שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אלוואי שתלמדו כבר לשיר את האות ה'

משהו מוזר קורה במוזיקה הישראלית: 
נדמה שהה' הרכה והיפה הולכת ומאבדת 
את מקומה לטובת הגייה קשה ומרושלת, דמוית א'. האם תסמונת אילוף הה' 
בדרכה להשתלט על זמרי ארצנו?

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הזמר אביב גדג'
אביב גדג'. מגדולי המאלפים של האות ה'צילום: דניאל צ'צ'יק
בן שלו

דקירה קטנה באוזן הורגשה לפני שבועיים כשהשיר החדש של רונה קינן, "החוט והמחט", התנגן בפעם הראשונה. זה קרה כשקינן שרה את המלה "הלוואי". כלומר, "אלוואי". כך היא ביטאה את המלה, עם א' קשיחה וצורמת במקום הה' הרכה והיפה. מוזר. לא מתאים לקינן. היא בדרך כלל שרה תקני ומדויק. ב"מבול", למשל, או ב"עיניים זרות" הה' רכה ואוורירית כנדרש. ב"החוט והמחט", לעומת זאת, המשמעת מתרופפת כבר בהתחלה. קינן שרה את המלה הראשונה בשיר, "הגעתי", עם ה' קשה מדי. אבל זה לא באמת צורם, והמלה "משהו" כעבור כמה שורות נהגית כהלכה. ואז, פתאום, ה"אלוואי" הזה. איך זה שהאזעקה הלשונית בראשה של קינן לא התחילה לצפצף? אם בארזים נפלה שלאבת, מה יגידו אזובי אקיר?

כמה שבועות לפני כן, צרימה דומה פילחה את האוזניים. אביב גדג' הוציא שיר חדש ויפה, "כאבי גדילה", שגם בו נשמעה, ולא פעם אחת, תסמונת הה' המתאלפת. "מלמדים אותנו איך לאעמיד פנים", שר גדג', ואחר כך: "הכל צומח, הכבישים, הבניינים, העצים, האנשים" בהגייה שהמירה את ה' הידיעה בצליל עיצורי למדי, קרוב לא', ולפעמים ממש משיק לה. אעצים, אאנשים. במקרה של גדג', בניגוד לקינן, זה לא היה מפתיע. כך הוא שר מאז ומעולם. הוא מאלף ה' ידוע. זכור למשל המשפט בעל הדיקציה הקומית־בלי־להתכוון "כאב זה אסם איחיד שמשפיע עלינו" מתוך "ילדה" (מעניין שאחיו הגדול של גדג', שלום גד, הוא אחד מאבירי הה' האוורירית).

השירים החדשים של גדג' וקינן העלו את התהייה האם אילוף הה' הוא תסמונת שמשתלטת בזמן האחרון על המוזיקה הישראלית. בעוד השאלה הזאת עומדת באוויר פרץ מהרדיו בשבת האחרונה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. יש כל כך הרבה ממה ליהנות בשיר המעולה הזה, שאף פעם לא שמתי לב לדיקציה של פיק. עכשיו, בעיצומם של הרהורי הה', הייתי קשוב אליה. מתברר שיש להסיר את הכובע בפני המאסטרו. "זה היה בסוף הקיץ / האוויר היה חמים / הוא רכב על אופניים / לה היה מבט תמים". כל ה' נהגית כהלכה, בלי אילוף ובלי חיפוף. האם פיק היה קפדן באופן מיוחד, או שאולי המוזיקה הישראלית של הזמן ההוא פשוט לא העלתה בדעתה שאפשר לשיר ה', או כל אות אחרת, בהגייה לא תקנית?

ההקפדה על שפה תקנית היא לא הסיבה העיקרית לכך שההגייה הרכה והאוורירית של הה' עדיפה על כל הגייה אחרת ושמקרי אילוף הה' הם אירועים מצערים. למוזיקה פופולרית מותר לשחק עם התקניות של השפה. "אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע" הוא אחד המשפטים האהובים עלי בפופ הישראלי, למרות רצף השגיאות שבו. הפופ נמצא באיזושהי נקודת אמצע בין השפה הכתובה לבין השפה המדוברת, ומכיוון שבשפה המדוברת כמעט אף אחד כבר לא מקפיד על ה' רכה, יש לזמרי פופ רשות לעגל פינות בגזרה הזאת. הרשות הזאת נובעת גם מהקושי הפיזיונומי לשמור על הה' רכה ואוורירית בכל סיטואציה ווקאלית. בתחילת משפט, או אחרי ו' החיבור, קל לשיר ה' רכה, אבל כשהה' ממוקמת בין אותיות פחות ידידותיות, וכשהקצב מהיר, זאת יכולה להיות משימה קשה מאוד.

ברור שהגייה תקנית עדיפה על הגייה לא תקנית, אבל תקניות היא לא עקרון יסוד בפופ. יופי מוזיקלי, לעומת זאת, הוא עקרון יסוד. גם נפח רגשי הוא עקרון יסוד. הבעיה העיקרית עם אילוף הה' היא שהוא עומד בניגוד לשני עקרונות היסוד האלה. הה' הרכה היא ככל הנראה הצליל היפה ביותר בעברית (ייתכן שגם הח' הגרונית יכולה לטעון לכתר הזה, ועל ההתנגשות בין שני הצלילים האלה נרחיב בהמשך). הוויתור על הה' הרכה הוא צמצום מצער של מנעד היופי של הפופ הישראלי. הוויתור הזה מצמצם גם את המנעד הרגשי של הפופ המקומי, שכן בה' הרכה גלום רגש שאי אפשר לבטא בשום צורה אחרת. הה' יוצרת חלל של רוך, של הרהור, של השתהות. היא מנוגדת לחספוס הישראלי הגס. ולכן יש לשמור עליה דווקא בזמנים גסים.

כשבגרוש היה חור והזמר העברי שלט בכיפה, זמרים הקפידו בכבודה של הה'. יהורם גאון, שעצם שמו מעלה על נס את הדרת הכבוד של הה', הוא הדוגמה המובהקת לזמר שאפילו תחת עינויים לא היה מסוגל לשיר ה' בלתי רכה. גאון, מאמין אדוק בשירת בל קנטו, הוא גם ככל הנראה הזמר היחיד ששמר בקנאות מוחלטת על הה' הרכה וההדורה בחלוף השנים והעשורים. זמרים אחרים הקפידו, אבל פחות. כשהזמר העברי פינה את מקומו לפופ והרוק הישראלי, שפת הדיבור התחילה להשפיע על השירה של זמרים והה' הרכה, כמו הר' הלשונית, לא תמיד התאימה לאתוס החדש ולקצב החדש. אם אריאל זילבר היה שר "יושב על הספסל ליד השופרסל" עם ה' הדורה, זה היה נשמע מגוחך. גם המחשבה על רמי פורטיס שר ה' רכה מעלה חיוך. נסו לשיר כך את "רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". קורע.

אבל הרוק הישראלי ככלל – או ליתר דיוק: המוזיקה הישראלית שנעשתה בהשפעת הרוק – לא סתרו את האפשרות של שירת ה' רכה. "סוף עונת התפוזים" של "תמוז": "שמש בוקר באה צהריימה / בא הימה צבע דבש טהור / לילה בגניבה בא הנחיריימה / שנינו השמימה על סוסים של אש / עד הור ההור". הה' שומרת על רוך מופלא, למרות הקצב והגיטרות. עשרים שנה אחר כך, גם הרוק הישראלי של שנות התשעים ידע לשיר ה' רכה. חמי רודנר ו"איפה הילד" הם דוגמה טובה: "כי הלילה הזה מתקרב לקצו..." ("מישהו שומע אותי"), או "שימי לב, יחסי המין הופכים טובים כשאין קרבה" ("מה שעובר עלי"). זה לא בדיוק אלתרמן, אבל הה' היתה עוברת אודישן אצל יהורם גאון.

אריק איינשטיין של שנות השבעים ואילך שר ה' רכה נהדרת, אבל לא בקנאות ובוודאי שלא במאמץ. הטקטיקה של איינשטיין היתה לבחור מלות מטרה שבהן הוא הדגיש את הה', על חשבון מלים שבהן הוא החליק פינות. "נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב": ב"הישנה" וב"הלילה" הה' מוצנעת, אבל איינשטיין לא מרשה לעצמו לסיים את המשפט בלי ה' אחת מפוארת: הוא עושה את זה ב"הרטוב". "ברדיו החלפון של הגשש, פתאום התחילו חדשות": שוב, רק ה' אחת מודגשת, זאת של "הגשש". "הלילה יירד ברד כבד, אצלי הלך הווישר": רק "הלך" נהגית לפי התקן, אבל היא צובעת את התמונה כולה. דוגמה מרגשת נוספת. יהודה פוליקר, "חלון לים התיכון". "יש פה מיטה מתקפלת אם נרצה שלושתנו לישון / את, אני והילד מול חלון משקיף לים התיכון". הה' רכה גם ב"הילד" וגם ב"התיכון", אבל במלה השנייה היא כמעט נזעקת, והיא נשמעת כמו צליל נשמתו של פוליקר.

חוה אלברשטיין יכולה לייצג את דור הזמרים שבתחילת ואמצע דרכם שרו אך ורק ה' רכה ובגלגולם המאוחר יותר מקפידים על כך פחות. אלברשטיין סימפלה באחד משיריה האחרונים, "כרגע זה נראה לא טוב", קטע מתוך שיר ישן שלה, "אחרי המלחמה", וכך אפשר לשמוע בלייב את ההבדל בהגייה בין 2013 לבין 1968. כשאלברשטיין שרה בשיר החדש "כי אז המצב יהפוך לנואש" הה' כמעט אגבית, ללא רכות והדר. בקטע הישן, לעומת זאת, הה' הורסת באווריריותה: "אוי חייל קרבי הוא... אוי אהובי הוא..."

מה קורה אצל הדור הצעיר? זאת הרי היתה התהייה אחרי המפגש הלא נעים עם הה' המואלפת של רונה קינן ואביב גדג'. האם הה' הרכה, על שלל סגולותיה, עומדת להיכחד ולהיעלם מהמוזיקה הישראלית? מתברר שהחשש הזה מוגזם. המצב לגמרי לא מזהיר, אבל הוא גם לא חמור. יש כמה זמרים שלא מכירים בקיומה של הה' הרכה והופכים אותה באופן שיטתי לא' כעורה, אבל הם מעטים. רוב הזמרים הצעירים נעים על הסקאלה שבין ה' רכה אך לא יפה במיוחד לבין אילוף מתון של הה' והפיכתה למין חצי עיצור שמשאיר טעם סתמי. יש גם כמה זמרים שדבקים בה' הרכה ואפשר להרגיש שההגייה הזאת חשובה להם. מוקי למשל. ושלומי שבן. ויובל דיין הצעירה, שראויה למחמאות מיוחדות.

אין הבדל עקרוני בין ביצועי הה' של זמרי הפופ המזרחי לבין אלה של עמיתיהם מהמתחם הלא מזרחי. רוב אנשי הפופ המזרחי נמצאים איפשהו באמצע הסקאלה: פעם כן, פעם לא, פעם בערך. אבל מה שהתברר בזמן ההאזנה לזמרים הים תיכוניים, ולא יכול היה להתגלות אצל הזמרים האחרים, הוא הזיקה בין מעמדה של הה' הרכה לבין מעמדה של הח' הגרונית. נראה שלעלייה במניותיה של הח' יש השפעה שלילית על מצבה של הה'.

הגיית הה' הרכה היתה אידיאל היופי הווקאלי של תקופת הזמר העברי. אחר כך בא הרוק הישראלי, שבו לא היה אידיאל יופי אלא אידיאל של אמת. עלייתה של המוזיקה הים תיכונית הפיחה חיים מחודשים באידיאל השירה היפה, רק שהביטוי העכשווי המובהק של האידיאל הזה הוא הח' הגרונית ולא הה' הרכה. העניין הוא שהח' הגרונית וה' הרכה עוינות זו את זו במידה רבה, משיקולים טכניים של הפקת צליל. קשה מאוד לשיר במלה אחת גם ח' גרונית וגם ה' רכה. כך שאם הזמר הים תיכוני בוחר להדגיש את הח', וזה מה שעושים רוב הזמרים, הוא נאלץ להצניע את הה'. וגם אם הוא לא מצניע, הח' דומיננטית יותר. הדוגמה המושלמת היא "דרך השלום". "היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום". פאר טסי שר את הה' במלה הראשונה לפי הספר, רך ואוורירי. אבל הה' במלה "החום" מוצנעת על מנת לפנות מקום לכוכבת האמיתית: החחחחחחח. איזה חחחחחחחח.

איך הסתדרו הזמרים המזרחיים הוותיקים עם הבעיה הזאת? איך הם תימרנו בין הה' הרכה לבין הח' והע' הגרוניות? זמרים מעולים יודעים לתמרן. דקלון, ב"אהובת לבבי", צולח כמו גדול את המשפט המאתגר "קומי, התעוררי, העלי חיוכך", בלי לאבד שום ניואנס גרוני או רך. כשארגוב שר "את הניחוח המתוק, הפרח בגני", הוא מחליק ה' אחת, במלה "המתוק". כל יתר הניואנסים פוגעים בול. יש לציין שארגוב, שנטה לפעמים לשירה חופשית וזרוקה, חטא פה ושם באילוף הה' ("אודיעוני רעי שראוה ודאי עם אחר בחשאי").

אבל אם זמר מזרחי עכשווי שמחפף בה' לשם הדגשת הח' יטען להגנתו שאפילו ענקי העבר חטאו במעשה הזה, יש להכריח אותו להקשיב 50 פעמים ברצף ל"אהבת חיי" של חיים משה. זה ככל הנראה השיר המזהיר ביותר במוזיקה הישראלית בכל הנוגע להגיית הח', הע' והה'. פשוט אליפות. "אהבת חיי הן את, אהבת עולמים": כל כך הרבה מלכודות, ומשה מדלג מעל כולן בצעד קל ובוטח. "האביב יעלוז עמנו בשמחה ורון": שימו לב מה קורה בתחילת המלה "האביב". משה מבדיל בצורה מעוררת השתאות בין הה' לא'. זה לא אמיתי. "הן חג גדול הוא לנו, חבצלת השרון". יש מעידה קלה בח' של "חג", אבל כל השאר מושלם. שיר אדיר, ביצוע אדיר. אם ועדת ביטון לא המליצה לשלב אותו בתוכנית הלימודים, יש לכתוב נספח חדש. אם זמרי העתיד ייחשפו אליו בגיל צעיר, הם לא יוכלו לאלף את הה', והרווח יהיה של כולנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ