אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מילקי לברלין: מי כאן בעצם הבוגדים?

כמה אפשר להאשים? ועוד את מי? אנשים שהתייאשו? שהחליטו להעדיף איכות חיים חומרית על החיבור הרגשי שלהם לבית? דפני ליף ממליצה ליושבים בהנהגה להפסיק לקרוא למי שעזבו לברלין 'בוגדים'

תגובות

לפני שלוש שנים הייתי בת 25 והוצאתי אוהל לרחוב. פגשתי שם הרבה מאוד טוב, הרבה מאוד תקווה, הרבה מאוד אנשים שרוצים בחיים טובים בישראל. אבל היה עוד משהו שפגשתי: צד אלים וציני שקיים במדינה שלנו. לא הגעתי עם ידע מוקדם בפוליטיקה למחאה החברתית, ובכל פעם מחדש הופתעתי לראות את כמות האנרגיה ומחלקות יחסי הציבור שהושקעו בניסיון להכפיש, לפרק, לעשות לה (למחאה) דה לגיטימציה. הכי קל היה להם לנסות ולהציג אותנו כאנרכיסטים, כעוכרי המדינה, כבוגדי, ולא משנה שיותר מחצי מיליון איש היו ברחובות וש- 87% אחוזים מהציבור הביעו תמיכה בעקרונות המחאה. ממשלת ישראל באותה תקופה החליטה שבמקום להקשיב ולשנות כיוון מדיניות, היא תקרא לרוב הציבור בישראל בוגדים. כי העזנו לדבר, להגיד שאנחנו כאן ואנחנו שואלים שאלות על היחס בין העבודה לתגמול, בין ההוצאות להכנסות, בין מה שהמדינה דורשת מאתנו למה שאנחנו מקבלים בחזרה ממנה.

שנה לאחר מכן נעצרנו. בהתחלה היינו 11, ויום לאחר מכן התווספו עוד 89. בנוסף לכל העצורים, הרבה חטפו מכות, ושבוע וחצי לאחר מכן אדם אחד הצית את עצמו. משה סילמן פיזר מכתב לכל עבר בעודו נשרף באחת ההפגנות. הוא האשים באופן חד וחלק את ראש הממשלה ושר האוצר דאז במצבו הקשה. על סילמן לא אמרו שהוא בוגד, אלא ניסו לצייר אותו כמשוגע, כמקרה בודד. אחד העיתונים אף הגדיל לעשות, וכשפרסם את המכתב שלו השמיט את השורות שהפנו אצבע מאשימה לאותם שני אנשים.

כמה חודשים לאחר מכן התחלנו, פעילים רבים, לקבל כתבי אישום ונאלצנו להתייצב פעם אחר פעם בבית המשפט, לשמוע את הקריאה "הנאשמים" ולהתגונן אל מול מערכת גדולה שלא רצתה דבר חוץ מלהשתיק אותנו. כמעט כולנו יצאנו ללא פגע - מחוסר ראיות, מהאשמות שווא, מעדויות שמעליבות את האינטליגנציה של כל מי שהיה באולם בית המשפט. 

ושוב, מבקשים שנחכה לאורך שלוש שנים הרבה קרה. יצאנו לרחובות, שינינו את השיח, הממשלה הקימה ועדה, הוועדה התפיידה במהירות, אחר כך החזירו את גלעד שליט וחברו לממשלת אחדות, ואחר כך פירקו את הממשלה ויצאו לבחירות. ואז הגיע יאיר לפיד והקים מפלגה שניכסה את צמד המילים "יש עתיד". הוא דיבר כאילו הוא היה במחאה בעצמו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו מסתובב במאהלים. הוא ראה הזדמנות, כמו מפלגות אחרות כמו "העבודה" לנסות ולעלות על הגל. בינתיים מפלגות כמו "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" ניסו להתעלם לחלוטין מהנושאים שהועלו. יותר מזה, הם חברו אחת לשנייה ויצרו את "הליכוד ביתנו" והיו היחידים שלא הראו מצע בחירות או תכנית עבודה. אפילו להבטיח הבטחות הם לא טרחו. אחרי הבחירות נכנסו יותר מ-50 חברי כנסת חדשים וביקשו מאתנו לחכות. בהתחלה דרשו שנמתין 100 ימים להרכבת התקציב. אחר כך ביקשו שנחכה שנתיים, בגלל שלוקח לתכניות זמן לצאת לפועל. ובינתיים המילים של כל הפוליטיקאים נשפכו כמו מים, אבל שינויים מהותיים לא הגיעו. המחירים ממשיכים לעלות, המצאות כמו "ריקי כהן" הראו שאנשים בתפקידים כמו שר אוצר ממש לא מחוברים למציאות היומיומית של כולנו. יש לנו שר אוצר שאינו מבין את הקשיים של רובנו, יש לנו ראש ממשלה שאינו מסתובב עם ארנק כבר למעלה מעשור.

לפני כמה חודשים השר לפיד מצא בוגדים חדשים. פשוט, האשימו את כולנו כבר, אז צריך לפנות החוצה. מזל שיש ישראלים בחו"ל, כאלו שעזבו את הארץ מכל מני סיבות, עכשיו אותם אפשר להעלות על המוקד. בימים האחרונים הדיבור על ההגירה החוצה, ספציפית זו לברלין, עלתה לכותרות. שוב קריאות הבגידה, איך הם העזו לעזוב? את הבית? האם הם לא אוהבים ומחוברים לשורשים מספיק? מה עם אהבת הארץ?

האמת, ממש נשבר לי מציד המכשפות העלוב הזה. נמאס לי עד כדי כך שמרגע זה ועד סוף הטור לא בא לי להקפיד על תחביר או על סוג השפה בה אני משתמשת. מצא בוגדים חדשים. יאיר לפיד (צילום: מנחה נופה)

אנחנו בוגדים? אתם בוגדים! כמה אפשר להאשים? ועוד את מי? אנשים שהתייאשו? שהחליטו להעדיף איכות חיים חומרית על החיבור הרגשי שלהם לבית? חלק מהאנשים עוזבים כי הם צריכים שינוי בחיים שלהם, חלק עוזבים בשביל ללמוד, חלק עוזבים בעקבות עבודה וחלק פשוט רוצים להיות מסוגלים לחסוך בסוף החודש. אל תבינו לא נכון, זה לא משמח אותי. אני מתגעגעת לחברים קרובים שעזבו. חלקם עזבו אחרי המחאה, כשהייאוש הכה בהם והחליטו להרים ידיים. ברור שלראות אותם חוזרים ישמח אותי מאוד. הרי, מה זה בית אם לא ההרכב האנושי שלו?

אבל הם לא מתביישים? לקרוא לאנשים האלו בוגדים? להאשים אותם על שמצאו מקום אחר? אולי הגיע הזמן להפנות אליהם את האצבע? בלי קשר לשמאל או ימין או מרכז. בינינו, הציניות נשפכת מכל כיוון. הרי, הם יושבים בתוך בניין הכנסת ומדברים לאומה אבל לא סופרים אותה ממטר. הם למדו לדבר, אבל כשהם עושים, זה תמיד הפוך ממה שבאמת צריך להיעשות.

הטייקונים, החונטה הכלכלית, האוליגרכים, הפוליטיקאים הציניקנים - אלו הבוגדים האמתיים. הם בוגדים בנו, שמשלמים מסים, מה שאומר שאנחנו משלמים את המשכורות שלהם. בכל חברה עסקית הם היו מפוטרים כבר מזמן. רוצים לדעת מי אחראיים לעזיבה מסיבית של צעירים? רק תפתחו את העיתון ותראו את החליפות המדושנות מדברים את עצמם לדעת.

לי באופן אישי אין כוונה להגר מכאן. אני ישראלית, זה הבית שלי ובעיני זו בדיוק השעה להיות כאן. להיות כאן ולהמשיך לדחוף לשינוי. לרווחה כלכלית. להגינות. למחירים שפויים. לאופק עבור כולנו. לצמצום הפערים הבלתי נסבלים. זו בדיוק השעה להמשיך לדחוף קדימה, אחרת המדינה הזו גמורה. בגלל כל אותם אנשים שעושים מה שבראש שלהם בלי חשבון. יכול להיות שזה הזמן לחזור לפעילות. לראות מה אנחנו יכולים לעשות שוב ביחד. כולנו. אין לי ספק שכיום הרבה יותר אנשים פקחו עיניים. עכשיו רק צריך להחזיר את האופטימיות שמעשה יכול להביא לשינוי. צריך להחזיר את האופטימיות. מחאה בתל אביב (צילום: שלי אלעזר)

מילקי שמילקי בימים האחרונים התחילו דיבורים על מחירים של מוצרי מזון. זה לא חדש, המחירים מעוררי זעם. כנראה שזו הסיבה שהדברים עולים שוב על פני השטח. בראיון בגלי צה"ל הצעתי שנתחיל להחרים מוצרים. אייל עופר מ"ישראל יקרה לנו" הגריל בשידור בין כמה מהם. הוחלט על קורנפלקס.

הרבה אנשים יגידו שזה כלום. שזה לא יזיז. שהמחירים ירדו ואז יעלו שוב. אבל בחיית, מה יש לנו להפסיד מלהפסיק לקנות קורנפלקס לאיזו תקופה? לראות מה קורה בעקבות פעולה מסיבית?

יש לנו כוח ואנחנו לא משתמשים בו. אנחנו יודעים את זה הרי. זו הסיבה שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בחלונות הגבוהים בלהפריד אותנו ולמשול בנו. כי ביחד, באמת ביחד, אין להם סיכוי להשאיר את המצב הקיים לאורך זמן.

אז אני לא הולכת לקנות קורנפלקס. ומילקי (לא שקניתי לפני כן) והוספתי לרשימה גם את שטראוס באופן כללי. אבל זאת אני. אפשר גם לבחור להתחיל מקטן. מהקורנפלקס הזה. מהמילקי הזה. "הרבה אנשים יגידו שזה כלום". מילקי (צילום: שלומי ארביב)חשוב שנזכור שהמחירים של מוצר כזה או אחר הם חלק קטן ממשהו הרבה יותר גדול. יש כאן גזל. כל הזמן. והגזל הזה הוא לא רק של כסף, אלא של זמן. הזמן היקר שלנו בחיים האלה. כל שעת עבודה היא שעה שאנחנו נותנים מעצמנו למקום עבודה, לכלכלה הישראלית. וכל שעה כזו היא שעה פחות של פנאי. של הרהור. של זמן איכות עם אנשים שאנחנו אוהבים.

אנחנו לא פרזיטים. אנחנו לא מבקשים שום דבר בחינם. גם השירותים שמקוצצים מגיעים מכסף שלנו. מקופה ציבורית משותפת. ואם הדרישה שלנו להגינות ולכלכלה הוגנת ושפויה שעובדת לטובת הכלל זו סיבה לקרוא לנו בוגדים, או להאשים אותנו באינספור שטויות - אז כנראה שמישהו ממש לא רוצה שיהיה לנו טוב. למה? אין לי מושג. תשאלו אותם.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם את כל האנרגיה שהשלטון משקיע בלנסות לפרק מאבקים ציבוריים, בלנסות לייאש את מי שמנסה להרים את הראש, הייתה הולכת לעשייה משמעותית מצדם כדי באמת להטיב עם החברה הישראלית. אני לא יודעת מה האנשים האלו עשו ביום כיפור, אבל מכולנו הם עוד לא ביקשו סליחה. כנראה שאם נחכה לחרטה ולהארה של החליפות נחכה עוד הרבה זמן. נמאס לחכות. חיכינו מספיק. בחודשים הקרובים פעילות תתחיל לצוף. במגוון של תחומים. ואני מקווה שככל שתשמעו על פעולות מחאה והתארגנויות ככה תבחרו להצטרף. ושתבחרו להתעלם מהאשמות חסרות שחר של פוליטיקאים ואנשי הון המופנות אלינו, אנשים פרטיים שרק רוצים שיהיה כאן טוב יותר ושתהיה לאנשים כאן נחת.

*#