מה עומד מאחורי מבול הלהיטים הישראליים שיותר מדי דומים לשירים לועזיים מוכרים?

הפופ היה מאז ומתמיד משחק של השפעות וציטוטים, ויש הבדל בין הלוואה לגיטימית לבין העתקה. אבל כשכל שבוע־שבועיים יוצא כאן שיר שהתגובה אליו היא "רגע, אני לא מכיר את השיר הזה מאיפשהו?", העסק מתחיל להריח לא טוב

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הראל סקעת הופעה
בן שלו
בן שלו

יכול להיות שעומר אדם צדק. ליתר דיוק, יכול להיות שאורי בן ארי צדק. בן ארי, פזמונאי וזמר צעיר, כתב את המלים של "בסוף הכל חולף", שירו של אדם שהוא לטעמי אחד הלהיטים הישראליים היפים ביותר של השנים האחרונות. הוא נפתח כך: "אומרים שעוד שנתיים כל הלחנים ייגמרו / ולא יהיה לי מה לשיר לך באיזה רגע עצוב". המלים האלה נוגעות בתהייה תיאורטית שמעסיקה מדענים, מוזיקאים וחובבי מוזיקה: אחרי יותר מ-60 שנות פופ (בהנחה שמתחילים לצורך הדיון עם אלביס), במהלכן הוקלטו מיליוני שירים על בסיס 12 צלילי הסולם המערבי ומספר מצומצם של אקורדים שחוזרים בשירים פופולריים, האם מיצינו את כל האפשרויות המלודיות וההרמוניות של הפופ? האם מספר השירים המקוריים שיכולים להיכתב הוא סופי? והאם אנחנו קרובים לנקודת המיצוי, או שכבר חצינו אותה?

אין ככל הידוע תשובה מוסכמת לשאלות הגדולות האלה. האינטואיציה שלי אומרת שאילו מספר הקומבינציות האפשריות של שיר הפופ היה סופי, היינו מרגישים את זה כבר בשנות השבעים. אז מדוע יכול להיות שעומר אדם ואורי בן ארי צדקו? בגלל מה שקורה בפופ הישראלי בזמן האחרון. "בסוף הכל חולף" יצא בתחילת 2017, מה שאומר שהמשפט "אומרים שעוד שנתיים כל הלחנים ייגמרו" רלוונטי ל-2019. ומה שקורה ב-2019 הוא שאחת לשבוע-שבועיים יוצא שיר פופ ישראלי שהתגובה הראשונה שהוא מעורר היא "רגע, אני לא מכיר את השיר הזה מאיפשהו?"

לא מדובר בהכרח על שירים גנובים/מועתקים, שמבוססים על החומרים המוזיקליים של שירים אחרים, אלא על התרחשות פחות בוטה: שירים שחלק מסוים שלהם – פיסת מלודיה, מהלך הרמוני, מרכיב מסוים בסאונד, ולפעמים גם חתיכת טקסט – מוכר לנו משיר אחר. כשלעצמם, כיחידות בודדות, שירים כאלה לא חייבים לעורר הסתייגות עקרונית. הפופ היה מאז ומתמיד משחק עדין של השפעות וציטוטים, ולכל מאזין מותר לשים את הגבול הראוי בעיניו בין הלוואה לגיטימית לבין העתקה. אבל כשכל שבוע-שבועיים יוצא שיר שהתגובה אליו היא "רגע, אני לא מכיר את השיר הזה מאיפשהו?" העסק מתחיל להריח לא טוב. בלי לערב בתי משפט בינתיים, התחושה היא שהסטנדרטים היצירתיים והאתיים של הפופ המקומי מתחילים להישחק.

הדוגמה המפורסמת ביותר, שהגיעה לפסים משפטיים, היא כמובן "Toy" של נטע ברזילי, שיש בו חלק שדומה מאוד ל"Seven Nation Army" של להקת "וייט סטרייפס" (ג'ק וייט, סולן "וייט סטרייפס", יקבל מחצית מהתמלוגים של "Toy", כך הוסכם בין מנהליה של ברזילי לאנשי חברת יוניברסל שמייצגים את וייט). מעניין מה יחשבו עורכי הדין של "רד הוט צ'ילי פפרס" אם ישמעו את השיר החדש שבו היה מעורב סתיו בגר, אחד ממלחיני "טוי". "מי מחפש אותי" של הצמד "כרקוקלי" ומאור אדרי, שהוא השיר הרשמי של מצעד הגאווה הקרוב, מזכיר מאוד בפזמון שלו את "'Road Trippin" של הצ'ילי פפרס.

דוגמאות נוספות מהחודשים האחרונים: ב"נשימה", הסינגל האחרון של שירי מימון, יש שירת "הו הו הו" ברגיסטר גבוה, שדומה מאוד למה שעושה הזמרת הקנדית ג'סי רייז בלהיטה "Figures" מ-2016. סולו הגיטרה ב"מלים שהייתי אומר רק לך", סינגל של ים רפאלי מסוף 2018, כמעט זהה לסולו הגיטרה של "My Immortal", שהיה להיט ענק של הלהקה האמריקאית "Evanescence" בעשור הקודם. ב"חברות שלך" של עומר אדם, אחד הלהיטים הישראליים הכי גדולים של השנה שעברה, יש ליין קלידים שדומה מאוד לליין המפורסם של "Shape of You" של אד שירן. הפזמון של "קיץ עשה לי טוב" של שלמה ארצי, בהפקתו של ג'ורדי, דומה מאוד ל"Got My Mind Set On You" של ג'ורג' האריסון.

"אתה כזה מצחיק", אמר לי הראל סקעת כשהתקשרתי לשאול אותו השבוע על הדמיון בין שירו "בחיי", שיצא בסוף השנה שעברה, לבין "Last Train to London", הלהיט של "E.L.O" מסוף שנות השבעים. למה מצחיק? "כי זה קצת מגוחך", אמר סקעת. "אני ואליעד (נחום) ישבנו בבית שלו וכתבנו שיר עם הגיטרה. לא היה לנו שום רפרנס בראש. פשוט נהנינו לעשות מוזיקה. זאת התשובה. בחיי".

סקעת אמר שזאת הפעם הראשונה שהוא שומע שמישהו חושב שיש דמיון בין השיר שלו לבין הלהיט של "E.L.O". מי שהסבה את תשומת לבי לדמיון הזה היתה קוראת ששלחה אליי מייל. לא שמעתי את הסינגל של סקעת כשהוא יצא. הקוראת סיפרה שהיא היתה בעבודה, שמעה חברה מזמזמת את "Last Train to London" ואמרה לה 'איזה כיף! שימי את השיר ביוטיוב'. אז החברה שמה את השיר, אבל זה לא היה הלהיט של "E.L.O" אלא השיר של סקעת. הדמיון בין השירים נעוץ בחלק השני בפזמון של "Last Train", זה שבו ג'ף לין עולה לפלצט ("...But I really want tonight to last forever"). הפזמון של סקעת דומה מאוד לקטע הזה מבחינה מלודית והרמונית, אף על פי שההדגשות הקצביות וחלק מהאקורדים שונים.

אין סיבה לא להאמין לסקעת כשהוא אומר שלו ולאליעד לא היה שום רפרנס בזמן ההלחנה. ובכל זאת, מוזר שאף אחד בצוות של הזמר לא שמע את הדמיון. "אני חושב שאנחנו חשופים היום להרבה יותר מוזיקה מבעבר. זה דבר משמח", אומר סקעת. "מן הסתם אפשר לשמוע קווי דמיון במהלכים מוזיקליים שנמצאים בהמון שירים".

הצפת המידע הקיצונית של עידן הרשת עשויה להיות הרקע לכך שהרבה שירים חדשים מזכירים שירים שקדמו להם. התחרות הפראית על תשומת הלב עלולה לגרום לכך שעל כותבי השירים ומפיקים יופעל לחץ גדול לספק סחורה מיידית, וכשעובדים מהר מאוד אין זמן להתעסק בזוטות כמו לחן לגמרי מקורי. בנוסף לכך, ההוויה המוסרית של עידן הרשת והיחס הנזיל למושג האמת מקדמים התנהגות נטולת יושרה. כוכבי פופ לא מעטים בארץ (וגם בעולם כמובן) קונים צפיות ביוטיוב. זאת רמאות לשמה, וכמו שקורה במדרונות חלקלקים, נראה שהיא לא נשארת רק בהיבט השיווקי אלא מחלחלת גם להיבט האמנותי.

ברור שלשימוש מכוון באלמנטים משירים אחרים עלולות להיות השלכות בעייתיות: סכנה בתביעה משפטית, או סתם לעג ברשת. אבל נראה שבמצב הדברים הנוכחי התקווה לרווח מהיר גוברת על החששות. המציאות מגבה את הגישה הזאת למרבה הצער. כשזמרים, כותבים ומפיקים ישראלים מסתכלים מה קורה בעולם הם רואים, למשל, את אד שירן. שירן נתבע לאחרונה שוב ושוב על העתקה. בשני מקרים הוא התפשר מחוץ לבית המשפט, בין השאר בתביעה שקשורה ל"Shape of You". המחיר שהוא משלם גדול אבל זניח בהשוואה לרווחים העצומים שהביאו לו הלהיט הזה ואלבומו האחרון. דוגמה נוספת היא סם סמית וההצלחה הגדולה של "Stay With Me" בעל הלחן הכמעט זהה ל"I Won't Back Down" של טום פטי.

גם בארץ כמה מהשירים שעשו שימוש באלמנטים משירים אחרים נהפכו ללהיטים גדולים. "חברות שלך", שציטט מהלהיט של שירן (הגונב מגנב פטור?), כבר הוזכר. שיר נוסף הוא "לומדת ללכת" של נסרין קדרי. השיר הזה, שנכתב והופק על ידי הצוות של אבי אוחיון ומתן דרור, הוא מקרה מעניין. הלחן וההפקה מזכירים מאוד את "Halo" של ביונסה, אבל בצורה מתוחכמת יחסית, לא בדיוק אחד לאחד.

"זה היה מכוון לחלוטין, עבדנו עם הרפרנס של ביונסה", מודה אוחיון. "אלה אותם אקורדים לפעמים, והעיבוד דומה". אוחיון ודרור הציעו את השיר לעדן בן זקן אבל היא ויתרה עליו. "יש אפילו קטע מכתבה שעשו עליי ב'אולפן שישי' שאני משמיע לעדן את השיר. היא אומרת 'זה ביונסה כזה' ואני אומר 'כן, אבל כשאת תשירי את זה זה יקבל קטע מזרחי, זה יהיה להיט'". בן זקן ויתרה, נסרין קדרי לקחה ו"לומדת ללכת" היה ללהיט גדול. "יכולנו לברוח מ'Halo' אבל נשארנו שם ועשינו מזה משהו מזרחי, עם סלסולים, משהו שלנו", אומר אוחיון.

אולי בהשפעת הטעות הזאת בן זקן לקחה מאוחיון ודרור שיר נוסף שמבוסס על שיר אחר, הפעם בצורה כמעט טוטאלית. "תל אביב בלילה" נשמע כמו שעתוק מוחלט של "Back to Black" של איימי ויינהאוס. ההודעה לעיתונות הצהירה על כך, ואוחיון מספר שעורכי הדין של בן זקן בדקו היטב את השיר על מנת לוודא שאין סכנת תביעה. להיט גדול זה לא היה, וטוב שכך. החיקוי היה מוגזם ותפל.

כשאוחיון נשאל אם הוא לא רואה בעיה בהסתמכות המכוונת על שירים אחרים, הוא אומר: "לא. תראה, אנחנו לא ממציאים כלום. הכל כבר קיים. יש כבר מיליארדי שירים בעולם. וזה לא שבכל שיר אני מחפש רפרנס. לפעמים זה יכול להיות מגניב. אתה זוכר שיצא 'כביש החוף' של סטטיק ובן אל? כששמעתי אותו חשבתי שזה בדיוק כמו 'ברבי', השיר הקודם שלהם. ברגע ש'כביש החוף' עבד אחרי 'ברבי' אתה אומר לעצמך: 'זה לא מעניין אנשים. אם זה בא להם טוב, הם ישמעו'".

ומה בנוגע לעצמך? אותך ככותב שירים, כאמן, זה לא מעניין?

"לא. אני מייצר הרבה שירים. עם כל הכבוד, גמרתי להתעסק עם מה שיגידו מבקרי מוזיקה. כשגמרנו את 'לומדת ללכת' אני זוכר ששמעתי את זה ואמרתי 'יו, זה עושה לי את זה. אני רוצה לשמוע את זה פעם אחר פעם'. זה מה שחשוב".

הבעיה היא שעוד הרבה כותבי שירים עובדים עם רפרנס, ואז יש הצפה של שירים כאלה. זה מה שקורה עכשיו.

"נכון. אבל אני אחראי לעצמי, ובסופו של דבר אנחנו מדברים על שניים-שלושה שירים מתוך המון שירים שכתבתי. אלא אם כן יש עוד שיר שאתה רוצה לדבר עליו".

האמת שכן. "ממה את מפחדת" של בניה ברבי ואייל גולן, אחד הלהיטים הגדולים ביותר של החודשים האחרונים. כששומעים אותו אי אפשר שלא לחשוב על עידן רייכל. נושבת בו הרוח הרייכלית הכללית ונשמע גם הסלסול הייחודי שהוא המציא (שהוא לא מזרחי ולא לא-מזרחי). כשבניה ברבי שר את המלים שנמצאות בשמו של השיר, נוסף גם דמיון טקסטואלי. "ממה את מפחדת", שר רייכל ב"שאריות של החיים" מסוף העשור הקודם. "ממה את מפחדת", שרים גם ברבי ואייל גולן.

"רייכל לא היה רפרנס בשום צורה", אומר אוחיון. "כשאני כותב שיר אני מתחיל בדרך כלל עם הלחן. אני זורק עליו מלים, מג'ברש, ובסופו של דבר משהו כמו 40 אחוז ממה שקשקשתי נשאר, כי זה נשמע טוב עם הלחן. בשיר הזה יצא לי 'ממה את מפחדת'. מיד אמרתי 'טוב, לרייכל יש כזה. נשנה למלה אחרת'. אבל זה היה כל כך כיף שאמרתי 'פאק, זה כולה שלוש מלים'". ה

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ