולה של מירי אלוני. לבס יש תפקיד קריטי גם במקצב הדוהר שמשתלט על השיר בהדרגה. חוויית בס שנכנסה לכל סלון ישראלי בזכות סדרת הטלוויזיה שבה כיכב השיר.

 

"הנשמות הטהורות" ­ "ברחוב הנשמות הטהורות". בתחילת שנות ה‑70 כמה מהבסיסטים הישראלים הכי יצירתיים היו נגנים צעירים בלהקות צבאיות. את תפקיד הבס הנפלא ב"ברחוב הנשמות הטהורות", עם הטאץ' המלודי היפהפה והסאונד הפריך, מנגן אודי קדישזון, שהיה הבסיסט של צוות הווי הנדסה קרבית.

 

"להקה רטורית" ­ "סדר יום". לבס היה תפקיד דומיננטי מאוד בפוסט-פאנק והניו וייב של סוף שנות ה‑70 ותחילת שנות ה‑80. אפשר לשמוע את זה גם אצל הנציגות הישראליות של הסגנון, והדוגמה המזהירה מכולן היא ככל הנראה "סדר יום" של "להקה רטורית" ­ שיר מושלם עם ליין בס מושלם. אריק צוקר מנגן, אבל יש להניח שליוסי אלפנט היה תפקיד חשוב בהינדוס המהלך והסאונד.

אהוד בנאי ו"הפליטים" ­ "עבודה שחורה". עוד פעם אלפנט, שהפיק בצורה מופתית את אלבום הבכורה של אהוד בנאי, ובין השאר עבד עם הבסיסט גיל סמטנה על כל צליל שהפיק הבס. בקליפ של "עבודה שחורה" רואים את סמטנה עומד גבוה יותר מבנאי והפליטים, וזה שיקוף נכון של המוסיקה: הבס חולש על השיר הזה ויורה צרורות קשוחים ומלכותיים.

רמי פורטיס ­ "שקיעתה של הזריחה". גיל סמטנה בפעם השנייה. לבס יש נוכחות צנועה יחסית (ויפה מאוד) במשך רוב השיר, אבל 15 השניות הראשונות הן סימפוניה זעירה ונפלאה לבס עמוק, שמסתובב במעגלים ומעניק לשיר את הגוון המיוחד והמהורהר שלו.

"משינה" ­ "אנחנו שניים". הבס של מייקל בנסון היה אולי האלמנט הכי דומיננטי בצליל של "משינה". "עתיד מתוק", עם האינטרו הבלתי נשכח של הבס, הוא הבחירה המתבקשת, אבל "אנחנו שניים" הקדים אותו דווקא כי בנסון מנגן בשיר הזה לפי אסתטיקת "כד קטן" (ומראה שאפשר להפוך אות לכד ענק ויצירתי).

"כרמלה גרוס ואגנר" ­ "נשים כותבות שירה". הנשימה נעתקה כשערן צור שר את השיר הזה, לבד עם הבס האפור שלו, בהופעות של להקת "טאטו" בסוף שנות ה‑80. כמעט 25 שנה אחרי, השיר הזה עדיין גורם לעוד סמרמר בעור סמרמר.

"איפה הילד" ­ "אחד אלוהים". אחד ממהלכי הבס הכי ניאנדרתליים בתולדות המוסיקה הישראלית, אבל הוא לא יכול שלא להופיע ברשימה הזאת. זה היה הצליל הראשון ש"איפה הילד" השמיעה, ובמובן מסוים זה היה האות שבישר את פריחת הרוק של שנות ה‑90 המוקדמות.

אסף אמדורסקי ­ "אהבה חדשה". דה-דם דה-דם דה-דם דה-דם!

"ביקיני" ­ "שחרחורת". הפופ הישראלי גילה את הדאב הג'מייקני באיחור אלגנטי של כמה עשרות שנים. צלילי הבס שפותחים "שחרחורת" בגרסה של חיים לרוז וקרני פוסטל, חברי הצמד "ביקיני", מבהירים שהיה שווה לחכות.

"זבולון דאב סיסטם" ­ "Freedom Time". ככל הנראה אלבום הרגאיי הישראלי הכי טוב של השנים האחרונות, בין השאר בגלל הבס השמן והעמוק של טל מרקוס.

רצועת בונוס: אבנר קנר ­ "Bridge". השיר העלום והנהדר הזה, שאבנר קנר הקליט בסוף שנות ה‑70, הוא תשבץ מוסיקלי מורכב על גבול הבלתי אפשרי. הוא נזרק לאינספור כיוונים מרתקים, עם אינספור מקצבים שונים, והוא תזזיתי והפכפך מכדי לענות להגדרה "חוויית בס". אבל לנוכח מהלך הבס הפאנקינטלקטואלי שפותח אותו, זה יהיה פשע להתעלם ממנו.

טורים אחרונים: המוסיקאית הצעירה הכי טובה של הזמן האחרון | מה בשיר "יוסי ילד שלי מוצלח" נוגע כל כך בילדים? | בחזרה אל המלחין והתמלילן עמנואל זמיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו