בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלים חדשות על צלילים ישנים

רוק בבית הספר: על פריחתם של ספרי הרוק והחוגים לתולדות המוסיקה הפופולרית

11תגובות

לפני כשנתיים, בבר התל־אביבי קוזה נוסטרה, התקיימה במסגרת החוג לתולדות המוסיקה הרצאה על ג'ורג' הריסון. המרצה - הקומיקאי וחובב המוסיקה האובססיבי עידן אלתרמן - סקר לפני ההרצאה את הבר הגדוש באנשים ואמר, ספק לעצמו ספק ליושבי השורה הראשונה, "זה ממש כמו 'Hotel California'".

נדרשו כמה שניות כדי להבין למה הוא מתכוון, אבל בסוף האסימון נפל. "You can check out anytime you like, but you can never leave". כל כך הרבה אנשים באו לשמוע את ההרצאה של אלתרמן על הריסון, שמי שרצה לעזוב לרגע את כיסאו כדי ללכת לבר או לשירותים, לא יכול היה לעשות זאת מחמת הצפיפות והדוחק.

מקדם הביטלס, ואולי גם היותו של אלתרמן דמות מוכרת, הפכו את ההרצאה על הריסון לפקוקה במיוחד, אבל בר הקוזה נוסטרה מתמלא בחובבי מוסיקה כמעט בכל יום שני בשלוש השנים האחרונות, שבהן פועל במקום החוג לתולדות המוסיקה. את החוג ייסדו לפני כמעט עשר שנים ישיב כהן וגיל אהרנסון. הוא פעל זמן מה בקפה תם בתל אביב, ומקיץ 2009 הוא מתקיים בקביעות בקוזה נוסטרה, מושך אליו מספר לא מבוטל של חובבי מוסיקה, מקרין אווירה נהדרת של סקרנות ואהבת מוסיקה, ומכסה מגוון רחב מאוד של נושאים וסגנונות - מ"הסמיתס" ועד "אתניקס", מהמוסיקה המזרחית של שנות ה–60 ועד הג'זיסט הדגול ג'ון קולטריין.

בעונה הקודמת, החמישית במספר, החוג לתולדות המוסיקה חגג 100 הרצאות, והשבוע נפתחה העונה השישית בהרצאה של יזם האינדי בן ריפתין על להקת "ג'יזס אנד מרי צ'יין", שתופיע בסוף השבוע במועדון הבארבי בתל אביב. ביום שני הבא ידבר המוסיקאי והעיתונאי איל רוב על הייצוג של תל אביב בווידיאו־קליפים בשנות ה–90. ההרצאות הבאות יעסקו בפסקול הבחירות בארה"ב, בדייוויד קרוסבי, ב"מותחן" של מייקל ג'קסון ובמוסיקה שחורה בדרום אמריקה.

רויטרס

החוג לתולדות המוסיקה הוא יוזמה עצמאית וקטנה. השבוע הצטרפה אליה יוזמה יותר ממוסדת והרבה יותר רחבה: האוזן השלישית הודיעה על פתיחתה של האקדמיה המוסיקלית "אקורד". "אקורד הוא חלום ארוך שנים שמתגשם עכשיו", כותבים אנשי האוזן. "אקדמיה רצינית לאנשים רציניים שאוהבים לדבר וללמוד על מוסיקה פופולרית ברצינות, אבל באווירה החופשית ומלאת התשוקה שהולידה את הרוק, הבלוז, הג'ז, הסול וההיפ־הופ".

והם אכן רציניים, אנשי "אקורד". מאוד רציניים. בשנת הלימודים הראשונה יתקיימו לא פחות מ–16 קורסים, שכל מהם יכלול שישה מפגשים שבועיים. "האקורד הראשון", כלומר הסמסטר הראשון שייפתח בחודש הבא, יכלול ארבעה קורסים: איל רוב ידבר על ה"ביסטי בויז", העיתונאית דנה קסלר תציג את תולדות האינדי, ישיב כהן ידבר על מושג החופש במוסיקה של שנות ה–60, ואיש הרדיו בועז כהן ירצה על "פינק פלויד".

בשלושת "האקורדים" הבאים יהיו קורסים שיעסקו בבוב דילן, הסצינה המוסיקלית של מנצ'סטר, תור הזהב של ההיפ־הופ, הקשר בין מוסיקה לספרות ושירה ובין מוסיקה לאמנות פלסטית, אריק איינשטיין, "קווין", הגראנג', הפאנק, מוסיקת מחאה ובלוז לבן. בין המרצים יהיו גם שרון מולדאבי, אור ברנע, אריה רזיאל, טל שגיא ואורי משגב. משגב, שמנהיג בחודשים האחרונים את אקדמיית הביטלס באוזן השלישית, הוא הדיקן של האקדמיה החדשה, שנשיאה הוא מיקי דותן, מבעלי האוזן השלישית.

כל המי ומי

"נשיא", "דיקן", "אקדמיה". אנשי "אקורד" מודעים בוודאי לאירוניה שעוטפת את המלים האלה כשהן מופיעות בהקשר של רוקנרול. הם משתעשעים באירוניה הזאת ‏(או לפחות יש לקוות שכך הם עושים‏), אבל בו בזמן הם מדגישים באמצעות הז'רגון האקדמי את העובדה שמוסיקה פופולרית היא תחום ידע מעמיק ואינסופי. יש גבול ליכולת של מלים לתפוס את המהות החמקמקה והרוטטת שנקראת מוסיקה, אבל מדוע לא לנסות?

לפריחת החוגים והאקדמיות לתולדות המוסיקה יש זיקה ברורה לשגשוג בשוק ספרי הפופ והרוק. בארה"ב ובאנגליה הפריחה העיקרית של השנים האחרונות היא בגזרת האוטוביוגרפיות והממוארים. האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס, שיצאה לפני כשנתיים והיתה להצלחה גדולה, הן מבחינת איכותו של הספר והן מבחינת המכירות שלו, נתנה את האות לשיטפון של אוטוביוגרפיות. מקרול קינג ועד גרג אולמן מ"האחים אולמן", מדניאל לנואה ועד טוני איומי מ"בלק סאבאת". אפילו די סניידר, הסולן של להקת הגלאם־מטאל "טויסטד סיסטר", הוציא אוטוביוגרפיה. גרהם נאש וקרלי סיימון יפרסמו בקרוב את האוטוביוגרפיות שלהם, ובחודש האחרון יצאו שני ממוארים מעניינים במיוחד: "Waging heavy peace" של ניל יאנג ו"Who I am" של פיט טאונסנד מ"המי".

>> האתר של "החוג לתולדות המוסיקה"

>> דף הבית של "אקורד" באתר האוזן השלישית

רויטרס

גם בישראל יש פריחה ‏(יחסית, כמובן, אבל מרשימה ומעניינת‏) בגזרת ספרי הרוק והפופ. עד לא מזמן לא נכתבו ולא תורגמו ספרים כאלה. לפני כמה שנים נרשמה התעוררות קלה בתחום ‏(למשל ספרו של נסים קלדרון "יום שני" על שירה ורוק בישראל‏), ובשנה וחצי האחרונות יצאו בזה אחר זה ספרים רבים שעוסקים במוסיקה פופולרית. חלקם מתורגמים ‏("רק ילדים" של פטי סמית וביוגרפיות של דייוויד בואי ו"לד זפלין"‏) וחלקם פרי עטם של חוקרים ומוסיקאים ישראלים: "זה המקום" של אהוד בנאי; "שיר חדש - דרשות על יצירות רוק ישראליות" של רוני שויקה; "זמן אמת - היפ־הופ בישראל" מאת האנתרופולוג אורי דורצ'ין; "המוסיקה לפני הכל - על שירת משוררים והלחנתה" של עודד אסף; "שחור" של רינו צרור על זוהר ארגוב. בשבועות הקרובים ייצא ספרו של ארי קטורזה "המחר לעולם אינו יודע - רוק במאה העשרים".

פריחת ספרי הפופ בישראל היא התפתחות משמחת, כשם שפריחת החוגים לתולדות המוסיקה היא התפתחות משמחת. שתי המגמות האלה מבהירות שהמוסיקה הפופולרית זוכה סוף סוף בישראל ליחס שהיה שמור עד כה לאמנויות "גבוהות", שתיהן מייצרות דיבור מעניין ומחכים על פופ ורוק, ושתיהן מזמנות לחובב המוסיקה שעות רבות של הנאה.

ועם זאת, כשחושבים על הנסיבות שהובילו לפריחה הזאת, על המצב התרבותי שמוליד את הצורך בחוגים ובספרים, השמחה נמהלת בהרהורים יותר מפוכחים. מבחינה כלכלית הפריחה בשוק האוטוביוגרפיות בעולם נובעת כמובן מההתרסקות של שוק הדיסקים. אנשים בקושי קונים דיסקים, אבל אנשים עדיין קונים ספרים. זאת הסיבה שקית ריצ'ארדס קיבל 7 מיליון דולר על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו, שאכן נמכרה ביותר עותקים מאשר אלבומי הסולו שלו.

צלו של העבר

אבל החלל הכלכלי שהספרים ממלאים פחות מעניין, ופחות מעציב, מהחלל התרבותי־רוחני שהספרים והחוגים ממלאים, בישראל לא פחות מאשר במקומות אחרים בעולם. החלל הזה הוא החלל שבעבר היה מלא בתשוקה למוסיקה חדשה, והיום מתמלא בתשוקה למלים חדשות על מוסיקה ישנה.

עד אמצע שנות ה–90 בערך המוסיקה שנוצרה בהווה סיפקה את כל, או לפחות את רוב, מאווייו של חובב המוסיקה הממוצע: גם אם התגעגענו לעידנים מוזהבים קודמים, כמו הסיקסטיז והסבנטיז, שום דבר לא ריגש והסעיר אותנו כמו המוסיקה של הרגע. במחצית השנייה של שנות ה–90, אחרי הגראנג', ההיפ־הופ והמוסיקה האלקטרונית, שהיו התנועות הגדולות האחרונות בפופ, נדמה שמשהו התחיל להשתבש בהיגיון הבסיסי הזה. ההווה התחיל להידחק הצדה, ואילו העבר, או צלו של העבר, עבר אל מרכז הבמה.

דנה קסלר

"האם ייתכן שהסכנה הכי גדולה לעתיד התרבות המוסיקלית שלנו טמון בעבר שלה?" כותב המבקר האנגלי סיימון ריינולדס בספרו "רטרומאניה" ‏(כותרת משנה: ההתמכרות של הפופ לעבר שלו‏)? "אולי זה נשמע אפוקליפטי, אבל התרחיש שאני מדמיין לא מדבר על קטסטרופה נקודתית אלא על שחיקה נמשכת. זאת הצורה שבה הפופ נגמר - לא במפץ אלא בקופסה שאת הדיסק הרביעי שלה אתה לא טורח לשמוע ובכרטיס יקר מדי להופעה שבה 'הפיקסיז' או 'פייבמנט' מנגנים במלואם את האלבומים שטחנת עד דק כשהיית באוניברסיטה".

ברור שגם בשנים האחרונות נעשית הרבה מאוד מוסיקה טובה, וברור שיש הרבה מאוד אנשים שקשובים לה ‏(בעיקר כאלה שהיו בגן, ולא באוניברסיטה, כש"הפיקסיז" ו"פייבמנט" תרמו את תרומתן לעולם‏), אבל יש גם הרבה מאוד - המון - חובבי מוסיקה מושבעים שאיבדו את הקשר עם המוסיקה של ההווה. הם כבר לא מחכים לאלבומים חדשים. התשוקה למוסיקה עדיין מפעמת בהם, אבל היא איבדה את המטרה ההיסטורית שלה, ההווה. אז לאן היא תתועל? אל ההיסטוריה. לחלל הריק הזה נכנסים ספרי הרוק והחוגים לתולדות המוסיקה.

הרטרומאניה היא תהליך רב עוצמה ששואב גם את מי שנרתע ממנו. לפני כמה ימים, אחרי שקראתי כתבה במגזין אמריקאי על הספר החדש של פיט טאונסנד, צפיתי בדי־וי־די שמתעד שתי הופעות של "המי", האחת מ–1977 והשנייה מ–1969. ההופעה מ–77', רגע לפני שקית מון הזדכה על מערכת התופים שלו, היתה טובה ומהנה, אבל ההופעה מ–69', שאיכות הצילום שלה גרועה עד כדי גיחוך, היתה טיל בליסטי היישר למוח. פרץ אדיר של אנרגיה מלוכלכת, ששוגר לתוך שירים מושלמים. שום דבר שנעשה היום ברוקנרול לא יכול לדבר על הדור שלנו בעוצמה שבה "המי" ד־ד־ד־ד־דיברו על הדור שלהם. נתנחם בכך שביום שני בעוד שבועיים ‏(29.10‏) ארי קטורזה ירצה על "המי" בחוג לתולדות המוסיקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו