טור עורכת: כך אנחנו רוצים את הרופאים שלנו

<SPAN lang=HE style='FONT-FAMILY: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi'>הסדרה "המתמחים" נשענת על תחקיר מצוין, ליהוק מבריק ועריכה מוקפדת. רק בדרך כולם שכחו שלרפואה יש גם הרבה צדדים לא זוהרים<?xml:namespace prefix = "o" ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" /><o:p></o:p></SPAN>

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

באחד מהפרקים של הסדרה "המתמחים" מספרת ד"ר טל וייסמן, מתמחה במחלקה הכירורגית של פה ולסת, על התחושה המרוממת בפעם הראשונה שעושים תורנות לילה. כל המחלקה נמצאת תחת פיקודו של מתמחה, שמרגיש כאילו הוא בפרק של "האנטומיה של גריי". אלא שוייסמן ממהרת לסייג - "זה ממש לא כמו באנטומיה של גריי", היא צוחקת, "אף אחד לא שוכב עם אף אחד וכולם שמנים". בהרבה מובנים הסדרה הדוקומנטרית על חייהם ועבודתם של מתמחים בבית חולים תל השומר באה בדיוק לשבור את העדשה שדרכה מסתכלים על מתמחים בפרט ורופאים בכלל בארץ. כלומר, אם עד כה העדשה הזאת סותתה בין היתר באמצעות סדרות בתי חולים, בהן כולם יפים ומנהלים מערכות יחסית סוערות זה עם זה, "המתמחים" מבקשת להציג עולם של מאבק בלתי פוסק על חייהם של חולים בתנאים בלתי אפשריים. אלה הם גיבורים שקטים, שמצילים בני אדם ללא הבדלי דת, גזע ומין, ושנלחמים על הצלת חיים של ילד פלסטיני שביתו נשרף, כמו על אלה של לוחמת מגב שנדקרה בפיגוע וכמו על אלה של עבריין שניסה להבריח סמים דרך גופו. » הקלף המנצח של "המשימה אמזונס" » הצורך האמיתי של מיסטר רובוט» "צומת מילר": יש חיים אחרי האקסית» "כתום זה השחור החדש": שוברת את החוקיםסיפורים אנושיים מצוינים. המתמחים (צילום מסך)

אולי לפני הכל צריך להגיד ש"המתמחים" היא סדרה מצוינת, והיא מצטיינת בעיקר בתחקיר שנעשה לקראתה. ראשית הדמויות מעולות, ומספקות ספקטרום רחב של ייצוגים אנושיים - ענבל, אם חד הורית שחזרה בשאלה, חולמת לגור בחדר ניתוח, אבל נכנסת להריון; טל, בת למשפחת אצולה של רופאים, שמתמודדת עם להיות האישה (והבלונדינית) היחידה במחלקה סופר-גברית; חן, מתמחה עם סף שחצנות גבוה אבל מסירות אין קץ לחולים; ליאור ובלה, זוג נשוי שנפגשים בעיקר ליד מיטות החולים במיון, ומנסים לגדל ילד קטן במגורי הרופאים; וחגית, מתמחה חדשה במחלקה לכירורגיה פלסטית, שעוזבת כל בוקר את זוגתה והילד הקטן שלהם בדרך להפוך לרופאה. הכל מצולם בשוטים נקיים, שמלווים את המתמחים בצעדים הנמרצים שלהם לאורך מסדרונות בית החולים, עם מוזיקה דרמטית וטסטמוניאלס מדויקים.

אפילו הסיפורים הרפואיים עצמם מציגים דמויות וקייסים מעניינים במיוחד - רפואית ואנושית. כך למשל "זכה" צוות הצילום ללכוד את יומה הראשון של חגית בהתמחות, ביום שבו הגיעה משפחת דוואבשה מהפיגוע בכפר דומא. במקביל טיפל ליאור באחיו של הצל (יואב אליאסי), שנפצע בשטחים - והמצלמות תפסו את שתי המשפחות יושבות משני צדי המחיצה, ממתינות לרופאים שיצאו מחדר ניתוח. בכל המקרים הללו המתמחים הם גיבורי-על - חכמים, מהירים, מלאי חמלה, מסבירים למצלמה ולחולים בסבלנות את מצבם, נחמדים למשפחות, סופר-מקצועיים בחדר הניתוח ומצליחים להתגבר על האתגרים הרפואיים הקשים ביותר. כל זאת בבית חולים ממשלתי, שהוא אחד הגדולים והעמוסים בארץ, בלי הרבה זמן לאכול (או מה לאכול מעבר לפרוסת לחם שמפזרים עליה מלח), לנוח ועם לו"ז של 200 תורנויות בחודש. לא בדיוק האנטומיה של גריי, אבל דומה. המתמחים (צילום מסך)

איפה הקושי? על פניו המטרה הושגה - מי שיציץ בעמוד הפייסבוק של הסדרה יראה את התגובות המעריצות והנלהבות של הצופים. "לא מתמחים, מלאכים!", כתב אחד המגיבים, "אתם עושים עבודת קודש!". אך במידה מסוימת, נדמה שבו זמנית משהו כאן הוחמץ. למעשה, במקום להציג את הקשיים איתם מתמודדת הרפואה הציבורית, עוטפים אותה בשפה טלוויזיונית מרגשת וסוחפת, שבאופן אירוני דווקא משווה להכל בדיוק מראה של פרק מ"האנטומיה של גריי". גם כאן יש את הרופא המבריק, ואת זאת היפה (שצריכה לשכנע את כולם שהיא לא רק יפה), את המומחה הבכיר הקשוח ואת המתמחה השאפתנית שנכנסת להריון בניגוד לתכניות. התחקיר הטוב מצד אחד והעריכה המוקפדת מצד שני מחלצים את "המתמחים" מלהיות סדרה דוקומנטרית ביקורתית, ומעבירים אותה היישר אל מחוזות הדרמה, שבה כל קצוות העלילה נקשרים יחד - והסיפור של החולים מאיר את זה של הרופאים, ולהפך. דרמה כמו שהיינו רוצים לדמיין. המתמחים (צילום מסך)

בראיון שנתן לאתר MAKO סיפר ד"ר חן שפטר על כך שסירב בהתחלה לקחת חלק בסדרה, אך השתכנע שמדובר בדבר טוב ליחסי הציבור של בית החולים. ואכן עבור תל השומר מדובר במהלך שיווקי מבריק. ככזה, הוא לא חושף את הרגעים החלשים של המתמחים או הצוות הרפואי - לא את ההמתנה הארוכה לתור במיון, או את האופן שבו רופאים בכירים לא פעם מדברים בהתנשאות לחולים, וגם לא את הקושי הגדול במחלקות הפנימיות - שהן תמיד הדבר הכי פחות סקסי לצלם. שוב נבחרו הכירורגים (למעט ד"ר בלה אונגר, פנימאית, שהמעקב אחריה נעשה בעיקר במיון ולא במחלקה עצמה), אלה שמציגים מקרים מלאי אקשן ודרמה. אחרי הכל, הרבה יותר מעניין לעקוב אחר ניתוח שינוי פנים של טרנסג'נדרית מאשר אחרי מקרה של אי-ספיקת לב של חולה מבוגר. הניתוח, ומכאן גם המנתח, הוא אירוע שיש לו סיפור עם התחלה, אמצע ושיא, ולכן מושלם להצגה בטלוויזיה. השאלה היא רק מתי נתחיל לחשוב שהרופאים והחולים הלא כירורגיים ראויים לאותה התייחסות תומכת? ומה קורה במחלקות שבהן אין סיפורים עסיסיים להציג, אלא פשוט אנשים חולים, ואנשים שמנסים לרפא אותם?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ