אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה שירים אפשר לכתוב באמריקה?

למה לנסוע בתוך רכב חודשים ארוכים בלי מקלחת באמריקה, ולהופיע מול שניים וחצי אנשים נשמע כל כך הרבה יותר סקסי מלעשות בדיוק את הפעולה הזו בארץ? דפני ליף בטור מיוחד לפסח, על חירות קצת אחרת

תגובות

שלושה חברים יושבים בבר בדרום תל אביב. הם מדברים על האלבום שיום אחד יקליטו, על כמה טובה ההחלטה שלהם לכתוב באנגלית, לכוון החוצה, החוצה מכאן, החוצה לשם. הם יקליטו, יופיעו קצת במקומות המוכרים להם ואז יטוסו. לאן? כנראה לאמריקה. לצאת לטור. לחפש הצלחה. לחפש קהל. אנשים שיבינו אותם. בהתחלה זה יהיה קשה. לא מפחיד אותם, לא בשיחה הזו ביום חמישי בערב לפחות, לטוס לאיזה חור בדרום ארצות הברית ולהופיע מול שלושה אנשים בחלל הופעות שהוא קצת יותר חניה מאשר כל דבר אחר. כי זה שם. ושם צריך לעבוד קשה, מאוד קשה, בשביל להצליח. ושם זה לא ישראל, שם יש יותר אפשרויות ליוצרים, שווה להתכלב שם, לישון בתוך רכב דחוס ולחיות את מה שרואים בסרטים תיעודיים על תחילת הדרך של מוזיקאים שהפכו לסמל של הצלחה. אבל שם. לא כאן. לא בעברית. לא בישראל. דפני ליף - לכל הכתבותמי גונב לנו את יפו? - הטור הראשון של דפני ליף

אני לא ממהרת לשפוט את ההחלטות האמנותיות של יוצרים שפועלים כאן. כזו היא אמנות - חמקמקה. אנשים יוצרים את מה שעל ליבם. בשפה ובצורה שהם בוחרים. אבל אני לא יכולה שלא לתהות למה לנסוע בתוך רכב חודשים ארוכים בלי מקלחת באמריקה, ולהופיע מול שניים וחצי אנשים נשמע כל כך הרבה יותר סקסי מלעשות בדיוק את הפעולה הזו ממש כאן, כחלק מהחריש לבניית קהל מקומי?

ביום שבת האחרון הייתי בהופעה של חברים: הדס קליינמן ואביב בכר. מועדון ה"אוזן בר" היה מפוצץ עד אפס מקום, הופעה מדהימה בעיני, מלאת רגישות וחום. והקהל שהגיע בחלקו היה לפני כן בהופעות אינטימיות של 20-30 אנשים בסלון של איזה מישהו בבאר שבע או ברחובות או בחיפה או בנהריה, כי השניים האלה מסתובבים בארץ לא מעט ובונים בשקט קהל מאזינים. הם כותבים בעברית, כל מילה שלהם פוגעת באיזו בטן רכה שרק בשפת מקור יכולה לכאוב או להגיב כך. בהופעות שלהם אנשים לא נותרים אדישים ולא משנה מה כתובת המגורים שלהם או כמה רחוק מתל אביב הם ממוקמים על המפה. התחילו בקטן. הדס קליינמן ואביב בכר:

אמנות מרגשת, בועטת, מעוררת השראה, מכל סוג, אין לה ויש לה כתובת באותה הנשימה. היא נוצרה היכן שהוא ומקומה מגדיר את טיב המסר ואת התוכן, אנחנו תוצר של החברה בה אנחנו חיים. מצד שני, אין לה כתובת, כשהיא מדייקת היא נוגעת ברוח האנושית ובאזורים של הלב שעוד נותרו נקיים מציניות, אלו שנמצאים היכן שיש אנשים, ולא משנה אם הם גרים בתל אביב או בדימונה.

אולי בגלל שחג החירות בפתח, אני בוחרת לכתוב את המילים האלו, וחירות היא גם זו של המחשבה, אולי אפילו קודם כל. החירות לשאול, לאתגר,להרגיש, ללמוד דברים חדשים, לשנות פרפסקטיבה, לגדול כאנשים. את כל אלו כלי האמנות השונים באים לעודד, אלו הם כלים על מנת ליצור חיבור, קשר, עם קהל, שהוא אינו באמת רק קהל פסיבי, אלא מורכב מאינדיבידואלים חושבים, מגיבים, מרגישים. ואלו נמצאים גם כאן בישראל. וזהו פספוס אדיר שמתבוננים על כל האנשים האלו בהתנשאות ואומרים "הם לא יבינו" וחושבים ישר איך טסים מכאן, למצוא קהל אחר, אי שם מעבר לים. עד שהקהל הגדול יגיע. הופעה בהאנגר 11 (צילום: גוני ריסקין)

אמנות מכל סוג שהוא באה לעודד את החירות לחשוב. ובכל יום אני רואה איך הזלזול בכלים האלו, על ידי המוסדות השונים, ממערכת החינוך ועד למשרד התרבות עצמו, מביא לכך שיותר ויותר יוצרים כאילו מוותרים מראש על האפשרות ליצור ולהתקיים ממש כאן, במדינה הקטנה בה אנחנו חיים. אבל אל מול החירות לחשוב, להתבונן, להרגיש, יש את החירות ליצור, לתקשר את מה שעל ליבנו. ודרושים יוצרים אמיצים שיבינו שחירות לא ניתנת על מגש של כסף. צריך לקחת אותה. לכתת רגליים.  להגיע לאנשים, למצוא את הדרך, גם בעברית. גם בשפות אחרות המדוברות כאן. כי הקהל לא מטומטם בישראל, ויצירה אין רק במרכז הארץ וכי כשאנחנו באמת נרגשים אנחנו תמיד חוזרים לשפת המקור. וכי על מנת שיהיה כאן טוב יותר, חירות המחשבה היא קריטית ולכולנו יש אחריות לדרבן אותה, גם לקהל אבל גם, ואולי קודם כל, ליוצרים.

*#