בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרויקט המוזיקלי החדש של גל תורן מזכיר שהוא לא רק שחקן מעולה

אלבום הבכורה הנהדר של הצמד "ליילי", גל תורן וגיא לוי, לא מפסיק להפתיע. והוא לא היחיד שמשיב את אווירת הסבנטיז אל המוזיקה הישראלית של ימינו

7תגובות
הצמד ליילי
אורית פניני

"הסיבה המרגשת שבגללה אני פונה אליך היא האלבום החדש של 'ליילי'. אני תמיד בחיפוש אחרי אלבום מושלם. פליט סבנטיז, נו. כזאת פתיחה עם 6-7 שירים ראשונים באלבום בעברית לא שמעתי כבר הרבה שנים. שפכו שם ים מוזיקה בכל תיבה. אתה בטח מכיר, אבל אם לא – אני מקנא בך על הפעם הראשונה".

מיילים והודעות מהסוג הזה מתקבלים אחת לכמה שבועות. לפעמים נוחתים כמה בחודש. כותבים אותם חובבי מוזיקה שהתלהבו בצורה יוצאת דופן מיצירה מוזיקלית חדשה. הם לא קשורים בשום צורה למוזיקאים, כפי שהם מקפידים להבהיר. הם פשוט מרגישים צורך לשתף, להפיץ, להדביק אחרים בחיידק האהבה.

הדחף המיסיונרי הזה מוכר לכל חובב מוזיקה. הפנטזיה לנסוע במכונית, לשמוע שיר או אלבום שאתה אוהב והעולם לא מכיר, לעצור ברמזור ליד מכונית אחרת, להגביר את הווליום, ושהנהג ברכב הסמוך יגיד 'ואו, מה זה הדבר המדהים הזה?' לא שהיא אי פעם התממשה, הפנטזיה הזאת. המיילים המיסיונריים הם גרסה פחות פרונטלית ודרמטית שלה, עם סיכויי היתכנות יותר גבוהים.

ובכל זאת, רק לעתים רחוקות זה עובד. כמעט בכל המקרים ההתלהבות מהמייל עצמו יותר גדולה מההתלהבות מהמוזיקה שהוא מהלל. אפשר לספור את ההצלחות באצבעות יד אחת. בזכות מייל מיסיונרי הקשבתי כמו שצריך לאלבום הבכורה של "נערות ריינס", אחד האלבומים העבריים האהובים עלי בעשור האחרון. בזכות מייל מיסיונרי הקדמתי לפסטיבל יערות מנשה כדי לראות את טל פוגל מציתה להבה מטאפורית עדינה אך חורכת על הבמה הקטנה בפסטיבל. ועכשיו – אלבום הבכורה הנהדר של "ליילי", ההרכב של גל תורן וגיא לוי. הייתי מגיע אליו גם בלי הודעת הווטסאפ הזאת, לנוכח יופיו הלא מצוי של "בייבי", הסינגל הראשון מתוך האלבום. ואף על פי כן, זאת תחושה קצת אחרת כשיד חצי נעלמה מכניסה אותך לתוך מרחב מוזיקלי חדש ויפהפה.

השיר בייבי של הצמד ליילי - דלג

המשפט שמשך את תשומת הלב בהודעה, לצד "מקנא בך על הפעם הראשונה", היה "שפכו שם ים מוזיקה בכל תיבה". לא רק שזה נכון עובדתית, גם אי אפשר היה לנסח את זה יותר טוב. "תיבה" היא מלה שלקוחה מהתיאוריה של המוזיקה. זה אמנם מושג בסיסי מאוד, ובכל זאת יש לו צליל פורמלי. הוא משרה תחושה של מטרונום, אולי אפילו של קונסרבטוריון, מוסד שגיא לוי, אחד מחברי "ליילי", בוודאי חבש את ספסליו. אבל מה לוי וגל תורן עשו בכל תיבה? הם "שפכו שם ים מוזיקה". יצאנו מהקונסרבטוריון ועברנו לחוף, או לאיזה פארק שעשועים. המטרונום עדיין נשמע במרחק, אבל תיקתוקו מלווה את המשחק המשוחרר של לוי ותורן, את ההרפתקה האמנותית שאליה הם יצאו, בלי לדעת אם מישהו בכלל יתעניין בפירותיה. אז הנה, מתעניינים.

המחשבה על השירים כרצפים של תיבות, שבכל אחת מהן "שפכו ים מוזיקה", משקפת גם את המהות של האלבום החדש כיצירה שנמצאת בתנועה מתמדת. זה נופל על האוזן מיד. השירים הראשונים הם שירים צנטריפוגליים. הם מסתחררים החוצה. "העיר כולה בוערת, לשם כבר לא נחזור", שר תורן בקטע הפותח, "שם מעבר לפסנתר". בשיר השני, "צפונה", הוא מדמיין נסיעה־בריחה, שעוברת בחיפה, עכו, ראש הנקרה, צור, איסטנבול וברצלונה. בשיר השלישי, "בייבי", יש רכבת שלא עוצרת, וברביעי יש עדיין תנועה חזקה ("עכשיו ב-150 את פוחדת שנגמור את החיים"), רק בכיוון הפוך: חוזרים מאילת.

התנועה הזאת, עם התדלוק המוזיקלי בכל כמה שניות, שותלת בשירים תחושה מבורכת של דיסאוריינטציה. אתה לא יודע לאן בדיוק המוזיקה תלך בתיבה הבאה, אבל אתה סומך על המדריכים, ואתה באמת מוצא את עצמך ברוב המקרים במקום לא צפוי ויפה יותר מהתיבה הקודמת. התנועה הזאת מתרחשת לא רק בתוך השירים עצמם, אלא גם בשרשור של האלבום כולו. הוא מתחיל כאמור עם בריחה החוצה, בחיפוש אחרי איזה מקום חופשי ונטול דאגות, שמנוגד ברוחו לא רק לעיר אלא גם לבית עצמו, אבל ככל שהאלבום מתקדם משתררת תחושה שהמקום החופשי הזה לא נמצא, לא קיים, והשירים מתחילים להתכנס אל איזשהו בית, שהוא ההיפך מבית אידילי. ב"הולכים על זה", השיר הלפני אחרון, זה בית מפורק, אחרי גירושים ("בשגרה שבורה נתמסר בכל יומיים, ילדים קיבלו עוד בית") וב"נשבעתי לחזור אליך" הנועל זה בית לא מושג של אהבה אבודה ("מעטים כל כך השבילים אל ביתך הרחוק"). הבדידות והכמיהה שהשיר הזה ספוג בהן מהדהדות מכל ניואנס של צליל ומכל גוון של הרמוניה שמשמיע הפסנתר החשמלי הנפלא של שאול בסר. נגנים נוספים, שבלעדיהם האלבום הזה לא היה נשמע כל כך טוב, הם הקלידן איתמר גרוס, המתופפים אביב כהן וגדי פטר והגיטריסטים אדם בן אמיתי ויונתן אלבלק.

השיר בימים של ליילי - דלג

מבין שני חברי "ליילי", גל תורן הוא הפנים היותר מוכרות, גם כסולן "מרסדס בנד" וגם כשחקן בסדרות וסרטים מהשנים האחרונות. לפרונטמן של להקה שהוא גם שחקן פעיל יש בדרך כלל דימוי של אמן שלא מעורב בהכרח בפרטים המוזיקליים הקטנים. האלבום של "ליילי", גם אם גיא לוי הלחין את רוב שיריו, מפרק את הדימוי הזה של תורן. בו בזמן הוא מכוון זרקור בוהק וראוי אל לוי. בשנים האחרונות לוי הוא אחד המוזיקאים הטובים והפעילים ביותר במרחב הסגנוני הגדול שמשתרע בין הג'ז לבין הפופ היצירתי ובמרחב הגדול לא פחות שמשתרע בין עמדת הסולן למשבצת הנגן. לוי הוציא שני אלבומי סולו, שאחד מהם התמקד בשיריו של אלכסנדר פן, והוא גם חבר בלהקת "לא" והוביל מוזיקלית את אלבום הילדים "שירים לעמליה". עכשיו, עם האלבום הנהדר של "ליילי", שבועות אחדים אחרי האלבום השני והמצוין של "לא", נדמה שזה הרגע שבו לוי מתמקם, לפחות מבחינה אמנותית, בקדמת הבמה של המוזיקה הישראלית העכשווית, באזור המובחר והלא מספיק מאוכלס עדיין, שבו שופכים ים מוזיקה בכל תיבה.

"בייבי", הסינגל הראשון של "ליילי", יצא באמצע ספטמבר, ימים אחדים אחרי מותו של וולטר בקר, חצי מהצמד "סטילי דן". זה היה כמובן מקרי, אבל זה לא נשמע כך: הגרוב והסאונד של השיר הזה מזכירים מאוד את "סטילי דן". האלבום כולו מסגיר השפעות נוספות, מקומיות, מהפופ העילי של שנות השבעים ותחילת השמונים, בין השאר של מוזיקאים ישראלים שהושפעו בעצמם מ"סטילי דן". השימוש הנרחב בפסנתר החשמלי פנדר רודס לכל אורך האלבום מותח קו ישיר אל הנגינה של יוני רכטר ואלונה טוראל, להרמוניה של השיר "היא" כתוב על המצח "מתי כספי", "סדר סדר" מצדיע במודע או לא במודע לגרי אקשטיין ומיקי שביב. מעבר לדוגמאות המקומיות, השפה המוזיקלית העקרונית שלוי ותורן דוברים מסתמכת במידה רבה על היסודות שהניחו המוזיקאים הישראלים הגדולים של שנות השבעים, שיכונו להלן "גוורדיית כוורת־קצת אחרת", על שם הלהקה הבולטת ואחד ההרכבים החד-פעמיים המייצגים של התקופה ההיא.

ההישג של לוי ותורן הוא שהם מצליחים להתאים להווה את השפה המוזיקלית הקצת אחרת. זה לא חיקוי דל של מורשת העבר המפוארת, אלא הפעלה בת זמננו של החומר הגנטי שלה. וההישג של "ליילי" לא מופיע סתם כך בחלל ריק. יש עוד מוזיקאים ישראלים מהדור החדש שעושים דבר דומה. אלון עדר, שהתחיל את דרכו כחקיין עילאי של אדמו"רי קצת אחרת ובהמשך מצא את הקול שלו מתוך זיקה פחות צמודה אליהם, הוא הדוגמה הבולטת ביותר. דוגמה נהדרת נוספת היא להקת "מורה" (עומר קליין, אלון לוטרינגר ושחר ברבש). והחודש, לצד האלבום של "ליילי", יצא אלבום הבכורה של נדב הולנדר, שיונק אף הוא מהכוורת הקצת אחרת.

המוזיקאי נדב הולנדר
דניאל צ'צ'יק

מדוע חוזרים עכשיו אל המוזיקה של שנות השבעים? אפשר להעלות כמה השערות. הרוק הישראלי, שדחה במידה רבה את ההצעה המורכבת של "כוורת־קצת אחרת", נמצא בנסיגה מתמשכת. האינדי של העשור האחרון, שממלא לפחות חלק מהוואקום שנוצר, הוא זירה יצירתית תוססת מאוד, אבל הוא לא ניחן ככלל במוזיקליות מרהיבה. המוזיקליות החסרה הזאת היא החומר שממנו עשויים החלומות של היוצרים שחוזרים עכשיו אל הכוורת הקצת אחרת, והם יכולים לחתור להגשמת החלומות האלה מכיוון שהם על פי רוב מוזיקאים בעלי יכולות גבוהות ואופק השראה רחב, שמרגישים בבית בפופ, בג'ז ובכל מה שביניהם.

מבין המוזיקאים שמושפעים מענקי "כוורת־קצת אחרת" ומבטאים את הערכים המוזיקליים שלהם, נדב הולנדר הוא זה שפועל בצורה העקבית ביותר להנחלת מורשת האבות. הולנדר, חבר קבוע בלהקתו של אלון עדר, הנהיג לפני כשלוש שנים קבוצה של מוזיקאים שניגנה בתנופה ורגישות מעוררי התפעלות את שירי האלבום המופלא של שלישיית "קצת אחרת". לפני כחודש, זמן קצר לפני שהוציא את אלבום הבכורה שלו, הולנדר הוציא קאוור ל"ענבלים" של שם טוב לוי ו"ששת", משיאי היצירה של המוזיקה הישראלית בשנות השבעים. הוא ניגן בדייקנות מופלגת את השיר הסופר-מורכב כפי שהוקלט על ידי "ששת", ובהמשך הרשה לעצמו להוסיף בצניעות כמה קווים עדינים שלא היו בתמונה המקורית.

ענבלים של ששת בביצוע נדב הולנדר - דלג

באלבום החדש של הולנדר, "מתת ועוגן" (על שם שני היישובים שבהם האלבום הוקלט), אפשר לשמוע זיקות נקודתיות ברורות לאנשי "כוורת־קצת אחרת". גם אצלו, כמו אצל "ליילי", יש שימוש נרחב בפנדר רודס (שבו מנגן הולנדר, כמו ברוב הכלים באלבום). הצלילים הפותחים של השיר "נוסע בזמן" לא יכולים שלא להזכיר את "היא חזרה בתשובה" של מתי כספי. "אופניים" מרקד בהטעמה אלון־אולארצ'יקית. הצורה שבה הולנדר שר את המלים "זאת הפעם האחרונה" (זאת הפם האחרונה) בשיר "למה לקלקל" היא סנדרסונית במפגיע. והטקסט של "רגע לבד" עשוי להיות קריצה ל"שוב היא כאן" של עלי מוהר ויוני רכטר. מוזיקלית, השיר הזה מושפע, כך נדמה, מאחד האמנים שהשפיעו על אנשי כוורת־קצת אחרת, או לפחות על דני סנדרסון – פול סיימון (הולנדר גם מבצע בהופעות שלו גרסה עברית נהדרת ל–"50 Ways to Leave Your Lover", שנהפך אצלו ל"נ' דרכים לצאת לחופש").

אבל כראוי לאלבום ששיר הפתיחה שלו נקרא "להפסיק להביט לאחור", כל הזיקות האלה אינן גורמות להולנדר לכרוע תחת כובד משקלו של העבר המפואר. הן נותרות נקודתיות, איים של הודאה בהשפעה, או אי התנגדות להשפעה, בתוך אגם מוזיקלי שיש לו יופי מקורי משלו. יש להולנדר, למשל, דרך אישית להוליך מנגינה בתוך משעול הרמוני. האיכות הזאת מתבהרת הודות לחלקים האינסטרומנטליים הקצרים שמשובצים בשירים. הולנדר דבק בטקטיקה שלפיה החלק האינסטרומנטלי זהה למנגינה של השיר ולא מפתח ומשכלל אותה. על הנייר זה נראה כמו הימור מסוכן. הזהות המלודית עלולה לשעמם, בעיקר כשהגישה הזאת חוזרת בשיר אחרי שיר. אבל במבחן האוזן זה לא משעמם בכלל, גם מפני שהמנגינות עצמן יפות וגם מפני שהצליל של החלקים האינסטרומנטליים מסוגנן בצורה מקורית/ממזרית.

השיר רגע לבד של נדב הולנדר - דלג

ההבדל העקרוני בין הגישות של הולנדר ו"ליילי" טמון בקנה המידה הבסיסי של המוזיקה שלהם. חברי "ליילי" בונים ארמונות בחול, בזיקה לארכיטקטורה של "כוורת־קצת אחרת". הולנדר, לעומת זאת, בונה בתים מוזיקליים צמודי קרקע. שירים קטנים וצנועים. המורכבות והברק של מורשת האבות אינם נראים מעל לפני השטח, אבל נדמה שאפשר לשמוע את הנוכחות שלהם כיסודות שנמצאים מתחת לבית ומאפשרים לו להיות צנוע ופשוט יחסית בלי להיות סטנדרטי. לא פעם – או ליתר דיוק, בלפחות מחצית משירי האלבום – ליופי המוזיקלי יש גם שלוחה רגשית, מלנכולית בצבעים בהירים, שנוגעת בלב בלי לצבוט אותו.

אני לא אובייקטיבי ביחס לאלבום הזה. הולנדר, איש "גלריה", הוא ידיד שלי. אלמלא הכרתי אותו, ייתכן למשל שהשירה המצטנעת שלו היתה נשמעת לי אנמית מדי. למעשה, יש שני שירים באלבום שמותירים אותי אדיש למרות הקרבה האישית. "השומר" מזכיר לי את השכלתנות הצוננת של יוני בלוך ו"בלעדי" הוא קצת נעבעכי. שני השירים האלה משובצים במחצית השנייה של האלבום, כחלק מחמשת השירים שהוקלטו בקיבוץ העוגן. חמשת השירים שקודמים להם נכתבו והוקלטו ביישוב מתת. אז שני עוגנים לא נקלטו, מה שמשאיר שלושה עוגנים וחמש מתנות – זה הרבה בשביל כל אלבום, ובעיקר בשביל אלבום שנמשך בסך הכל חצי שעה.

שירו של נדב הולנדר להפסיק להביט לאחור - דלג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו