בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביונסה, בניון ותסמונת הסלסול המופרז

שערוריית ביונסה וההימנון האמריקאי אינה נעוצה בליפ-סינק שהיא ביצעה אלא בסלסול היתר. אבל הדוגמה המובהקת ביותר של התופעה היא לא ביונסה, אלא השיר “ילדות נשכחת” במיתרי גרונו של עמיר בניון

8תגובות

אז אחרי שהזדעזענו, ושאבנו כל בדל אינפורמציה על הפיאסקו, ושקענו בהרהורים פילוסופיים על ההבדל הדק בין אמת לזיוף, ותמהנו מדוע אלילה מושלמת כמוה היתה צריכה את זה, ושאלנו את עצמנו מתי הפסקנו לומר "פלייבק" והתחלנו להגיד "ליפ-סינק" – אחרי כל הדברים האלה, האם יש עוד מה לומר על שערוריית ביונסה וההימנון האמריקאי?

שני דברים. האחד הוא שמגיע לביונסה קצת ריספקט על ליפ-סינק ללא רבב. היא לא נתפסה בשעת מעשה, אלא רק כעבור כמה ימים. ברגע האמת היא ליפסנקה כמלכה, ואם קצת חושבים על זה, מדובר באומנות תובענית ומורכבת, שיש להצדיע ליחידי הסגולה ששולטים ברזיה, לא להוקיע אותם. כמעט כל אחד יכול לשיר יפה, אבל צריך להיות וירטואוז אמיתי כדי לסנכרן את האני-המניע-שפתיים-בשידור-הישיר עם האני-השר-בהיחבא-באולפן-ההקלטה. זאת אלכימיה פלאית של הטבעי והמלאכותי. על מנת לחולל אותה בצורה עמוקה ומושלמת, על מנת להגיע לנקודה שבה האותנטי והמזויף נהפכים לישות אחת, צריך להיות לא רק אשף של מוטוריקת פה ולסת אלא גם להפנים את כתביהם של מיטב ההוגים הפוסט-מודרניים. קטן על ביונסה.

ובכל זאת, ביונסה נכשלה בטקס ההשבעה של הנשיא ברק אובמה, והכישלון האמיתי שלה לא קשור בכלל לליפ-סינק. הכישלון האמיתי היה השירה שלה בטקס. התוכן, לא הצורה. עם או בלי ליפ-סינק, הביצוע שלה לא היה מספיק טוב. והוא לא היה מספיק טוב בגלל התסמונת שאפשר לכנות "סלסול יתר".

>>> ביונסה שרה את ההימנון האמריקאי בטקס ההשבעה של ברק אובמה

סלסול – ערבי, ישראלי-מזרחי, אפרו-אמריקאי או אחר – הוא אחד התבלינים המוסיקליים הכי יפים. אבל סלסול מופרז או כושל הוא תבשיל שהקדיח. ביונסה היא מסלסלת אר-אנ'-בי מדופלמת, וברוב המקרים היא קולעת בול. בטקס ההשבעה של הנשיא היא לא קלעה. לפחות בשני מקרים היא יצאה לסלסולים לא הכרחיים שלא עלו יפה. זה לא נשמע ספונטני (טוב, זה באמת לא היה ספונטני), זה לא נשמע אלגנטי, וזה גם לא היה מוסיקלי במיוחד. בקיצור, אלה היו סלסולים מיותרים, סלסולי ראווה, שנדמה כי עיקר תפקידם היה לסחוט תשואות.

תקרית הליפ-סינק הובילה לשיטוט יוטיוב קצר בגזרת ההימנון האמריקאי, והשיטוט הזה הבהיר שביונסה כבר חטאה בעבר בסלסול יתר הימנוני. זה קרה בסופרבול של 2004, אם כי ייתכן שהחצאית שהזמרת לבשה אז הסיחה את הדעת מההפרזה הווקאלית שלה. דבר אחד בטוח: כל ביצועי ההימנון של ביונסה, ואולי כל הביצועים של כל הזמרות האחרות, מחווירים בהשוואה לביצוע הספקטקולרי של ויטני יוסטון בסופרבול של 1991. זה לא רק הקול האדיר, הפרייזינג הפנטסטי והטרנינג הבלתי ממלכתי בעליל, אלא גם שלושת החי"תים – חן, חדווה, חופש. השמועות אומרות שגם הביצוע המרהיב הזה חטא בליפ-סינק. אם אכן כך, זה רק מגדיל את ההערכה ליוסטון.

עוד תגלית אחת משיטוטי ההימנון האמריקאי ביוטיוב: מרווין גיי, משחק האולסטאר של האן-בי-איי, 1983. גיי – במשקפי שמש מלכותיים – זנח לחלוטין את הגישה התזמורתית זקופת החזה, הניח מתחת להימנון גרוב יומיומי של מכונת תופים זולה, ושר את הדגל זרוע הכוכבים בקול החמאה החתולי שלו. יש משהו מעורר תמיהה בביצוע שלו, אבל אי אפשר שלא להצדיע לצפצוף המוחלט שלו על הקוד הממלכתי המתחייב. קשה להאמין שביצוע כזה, שמסלק מההימנון את כל המטען הפטריוטי שלו, היה יכול לעבור היום ללא איזו סערה ציבורית מגוחכת.

אבל אנחנו סוטים מהנושא. הנושא הוא תסמונת הסלסול המופרז, והדוגמה המובהקת ביותר של התקופה האחרונה היא לא ההימנון האמריקאי בפיה של ביונסה, אלא השיר "ילדות נשכחת" במיתרי גרונו האטומי של עמיר בניון.

הביצוע הזה, מתוך האלבום "שירי ארץ אהבה" שיראה אור בקרוב, עורר בי הסתייגות מיידית כששמעתי אותו בפעם הראשונה, והאינסטינקט הראשון שלי היה לחשוד בעצמי שאני נבהל מהמיזרוח העמוק שבניון מבצע בשירה של נורית גלרון (את "ילדות נשכחת" כתב יעקב גלעד והלחינה יהודית רביץ, אבל הוא מזוהה בעיקר עם המבצעת המקורית שלו).

אבל אם מה שמבהיל אותי זה המיזרוח של "ילדות נשכחת", איך זה ששירים "לבנים" אחרים שעברו מיזרוח מקיף לא רק שאינם מעוררים בי הסתייגות אלא להיפך, מרגשים אותי? למשל, הביצוע של שלומי סרנגה ל"את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין. מלה אחת – "האומנם", בהטעמה מזרחית כבדה – הספיקה כדי להפיל אותי לרגליו של הביצוע הזה. סרנגה טען את השיר ברגש שאינו קיים בלקסיקון הרגשות של הזמר העברי והראה שבגרסתו החדשה, הבלתי אשכנזית בעליל, הוא לא פחות תקף מאשר בגרסה הקנונית.

מיזרוח אהוב נוסף של שיר "לבן" הוא הביצוע של אייל גולן ל"חלומות" של רוחמה רז. זה מיזרוח הרבה יותר רך ומלטף. גולן לקח שיר זך ועדין, שבוצע על ידי זמרת זכה ועדינה, וביצע אותו בדיוק באותה צורה, ברוב זוך ועדינות, רק בהטעמה מזרחית. וזה נשמע טבעי, נכון, יפה.

שאלה של מינון

בניון הוא מסלסל ענק. שמעתי פעם את חיים אוליאל, איש להקת "שפתיים", מסביר כיצד סגנון השירה של בניון שינה לחלוטין את הצורה שבה זמרים ישראלים מסלסלים, ואפשר לסמוך על אוליאל שהוא יודע על מה הוא מדבר. בנוסף לכך, הסלסול הוא הדבר שעומד בבסיס המוסיקה של בניון. הוא מלחין מאוד לא קונבנציונלי. יש משהו פרוע וכמעט כאוטי בחלק מהלחנים שלו, ונדמה שהייחוד הזה נובע מתוך הסלסול, שהוא במהותו חופשי ולא מרוסן.

אבל יש מקומות שבהם צריך לרסן את הסלסול, ושיר כמו "ילדות נשכחת" הוא דוגמה למקום כזה. עוד לפני שנשמע קולו של בניון, יש משהו לא נכון בעיבוד של הקאוור הזה. הוא נפתח במשיכות מיתרים קצובות שמציירות במחשבה איזשהו טקס ממלכתי וגורמות לגוף להתכונן לעמידת דום. מה לממלכתיות הזאת ולהרהור האינטימי של "ילדות נשכחת"?

ואז בניון נכנס עם קול הבזלת היצוקה שלו, ובמקום לשיר את המנגינה הנהדרת של רביץ כמו שהיא, ולהטעין אותה במשמעות חדשה מכוח הצבעים והרגישויות של קולו (זה מה שסרנגה עשה ב"את תלכי בשדה"), הוא מתחיל לפתל ולסלסל את המלודיה בנחישות מיותרת. זאת שאלה של מינון. סלסול מתון היה יכול להתאים ל"ילדות נשכחת", שכשיר העוסק בזיכרון מקפיד על איפוק ולא מניח לסערה הרגשית של הדובר לעלות על גדותיה. אבל בניון בחר באופציית הסלסול המסיבי, שצובע את ההיזכרות העדינה והמדודה של הטקסט בצבעים כוחניים, עד שהמשמעות העיקרית שעולה מתוך הביצוע של בניון, גם אם הוא עצמו בוודאי לא התכוון אליה, היא "שימו לב איך הפכתי את השיר הזה לשיר שלי".

דבר אחד טוב יצא מהגרסה הזאת, והוא שהביצוע המקורי של נורית גלרון, שנעשה קצת מובן מאליו עם השנים, הואר לפתע באור חדש. מאז ומעולם הוא היה יפהפה, אבל עכשיו נדמה שהוא נפלא מתמיד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו