אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דפני ליף: המלחמה נגמרה, זה הזמן להתרומם

הייאוש הכאב והצער שהביאה המלחמה הצליחה לכבות את האופטימיות אפילו אצל דפני ליף. בטור מיוחד לחג היא מבקשת מתושבי ישראל לכבות את הטלוויזיה ולחשוב על העתיד

תגובות

הרבה זמן לא כתבתי. הסיבה העיקרית הייתה המלחמה, הייאוש, הכאב והצער שהביאה איתה. האזעקות, היירוטים והחברים בצו שמונה, החברים בדרום שכבר רגילים להיות לא מורגלים, קריאות הידד על כך שנופלים טילים על תל אביב, חברים שחטפו מכות בהפגנות בתל אביב ובירושלים והפגנה שהנושא שלה הוא "מוות לערבים" בכניסה ליפו. והנהגה איננה הנהגה, אפילו פקידות היא לא. חבורה של דוברים ממולחים, מכל הצדדים. והשיירה עוברת.

עכבר חגים - כל הכתבות וההמלצותהמאבקים של השנה - פרויקט ראש השנה

קשה להתרומם מהייאוש. קשה לחזור ולחשוב איך משפרים את הבית, כשהוא נראה יותר מתמיד כמקום שמלקק את פצעיו לנצח. על בניין הדולפינריום כתוב בגרפיטי שחור "הגבולות היחידים הם אלו שבראשנו". יש בזה משהו. הייאוש הוא תוצר של מחשבה. מחשבה שנזרעת שוב ושוב על ידי המרוויחים מאותו הייאוש. אני מודה שבמלחמה גם אני חטאתי במחשבה זו, אפילו שבדרך כלל אני משתדלת לשמור על אופטימיות.

חברים ממשיכים לעזוב את הארץ. הייאוש מכריע גם אותם, הם רוצים שקט, התחלה חדשה. אבל לא כולם עוזבים. יש שמצליחים להתרומם מהייאוש. החיים יקרים מדי בשביל לוותר עליהם. אני יודעת שזה נשמע כמו קיטש גמור, אבל זה נכון. מצד אחד הייאוש גדול, אבל מצד שני אנחנו עדיין כאן. אחרי הסבב האחרון השיח חזר במהירות לעסוק בנושאים החברתיים. השחיתויות שהתחילו להיחשף באביב חוזרות מדי פעם לכותרות, ניקוי האורוות ממשיך. שנת הלימודים התחילה, הרבה מחברי פנו להוראה על מנת להעניק השראה ומרחב מחשבה לנוער של היום, שהם הבאים בתור במירוץ השליחים. תל אביב מרגישה יותר קרובה לשאר הארץ באופנים מסויימים. בואו נודה בזה: אין באמת מדינת תל אביב, יש מדינת ישראל. ואז יש את תושבי הדרום, שמתחילים לקום ולדפוק על השולחן ולדרוש פתרונות, לדרוש שקט, לדרוש פיצויים.

זה הזמן לחזור לרחובות. המחאה החברתית (צילום: עופר וקנין)

הרבה זמן לא כתבתי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. איך אוספים מחדש את כל המחשבות, התקוות והפחדים? צריך לחזור לכתוב וצריך לחזור להאמין שאפשר אחרת. צריך לחזור ולעשות. לא בגלל שצריך, אלא בגלל שאין ברירה. בגלל שהמקום הזה יכול להיות טוב ומגיע לנו טוב. בגלל שאפשר.

תרשו לי לפנות אליכם באופן ישיר ולבקש מכם להרים את הראש, ולחזור לרצות עבור עצמכם מציאות טובה יותר. אין דבר יותר עצוב מלוותר על איכות חיים. איכות חיים היא לא כסף. היא זמן, שקט ופנאי. איכות חיים היא מחשבה חופשית וחופש בחירה. וכל הדברים האלו יכולים לקרות, אני בטוחה בכך. תהליכים לוקחים זמן, אבל הם יקרו רק אם אנחנו נחזור להרים את הראש. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו כאן, שמגיע לנו לחייך בכל בוקר, לסיים יום עבודה ולהרגיש מתוגמלים. לדעת שיש לנו עתיד במקום הזה (לא המפלגה, העתיד עצמו). כשאני הולכת ברחובות תל אביב אני רואה כל כך הרבה אנשים שהרימו את הראש לפני שלוש שנים, במחאה החברתית, ועכשיו לא מוכנים לעשות זאת שוב. אבל דווקא עכשיו, מתוך הייאוש, צריך להתרומם.

אני יודעת להגיד היום שחזרתי לרצות ולהאמין שאפשר לשנות, אבל שינוי אי אפשר להביא לבד. יש היום הרבה קבוצות ויש הרבה עשייה, אבל תמיד אפשר עוד. אם אתם יושבים בבית בסוף היום וטובעים בתוך הייאוש אל מול מהדורת חדשות, אנא מכם, תסגרו את הטלוויזיה ושבו עם חבר או שניים. נסו לשפר אחד לשני את מצב הרוח ותחשבו מה אפשר לעשות ביחד על מנת להמשיך הלאה. בגלל שזה לא הזמן לוותר. להיפך. אבא שלי אמר לי לפני כמה שבועות שכבר לא נשאר חול לטמון בו את הראש. הוא צודק.

*#