אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור עורכת: דברים שלמדתי מ"איש חשוב מאוד"

הפרק האחרון בסדרה המצוינת של שירלי מושיף ויהודה לוי הוא חלק חשוב בתיאור כוחה המכשף של תעשיית הבידור, כמו גם בפירוק הטוטאלי שלה

תגובות

והרי ספויילר: הפרק האחרון של "איש חשוב מאוד" לא מסתיים כששני הגיבורים - להלן יהודה לוי (האיש והדמות) ואלמה דישי (רונה בשבילכם) הולכים יד ביד לעבר השקיעה. האהבה לא התגברה על כל המכשולים, לא ניצחה נגד כל הסיכויים ולא סגרה על כל הפערים. מצד שני, אי אפשר להגיד ש"איש חשוב מאוד" היא סדרה שעוסקת בחוסר האפשרות של האהבה לחבר בין שני אנשים מעולמות שונים. אין בה, ולו לרגע אחד, איזו מיתיזציה של החלום הרומנטי הזה, שבו השחקן המצליח מתאהב במלצרית הפשוטה ; היא מלמדת אותו על כנות ובני אדם אמיתיים והוא גורם לה להרגיש סוף סוף יפה, ומעניק לה את כל הדברים שעליהם חלמה תמיד - בית יפה, אהבה ומייקאובר.

שירלי מושייף ויהודה לוי, כל אחד בתפקידו, מושכים את הצופים לאורך כל הדרך בין רחמים גדולים לדמויות ובין שנאה עזה אליהן. לוי הוא לא סתם כוכב ריקני, עם חיבה לחומרים ממכרים ונערות יפות, הוא גם שחקן טוב, מוכשר ואדם שנתון למבטי הציבור ללא הפסקה. רונה היא לא סתם סטודנטית חכמה, שלא שמה קצוץ על הגלאם, אלא גם בחורה עם לא מעט רגשי נחיתות, שלא מוכנה להשתנות בשביל כלום ואף אחד. וכך בעוד שבקומדיה רומנטית רוצה הצופה מההתחלה שהסידור הרומנטי הבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי, פה גם העמדה כלפי מערכת היחסים של יהודה ורונה עוברת לא מעט טלטלות. בלי פילטרים. איש חשוב מאוד:

מה שכן יש בסדרה (המעולה) הזאת הוא פירוק בלתי נגמר, לעיתים אובססיבי וטורדני, של הפנטזיה הגדולה על אודות "התעשייה". לכאורה היינו מצפים שאת העמדה הזאת תתפוס דמותה של רונה, שאמורה לשמש כתמונת מראה לכל מסכת הזיופים והשקרים שיש בתעשיית הבידור. אלא שאחת הסיבות שבגינן הסדרה הזאת כל כך טובה היא שהפגמים והבעיות בתעשייה הזאת נחשפים כבר מן הראשית, גם על ידי מי שעובדים בה ומזינים אותה. ולמרות זאת, ואולי לפעמים בגלל זה, גם מי שלכאורה מבינים שלא מדובר ככלות הכל בעולם נוצץ וזוהר, לא מוכנים לוותר עליו.

בעונה הרביעית של "האוס", חוטף ד"ר גרגורי האוס את שחקן הטלוויזיה האהוב עליו (אוון גריר, המגלם את ד"ר ברוק סטרילג. השחקן אמיתי אגב הוא ג'ייסון לואיס), מאופרת הסבון היומית שבה הוא צופה. הסיבה: האוס בטוח שלכוכב יש גידול במוח, והשחקן לא נענה למכתביו ופניותיו. במהלך הפרק, שבו, כמה מפתיע, מנסים האוס והצוות שלו לפתור תעלומה רפואית, מנהל הכוכב כמה שיחות על חיי התהילה. הוא מסביר שוב ושוב עד כמה חייו הנוכחים ריקים, מלאים בזיוף, ושהוא מוכר את נשמתו תמורת כסף, בסדרה חסרת עומק. "אז למה שלא תעזוב?", מציע לו אחד הרופאים. "כי אני לא יכול", הוא חוזר שוב ושוב בעקשנות, "פשוט לא יכול". רק שהתסריט ב"האוס" לא מצליח להסביר את ההתעקשות הזאת. בטח לא טוב כמו שמצליחה שירלי מושייף להסביר אותה - כי גם כשברור שהפנטזיה הגדולה על זוהר והצלחה היא אוסף של קלישאות, ושגם היא, בעיקר בישראל, לא נוצצת בכלל, כולם ממשיכים להתעקש לממש אותה. בעצם, זה שיא כוחה, לשמש כאיזו אידאה בלתי מושגת, שעצם התשוקה להגיע אליה מכוונת ומנווטת את כולם - כוכבים גדולים, ומלצריות פשוטות.

*#