בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלהקה הגרועה הכי טובה שניל יאנג יכול לבקש

אמרו עליהם שאין להם דעות משלהם, שאסור להם לעלות על במה, שצריך לירות בהם. חברי ה"קרייזי הורס" אולי לא נחשבים לנגנים הכי 
טובים, אבל הם בהחלט מוציאים מניל יאנג את הטוב ביותר

8תגובות

ההיסטוריה של הרוק רצופה עלבונות שהטיחו מוזיקאים בקולגות שלהם, אבל ייתכן שההשתלחות הקיצונית ביותר היא זו של דייוויד קרוסבי ב"קרייזי הורס", להקתו הוותיקה של ניל יאנג, שתופיע אתו בפארק הירקון ביום חמישי הבא. "עצם אזכור השם 'קרייזי הורס' גרם לקרוסבי לקלל במשך עשרים דקות רצופות", כתב ג'ימי מקדונו, מחבר הביוגרפיה של יאנג "Shakey". להלן קללות נבחרות: "מה 'קרייזי הורס' נותנים לניל יאנג? שום דבר. אסור היה להרשות להם בכלל להיות מוזיקאים. היו צריכים לירות בהם בזמן הלידה. הם לא יודעים לנגן. שמעתי פעם את הבסיסט מפספס אקורד 17 פעמים בשיר אחד. 'נערת הקינמון' (אחד מלהיטיו המוקדמים של יאנג, ב"ש) – הוא עדיין לא יודע לנגן את זה! והמתופף – בום־בום־טאק! בום־בום־טאק! שאלתי פעם את ניל, 'מה לעזאזל אתה עושה עם המפגרים האלה?' 'יש להם נשמה', הוא אמר. אמרתי לו, 'בן אדם, גם לכלב שלי יש נשמה, אבל אני לא נותן לו מערכת תופים'".

וקרוסבי לא לבד. "אם הייתי הולכת לבר כדי לרקוד והם היו מנגנים שם, הייתי חושבת 'איזו להקה נהדרת'", אמרה ג'וני מיטשל על "קרייזי הורס". "אבל בהופעה אמיתית? הדבר הזה לא אמור להיות על הבמה בהופעה אמיתית". גרהם נאש אמר: "ברור לי מדוע ניל מנגן אתם: בגלל שהוא שולט בכל, וחס וחלילה שתהיה להם דעה משל עצמם". טים דראמונד, שניגן עם יאנג בתקליטים האקוסטיים שלו, חיזק את התיאוריה של נאש: "ניל פוחד לנגן עם להקה טובה. 'אני אוהב לנגן עם 'קרייזי הורס' כי אני יכול לצעוק עליהם והם יספגו את זה' – ניל אמר לי את זה בפרצוף", העיד דראמונד.

כשיאנג עצמו נשאל אם העובדה שחברי "קרייזי הורס" לא ידעו לנגן היתה יתרון בעיניו, הוא השיב: "הדבר הכי חשוב היה שהם אהבו לנגן, שהם היו 100% בתוך העניין. הדבר השני הכי חשוב היה שהם באמת לא ידעו לנגן. כשמוזיקאי טוב מנגן אתי, הוא תמיד מנגן הרבה יותר מדי. הוא תמיד מנסה להוכיח לי כמה הוא נפלא... אבל 'קרייזי הורס' היא להקה מדהימה לא בגלל שהנגנים מפשלים כל הזמן. העובדה שהם מפשלים היא בסך הכל תוצר לוואי של ההתלהבות שלהם, שגורמת להם לעתים קרובות פשוט לשכוח את עצמם".

יאנג צודק כמובן. וכל המלעיזים טועים. כלומר, הם אולי צודקים בפרטים הקטנים, אבל הם מחמיצים את התמונה הגדולה. "קרייזי הורס" הם שלושה חוטבי עצים ושואבי מים שלא שווים כלום בלי יאנג. יאנג, לעומת זאת, שווה המון בלי "קרייזי הורס": אבל יאנג שווה הכי הרבה, יותר מהמון, כשהוא מנגן עם "קרייזי הורס". הוכחות? יש הרבה. מההופעה החיה בפילמור איסט בניו יורק ב-1970 ועד האלבום "Psychadelic Pill" מ-2012. אם לא יהיו הפתעות לרעה, ההופעה שצפויה להתקיים בשבוע הבא בפארק הירקון עשויה לספק הוכחה נוספת. יאנג בשיאו כשהוא רוכב עם ועל הסוס המשוגע. רגע לפני, מן הראוי להוקיר את שלושת הגיבורים האלמונים האלה.

הם בני מעמד הפועלים, כמו הדמויות שמאכלסות את שיריו של יאנג. לא שהרקע הסוציו־אקונומי של מוזיקאי אומר בהכרח משהו על המוזיקה שלו, אבל במקרה של "קרייזי הורס" הוא אומר. הבסיסט בילי טאלבוט נולד בני יורק לזמרת מועדונים כושלת וחי בילדותו במשפחות אומנות. המתופף ראלף מולינה נולד בפורטו־ריקו וגדל בשיכונים של הלואר איסט סייד במנהטן. דני ויטן, הגיטריסט המקורי של "הסוס" שמת ממנת יתר של הרואין ב-1972, נולד בג'ורג'יה לאם מלצרית והצטרף לצי בגיל 17. פרנק "פונצ'ו" סמפדרו, שהחליף את ויטן, הוא "הסמפדרו הראשון שלא גדל להיות דייג", כפי שאמר לביוגרף של יאנג.

טאלבוט, מולינה וויטן, כולם ילידי 1943, כלומר מבוגרים מיאנג בשנתיים, נפגשו בתחילת שנות השישים והקימו את להקת הדו־וופ "דני והזיכרונות". כשהעידן הפסיכדלי הפציע הם שינו את שמם ל"Psyrcle" ואחר כך ל"Rockets", עברו ללוס אנג'לס והוציאו אלבום אחד שלא נצנץ על שום רדאר. יאנג פגש אותם כשעוד היה חבר בלהקת "בפאלו ספרינגפילד", התלהב מנגינתם הגולמית, ואחרי שהקליט את אלבום הסולו הראשון שלו והרגיש בודד מדי מוזיקלית, החליט שהוא צריך אותם לידו. הוא שינה את שמם ל"קרייזי הורס", ומי שמכיר ואוהב את אלבומי ההופעה המשותפים שלהם לא יכול לקרוא את השם הזה בלי לשמוע בראש את יאנג אומר את שם הלהקה על הבמה בקולו הדקיק, עם ה-R המצחיקה שלו. יאנג לא זוכר מדוע הוא בחר דווקא בשם הזה.

MediaPunch/REX

מבחינה אנושית, קרה דבר אחד טרגי ודבר אחד הרואי מאז שיאנג ו"ההורס" חברו זה לזה בסוף שנות השישים. הטרגדיה היא מותו של ויטן, ג'אנקי חסר תקנה שמת ממנת יתר מיד אחרי שיאנג הודיע לו שהוא לא יוכל לנגן בהקלטות של "Harvest", אלבום שבו "ההורס" לא ניגנו. הדבר ההרואי הוא עצם העובדה שיאנג, טלבוט, מולינה ואחר כך סמפדרו שהצטרף ממשיכים לנגן ביחד במשך 45 שנה. לא תמיד יאנג זקוק להם. לאלבומים רבים שלו הם לא מתאימים. אבל הוא תמיד חוזר אליהם. "מתחתנים, מתגרשים, מתחתנים שוב", כהגדרת הביוגרף של יאנג.

מבחינה מוזיקלית, לא קרה שום דבר חדש ב-45 השנים האלה. ההופעה בפילמור איסט ב-1970, ההופעות של היום – מדובר באותו דבר בעצם. יאנג שר ומנגן גיטרה מובילה חד־פעמית, ה"הורס" משתדלים לשמור על קצב ומצליחים גם כשהם נכשלים. "גם כשהם לא בגרוב, הם בגרוב", אמר יאנג. האם מוזיקאים אחרים יכלו למלא את מקומם? כמובן. בקלות. 
אבל אז ספק רב אם שירים כמו "Cortez the Killer", "Like a Hurricane", "Powderfinger", "Hey Hey My My", וגם "Driftin' Back" ו"Ramada Inn" מתוך האלבום האחרון, היו נהפכים לאפוסים רועמים ומתיזי גצים, למפולות צליל אדירות. עם כל הכבוד לחברי "פרל ג'ם", שניגנו עם יאנג בישראל בשנות ה–90, "קרייזי הורס" הם הדבר האמיתי. איזה כיף שבעוד כמה ימים, אם יאנג לא יבטל את הופעתו, נוכל לשכב מתחת לפרסות שלהם וליהנות מגדולתם המרופטת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו