אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור עורכת: המירוץ להטרדה הבאה

חוץ מקוצר נשימה וקצת כאבים בברכיים מתברר שיש סכנות גדולות יותר בריצה. מיומנה של אתלטית מוטרדת

תגובות

אם השרב החורפי המאיים לפקוד את תל אביב בסוף השבוע לא הכריע את העירייה, אני בדרך לנקודת הזינוק של מסלול 5 ק"מ במרוץ החסויות הגדול. חולצה בצבע ניאון זרחני, שלא ידרסו אותי בשמש של 10:00 בבוקר, מספר על החזה ורעל בעיניים. כן, כנראה שאין מנוס, ואחרי 10 שנים בעיר הזאת, גם אני הפכתי לסחית. ההחלטה להתחיל לרוץ לא באה בקלות. אחרי הכל, באיזה אופן זה נראה הגיוני למישהו לסיים יום עבודה עם שעה אינטנסיבית של פעילות אירובית. בחורף. כשקר. וכשבבית יש מרק על הגז ועוגיות. חוץ מזה, יש את כל עניין ה"אי-אפשר-לנשום-והכל-כואב" שמלווה בדרך קבע את האימונים. וגם צריך נעליים מתאימות, וטייץ דריי-פיט, שבטח שעולים לא מעט, ואוזניות כדי לשמוע מוזיקה, ולארגן פלייליסט, ופתאום העוגיות והמרק בבית נראים כמו הארץ המובטחת.

חוץ מכל האתגרים הלא פשוטים האלה, הצטרף השנה אתגר חדש. לראשונה נתקלתי בו בעודי הולכת ברחוב שקט במרכז העיר, ומשוחחת באייפון שלי. גבר עם חולצה מפוספסת רץ מאחוריי, דחף אותי ושדד לי את הטלפון מהיד. ולא - משטרת הישראל היקרה - הוא לא היה אריתראי. אחרי השמחה הזאת הגיע ברנש אחר, שהחליט שבחורה שרצה על הטיילת בתל אביב כנראה רוצה בכל מאודה שיתקרב אליה, ילטף לה את הטוסיק ויברח על אופניים. בין לבין היו הדייג ליד נמל תל אביב ששחרר נשיקה מגעילה באוויר, חבורת הגברים בשישי לפנות ערב שהתייצבה מולנו כדי לנסות להבהיל אותנו תוך כדי ריצה וגם הבחור עם הכלב הממש גדול, שהסתובב בים בלי רצועה ונבח (ולא - המשפט "הוא לא עושה כלום מותק" - לא מרגיע אותי. מותק).

אחרי עשורים רבים שבהם הפנמתי את הסטטיסטיקה - לפיה תקיפות והטרדות מיניות מגיעות על פי רוב מאנשים מוכרים, נדמה שהעיר הפכה לפחות ופחות בטוחה גם בסמטאות המוארות שלה. קשה לתאר למי שלא חווה (והחוויות שלי הן כמובן עוד מינוריות מאוד לעומת מה שנשים שהותקפו עברו ועוברות מדי יום) מה זה לאבד את תחושת הביטחון בהליכה ברחוב. כל גבר נחמד שבמקרה רץ ליד או מאחור מרגיש כמו תוקף פוטנציאלי, כל מישהו עם מבט קצת חשוד מיד מרתיע ואת לוח הזמנים צריך לתכנן לפי השעות הפחות קריפיות. פתאום פארק הירקון, המקום הכי מקסים לרוץ בו בעיר, נראה פשוט כמו גן עדן לתוקפים, שיכולים להתחבא מאחורי כל עץ, שיח וברזייה. אפשר רק לתאר מה עובר על נשים קצת יותר מבוגרות, שנראות מראש כמטרה קלה לתקיפה.

באופן אירוני, דווקא ההחלטה להתחיל ולחזק את הגוף, חשפה אותו במלוא חולשתו, בתוך מרחב ציבורי שרוצה להגביל אותו - על ידי שהוא מזכיר לו בשלל דרכים וסגנונות מהו מקומו הנכון. ובכן, הגוף שלי הבין שכדי לרוץ בשקט הוא צריך לחפש לעצמו מרחב מוגן - וכנראה גם לשלם על המרחב הזה לא מעט כסף. ברוכים הבאים לחדר הכושר, המקום שבו הנשים מתאמנות והגברים הומואים. בלי הערות, בלי מבטים מטרידים ובלי לפחד שאף אחד יתגנב מאחור ויגנוב לי את הפלאפון. אמנם באחד הלילות, בדרך חזרה ממכון הכושר הביתה (הליכה של 5 דקות, כן?), פגשתי בגבר שהחליט לשלוף את איבר מינו, אבל זאת בסך הכל אשמתי. אני לא צריכה ללכת לבד בחושך ברחוב.

*#