רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערב עם פליטים בדרום תל אביב - פרויקט מיוחד

לימודי ערב לתפירה, שיעור עברית, שיחות על אהבה ואוכל סודני מקומי. אודיה גנור בילתה יום שלם בדרום תל אביב, ויצאה משם עם בטן שבעה וחיוך

תגובות

שש וחצי בערב, התחנה המרכזית החדשה. אני נכנסת מלוינסקי, עוברת דוכנים מכל הסוגים, הרחוב צבעוני ועמוס פאייטים מנצנצים לרוב ובאוויר עומדים ריחות לא מוכרים שגם לו ניסיתי, לא הייתי יכולה להעלות על הדעת מאיזה מאכלים הם עולים. אני מרימה טלפון לאנג'י, שמעבירה קורס תפירה במרכז למען הפליט שמתקיים על ידי ספריית לוינסקי בשיתוף אס"ף והיא אומרת שמורכב מדי למצוא את המקום לבד ושהיא תבוא לאסוף אותי. » פרויקט מיוחד: דרום תל אביב שחייבים להכיר» פרויקט מיוחד: כך תעזרו גם אתם לפליטים

אני בוחנת נשים פיליפניות שעוברות מולי. כשאנג'י מגיעה היא מזהה אותי מיד וגם אני אותה. שיערה חום, בעל נוכחות מאפירה ומשקפיים, אבל למרות גילה המבוגר יש לה חזות קלילה. בזמן שאנחנו מפלסות את הדרך אל מסתורי מרכז הלמידה, עמוק בבטן הלוויתן של התחנה המרכזית, אני מגלה שלארץ היא הגיעה שנתיים לפני שנולדתי, ב-1985.

עמוק בבטן הלוויתן. נווה שאנן (צילום: ניר כפרי)"הרבה אומרים לי שאני נמצאת כאן יותר זמן משהם חיים" היא אומרת בחיוך. כשאנג'י הגיעה לכאן בשנות השמונים הנוף שבילתה בו את שנותיה הראשונות היה הומוגני הרבה יותר. "רמאללה?" אני נדהמת. "בלב האינתיפאדה? זה סוריאליסטי. עם מי היית שם? איך הסתדרת"?, אני סקרנית. "זו באמת הייתה האינתיפאדה", היא אומרת, "ובאמת הייתי הפיליפינית היחידה בנוף. בהתחלה זה היה מפחיד ולא יצאתי הרבה מהבית. עבדתי אצל משפחות ערביות בניקיון, כמו שאני עובדת היום, וכולם אהבו אותי". את הבן שלה איבדה אנג'י, אבל הוא השאיר לה שני נכדים.

לא רק אובדן ילדים וגידול נכדים היא חוותה: היא מספרת על חתונה של פיליפינית שהתאסלמה בעקבות בחיר ליבה המוסלמי, וגם על חתונות של פיליפינים עם יהודים. "וזוג פיליפני ואריתראי כבר יש?" אני מתעניינת. "את זה עדיין אין", היא עונה. "אולי לא בילינו עדיין מספיק זמן בסמיכות". זה כבר מחזור הלימודים החמישי שמעבירה אנג'י, שגם מוכרת את הדברים שהיא תופרת ומתגאה במילה באנגלית אותה אני לא מבינה. "תפרים אלכסוניים" היא ממהרת לתרגם לי ואני מרימה גבות בהשתאות ומגחכת על חוסר הידע המובהק שלי בתחום.

השילוב הבלתי אפשרי של מקומיות וזרות

אנג'י מספרת על הקהילה, על כך שמועדוני הקריוקי הם פעילות הפנאי המועדפת על הצעירים וסוג של מורשת לאומית. עבור אחרים ישיבה בבית עם המשפחה, או בילוי במרכז הלמידה ובספריה היא ההתאווררות האוליטימטיבית אחרי שעות העבודה הארוכות. העיקר לבלות במחיצת אחרים שחווים את השילוב הבלתי אפשרי של תחושת מקומיות וזרות בו זמנית. דרום העיר יוצר קיבוץ גלויות, כזה שבן גוריון היה יכול רק לחלום עליו.

בינתיים מצטרפים אל החדר תלמידי תפירה חדשים, ביניהן שתי נשים גדולות גוף, וממלאות אותו בצרפתית קולחת וקולנית של קונגולזים. ג'יין מהפיליפינים, הראשונה שישבה בחדר, מתמקמת על המכונה ומראה לי את המכנסיים שהיא מתקנת ואומרת לי "אל תפגעי", אבל בקנדה יותר טוב מבחינת אישורים. מצד שני יותר קשה להשיג עבודה". "חשבת פעם לעבור לשם"? אני שואלת. "בת דודה שלי היא רופאה שם, והיא כל הזמן הייתה אומרת לי 'בואי'. ואני אומרת 'יום אחד'. לכל אחד יש רחמים עצמיים לפעמים, אז ברגעים כאלה, בסוף יום עבודה ארוך וקשה, אני חושבת 'למה לא עברתי לשם?'. אולי היה יכול להיות לי יותר קל. אבל אז אני אומרת לעצמי שזה הכל מאלוהים". "אבל כל כך קר בקנדה! איך אפשר להיות שם!" אני מוחה בניסיון להקליל את האווירה. שתינו צוחקות.חיוכים אמיתיים. מרכז הלמידה (צילום: אודיה גנור)

כולנו מחייכים חיוכים גדולים ואמיתיים, המפגש הזה מרגש את כל הנוכחים בו. התרגלנו בינינו להחליף מבטים קצרים ומהססים ברחוב, וההזדמנות להעביר ערב שלם זה לצד זה הוא לא דבר של מה בכך. אבל עם כל החיבה קשה לשכוח איך הם וודאי רואים אותי: נציגה של עולם שהם חלק ממנו אבל לא חלק ממנו, של שפה שכנראה כבר לא ישלטו בה, למרות שילדיהם ונכדיהם דוברים אותה באופן שוטף. מאחורי החיוכים מסתתר גם המון ריחוק, ויש איזה אבסורד מסוים בכך שמילים אלה נכתבות בשפה אותה לא יוכלו לקרוא. אל החדר נכנס גבר. "ואוו, לא ציפיתי לראות כאן גבר", הניסיון לעורר דיון מגדרי נתקל בחיוכים אבל לא בהרבה שיתוף פעולה. לאחר מכן אני שואלת אותו מה הוא מכין ותשובתו היא "זה בסדר". וזה באמת בסדר שאני לא מצליחה לדובב אותו. כנראה שמעטה החשדנות שבין גברים לנשים שאינם בני אותו עם, דת, לאום ומדינה, לא מוסר בקלות, גם בנסיבות המקילות של מפגש עבור כתבה עיתונאית אוהדת. אני מבקשת רשות להצטרף לשיעור העברית המתקיים בחדר הסמוך ומחליטה לאמץ הפעם את עמדת המתבוננת. המורה מבקשת ממני לבקש את רשות התלמידים בעברית ולא באנגלית, "כי זה שיעור עברית". אני מקבלת את הסכמתם. הם באמצע שיעור על שמות תואר. מכוער הוא ההיפך מיפה. שמן הוא ההיפך מרזה. "פעם הייתי שמנה ועכשיו ואני רזה", ממציאה אחת התלמידות. "ראיתי הבחורה היפה ברחוב וחברה שלה חתיך", (הטעות במקור) ממציאה ג'וי, והכיתה, המורה והאורחת, צוחקות. אחר כך מתרחשת סצנה שלו היתה נכתבת בספר כנראה שמבקר הספרות היה קוטל אותה כלא אמינה. המורה מספרת לתלמידים את סיפור מלחמת העצמאות של ישראל. המבקר היה בוודאי אומר "זה לא יכול להיות שהמורה תהיה כל כך חסרת רגישות ותקריא קטע על חירות של עם אחד, שהתרחש בזכות סילוק של עם אחר". אלא שהמורה, מיד בתום הסיפור, שואלת את הכיתה אם הם מכירים את המילה שיש לערבים ליום הזה. הכיתה, שמורכבת כולה מנוצרים, לא מכירה. "נכבה", היא כותבת על הלוח ומסבירה שמשמעותה אסון גדול. היא מבקשת מהכיתה להסביר על ההיסטוריה של המדינה ממנה הם באו. שלל עובדות היסטוריות אקזוטיות עולות במהלך הערב, למשל שבאתיופיה השנה עכשיו היא 2006. למה? למתי, האתיופי שמספר לנו על כך, אין תשובה. העברית שלו טובה ועוקפת בהרבה את זו של יתר התלמידים וגם את זו של בת הזוג שלו, אלה, שיושבת לידו. מתי מספר שבאתיופיה כולם שווים. מוסלמים, נוצרים ויהודים גרים ביחד. "בניגוד ל..." מנסה להנחות אותו המורה. אלא שהנחיה זו מתפספסת וצידה השני של המשוואה נותר נעלם. מסקרן לדעת האם התמונה האוטופית הזו אכן נכונה, או שזו הנטייה של כולנו - ליפות את המקום ממנו באנו, או לצייר אותו בראשנו כפי שהיינו רוצים שהמקום בו אנחנו נמצאים בהווה יראה.

שלל מילים חדשות עלו ונמחקו מהלוח במהלך הערב. "מהפכה", "זכות", "אפליה", "נציג". "נציג של האוכלוסיה כמו שעורך דין מייצג את הפליטים", היא מדגימה. בסיום אני ניגשת לתלמידים ושואלת אותם איפה הם יוצאים לבלות ומה הם עושים ביום יום. הם עונים שהם מבלים עם חברים ולומדים עברית. מתי רוצה לדעת פרטים עליי, העיניים שלו מחייכות ואוהדות, לראשו צמה ארוכה ושחורה, וחולצת משבצות אופנתית. אני מספרת ואומרת לו שהעברית שלו מצויינת, אבל שהוא חייב לתת לבת הזוג שלו, אלה, לדבר קצת עברית בעצמה. "נו, אני הי-ציג", הוא מתחיל, "הנ-ציג", הוא ממהר לתקן. "אני הנציג שלה!" שלושתינו צוחקים.

אזרחים של העולם

אחרי השיעור, כשירד הערב, פגשתי את חברתי עדי, במטרה לחוות את דרום העיר כמו שצריך באמת, מהבטן. אנחנו נפגשות בפינת אלנבי העליה במטרה לחפש אחר מזון. זו שעת בין ערביים, חנויות מתחילות להיסגר וזבל מתחיל להיערם בשולי המדרכה. עדי מספרת שהיא מעולם לא הלכה כאן ברגל ומאבחנת שישראל בעצם די דומה למזרח הרחוק. את המסעדה האריתראית שבוולפסון פינת שלמה מצאנו סגורה. אנחנו מתקדמות על הר ציון לכיוון התחנה המרכזית, האור יורד במהירות ואנחנו מגיעות למדרחוב נווה שאנן. עדי אומרת שהיא פחות אוהבת להסתובב ככה בלילה ומבקשת שנגביר קצב. המדרחוב בשעות הערב מלא אנשים, רובם הגורף גברים. "אין בעיה", אני מפטירה בנונשלנט.

מגש עצום וצבעוני. האנג'ירה המסורתית (אילוסטרציה: Dreamstime)

הבטחון שלי מתגלה כבטחון מדומה כשאנחנו לבסוף מתיישבות במסעדה של עבדאללה מוסטפא. למקום חזות פשוטה של מסעדה עממית - כסאות פלסטיק, מפות שולחן וטלוויזיה שמקרינה ערוץ סודני. התפריט כתוב בכתב שלא דומה לשום דבר שאני מכירה. בחור שיודע אנגלית מובא מהרחוב ודווקא עדי היא זו ששוחה במים בעוד אני מרגישה את עצמי מחליפה צבעים לאור המבטים האוהדים אך התמהים של המלצרית והבחור האחראים על המקום. בסיום דיון קצר באנגלית עדי מסכמת עם המארחים על "צלחת של אוכל סודני מסורתי". אל השולחן מגיע מגש עצום עמוס צלחות, כשבמרכזן פיתה ישראלית ופחמימה סודנית, העונה לשם אינג'רה. מלבד חתיכות בשר, אנחנו דוגמות תערובת אדומה, שמתבררת כבשר טחון ברוטב עגבניות. תערובת ירוקה נחשדת על ידי עדי כבמיה, ותערובת אפרפרה ועליה גבינה מעוררת בנו מבטים תמהים, אבל מתגלה כטעימה דווקא.

למסעדה נכנס בחור ומתיישב. אני מסתכלת עליו וקולטת שאני מזהה אותו מקיץ 2012, כשנפגשנו בעת הכנת כתבה אחרת בנושא פליטים ומהגרי עבודה בגינת לוינסקי. הוא מסתכל עליי. "אני לא זוכר", הוא אומר בחיוך. אני מברכת את הזכרון הטוב שלי לפנים אנושיות, ואנחנו מסכמים לדבר אחרי האוכל. הוא מזכיר לי ששמו וואלי ומתברר לי שכשדיברתי איתו בקיץ הוא היה רק זמן קצר בארץ, ואני זוכרת בחור שדבר בשצף על כך שישראל צריכה לדאוג לפליטים. הוא התגלגל בין שלל עבודות אבל עכשיו הוא עובד במספרה, במדרחוב, ממש מול המסעדה של עבדאללה. מה השתנה מאז? "לא הרבה", הוא עונה. "היחס האישי של האנשים ברחוב קצת השתנה, אם פעם למעבידים שלי לא היה אליי שום כבוד - היום יש כלפיי יותר כבוד". אני שואלת אותו אם היה לו עצוב לראות חברים עוזבים. הוא אומר שכן, ושהוא מנסה כמיטב יכולתו להישאר כאן, אבל ישמח לחזור לסודן כשיהיה שם בטוח שוב. וואלי סיים אוניברסיטה בסודן, ועכשיו הוא מחכה להזדמנות לחזור הביתה. את הזמן הפנוי שלו הוא ממלא בנגינה על גיטרה עם חברים ישראלים וזרים וגם ביוזמות שקשורות בהטבת מצב הקהילה ובהפגנות. הוא מספר לי בגאווה שהשתתף ב"אחד שחור חזק", הצגה שנוצרה על ידי מבקשי מקלט סודנים, שעלתה ביוני אשתקד במסגרת הפעילות של ספריית לוינסקי.

מקבל יותר כבוד. וואלי (צילום: אודיה גנור)

"נו ואישה כבר מצאת כאן?" אני מנסה לדובב אותו. הוא מחייך ומספר שהוא כבר בן 29 ושיש מעט מאוד נשים סודניות, ושהמעטות שכן מגיעות לארץ כבר נשואות עם ילדים. אני מספרת לו על האבחנה הסוציולוגית של אנג'י, המדריכה הפיליפינית לתפירה, על כך שמערכות יחסים בין סודנים לפיליפינים לא נוצרות בגלל שהשניים לא בילו מספיק זמן אחד ליד השני. "בטח שנוצרו". הוא אומר. אני מופתעת. "אני מכיר זוגות כאלה. אני גם מכיר זוגות של ישראליות ופליטים. אני מכיר הרבה ישראליות שהכירו סודנים וחבבו אותם אבל בגלל הגזע הן לא התקרבו אליהם". עדי מסבירה לו שלא מדובר רק בעניין הלאום והגזע אלא בעיקר בעניין הדת ואומרת שבטח גם מהצד השני, למוסלמים, קשה לקחת אישה יהודיה.

"אני כבר אזרח של העולם", הוא אומר. "זה לא משנה אם אני מוסלמי, ערבי, או סודני". באופן מוזר נראה כאילו לוואלי יש פחות דאגות מהישראלי הממוצע שאני פוגשת ברחוב, למרות שההפך הוא הנכון. אנחנו נפרדים כמכרים ותיקים ומתבדחים שוודאי נתקל שוב בדרום העיר, לצורך כתבה אחרת, שנה וחצי - שנתיים מעכשיו. "אם את מוצאת כלה בשבילי, תכירי לי אותה", הוא מחייך. "ישראלית או סודנית?" אני מבררת."ישראלית, ישראלית".

 

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true