אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר החטאים: טור פרידה

אחרי ארבע שנים ככתבת יחסים מסורה, יעל רון נכנעת סופית למכנסי הטרנינג ולזוגיות החמימה ונפרדת מעולם הרווקות הסורר

תגובות

בסוף השבוע, בואכה יום ראשון עתיר עוגות הגבינה, בזמן שחבריקו דפק במטקותיו אי שם בחוף הים, החלטתי להיות אמיצה ולנהל את טקס חילופי בגדי קיץ-חורף בארון הפלצות שלי. לכל אחת מאיתנו יש חופן נאה של העדפות ומעשים בעברה שהיא, אם לומר בעדינות, לא ממש גאה בהם. אצלי בסולם השלדים בארון, ממוקם קצת אחרי ליל שיכרות עמוס בניסיונות בלתי פוטוגניים לקיים את מצוות הסקס במועדון מבלי להידבק בחיידק הקולי, טעם קלוקל בכל הקשור לבחירות אופנתיות. לפחות פעם בשנה, וזה קורה בדרך כלל בקיץ, אני מוצאת את עצמי סופקת כפיים וזועקת לשמיים "מי צריך כל כך הרבה נצנצים למען השם? ומה גופיות הרשת הזנותיות הללו קשורות אלי בכלל?". למעשה, יש ימים בהם אני יכולה להישבע שמוצאי האבולוציוני מושרש אי שם באחת האמירויות באזור קטאר.

» עיר החטאים - לכל הטורים

אחרי שהקאתי קצת בפה ובלעתי חזרה נוכח כל המנצנץ הזה, נתקלתי לפתע בספק גופיה ספק חוט דנטלי, שנמתח מעט מעבר למידותיו המקוריות ונראה במבט ראשון, וגם שני, כמו כסות מינימלית לפטמות. ממש כך. המחשבה הראשונה הייתה "איזה קטע, זונה ביקרה אצלי בארון הבגדים והשאירה חותם", אבל אז, הודות לאומגה שלוש שמשקמת בהדרגה את התאים המתים, נזכרתי שמדובר במדי הרווקות הלגיטימיים שלי, איתם פקדתי דאנס ברים בנמל ושאר מאורות טסטוסטרון צפופות ולחות בעיר, מחוזקת בשכבה מסנוורת של ברונזר, חברה ג'ינג'ית על תקן מרענן עין וחיך, וגישה זורמת במיוחד שהתחזקה פלאים אחרי הצ'ייסר השלישי.

תקופה אחרת. חיי ההוללות (צילום מסך מתוך הסרט "הכי מתוק שיש")

כל הזיכרונות הספק מתוקים ספק מרירים הללו, תקפו אותי כשלגופי טרנינג בצבע לבנדר דהוי ולצידי מקל ספונג'ה מחופה בסמרטוט, שעד לפני רגע שחה בנוזל מבריק רצפות בריח פרחי אביב המחוזק בחומר להרחקת תיקנים. "עצוב", חשבתי לעצמי. אפילו עצוב מאוד. כי בתקופה האחרונה, אלו הם חיי. נו מור גלאם, נו מור סליז ואם להודות על האמת, ורצוי שכך, נו מור כל האני המאמין שלי בתקופת הרווקות הפוחזת שכלל חיפוש מתמיד אחר משענת פיזית, רגשית וכספית המחופה בגוף של בראד פיט ובפרצוף של ג'וני דפ. ניתן לומר שכל אלו התגבשו לאחרונה לכדי עקרת בית חשקנית עם חיבה לערבי פסטה ויין, שלא בוחלת בהעברת ערבים שלמים מכורבלת בין זרועותיו החסונות של נסיכוש אל מול מאסטרי שף קטנים שמנסים, כל אחד בתורו, לגרום לאייל שני להגיע לפורקן לאחר עוד מפגש קולינארי מרתק עם עגבנייה. רוצה לומר: אפילו אותו תחביב מוכר ואהוב לפלרטט בעדנה עם כל מה שזז, תוך הסמקה מקומית ופיזור מבוקר של חיוכים ביישניים, נלקח ממני לטובת זוגיות יציבה המצריכה אפס פזילות לצדדים. למעשה, נכון לרגע זה ממש, היחידים שנהנים מאותו תחביב פלרטטני קדום ומהנה, הם שלושה מוכרים משוק הכרמל שעושים לי מחיר על הפפאיה, הגבינות והתות שדה, וגם זה רק בעונה.

אל תבינו לא נכון, זוגיות זה באמת דבר נפלא ואפילו מרענן לפרקים, העניין הוא שמשהו ביציבות הזאת התחיל בחודשים האחרונים לערער לי את הצורך הבסיסי והחזק שטבוע בי עוד מימי גיל ההתבגרות - להיות לבד. לבד במובן העמוק של המושג, במשמעות של חופש מוחלט והיעדר מחויבות לאף אחד. לבד כמו: אני אדונית לעצמי ושכולם יקפצו. תפיסה שעלולה להיות בעייתית במסגרת החובקת המכונה "זוגיות". ואם לא דיי באותו ביות בלתי נמנע ותהליך החיברות שעברתי לטובת השלב המתקדם המכונה "מגורים משותפים", גם אותה מוזה נאמנה שהייתה לצידי בימי מכאוב ושברון ובתקופות הורמונוליות אשר הביאו עימן ביקורת חברתית נוקבת על המין הגברי, הלכה לאחרונה ונחלשה באופן מדאיג. למעשה, נכון לעכשיו היא מונחת נרעדת ותשושה במעלה הבוידעם, בתוך צנצנת מלאה בפורמלין.

 הזוגיות מצויינת, המוזה ברחה (צילום: אילוסטרציה)

בהתחלה עוד ניסיתי להחזיק אותה בכוח. הבטחתי "אני אתן לך כמה ריטלין שרק תרצי וגם רד בול, ואם תבקשי מספיק יפה אז גם סמים, בחיי, איזה שרק תרצי". אבל אז הבנו גם היא וגם אני שאודטה דנין אנחנו לא, וגם לא גלית גוטמן או אלון גל. הווה אומר, השלב הנוכחי בו מצויה הזוגיות היציבה שלי ושל נסיכוש, קצת אחרי כל הקשיים והמשוכות של ההתחלה ("אני לא מאמינה שלא שכרת לנו כרכרה לבנה עם סוס לרגל חגיגות יום השנה! תמות נפשך עם פלישתים!") והרבה לפני שכל העסק הזה הופך לעיסה שגרתית ומשמימה (אם אראה את הדבר המקריח והכרסתני הזה עוד פעם אחת מסתובב במטבח בתחתוני הבוקסר המרופטים שלו, תשתבש עלי דעתי לתמיד), לא באמת מאפשר למוזה או לי להניב חומר קריא שכל כולו תובנות מפליאות ומעוררות מחשבה. שיצחק הגורל כמה שהוא ירצה, מסתבר שאותה יציבות שמעולם לא הייתה עבורי דבר שבשגרה, התגלתה כדבר דיי חמים ונעים. כה נעים, עד שלעת עתה החלטתי להפסיק להתלונן ולבחוש בקדרת הקדרות והנשכנות שהייתה חלק פורה בחיי האני מאמין שלי.

אז נכון לעכשיו, ולפני שאגיע לרגע מביך ממנו אין חזור ואתחיל להחליף עם קוראי הנאמנים מתכונים לפשטידת פסטה וסלט תפוחי אדמה שילדים אוהבים או גרוע מכך, אספק טיפים להברקת כלי כסף באמצעות חומרים ידידותיים לסביבה, החלטתי להוציא את המדור לחל"ת. לפחות עד לפרידה מכוערת שתעורר עלי בחזרה את המוזה או החלטה ליברלית במיוחד של נסיכוש לצרף צלע שלישי/ת לעניין (רמז מטרים לנסיכוש: רשום לעצמך לבדוק אם רן דנקר בעניין).

מבטיחה לחזור רק במקרים מיוחדים (צילום מסך מתוך הסרט "משולש פראי")

רגע לפני שאפרוש לעולם שכולו אקספרמנטים שיכולים לערער לנו את הרוגע שמשרים החיים הזוגיים כחומר עיוני ואמפירי לספרי הראשון, זה הזמן לקצת תודות בהשראת טקסי האוסקר והספדים נבחרים: מודה מודה מודה אני לכל הקוראים הנאמנים שהצליחו כבכל שבוע להפעיל אצלי את אמביציית הכתיבה ולכל מי שטרחו ושלחו אלי מיילים מעניינים, מאתגרים (דרוזי הומו שמחפש שידוך בתוך המגזר? בחיי?!) ומעוררי מחשבה. תודה גדולה גם לעורכים הסבלניים שהצליחו להבין למה מתכוונת המשוררת, גם במקרים תחביריים קשים במיוחד, וגם לשרה ג'סיקה פרקר שבלעדיה לא היו לנו מספיק אימיג'ים שיעבירו את חווית המשתמש באמצעות תמונה. ולבסוף, תודה גדולה לד"ר רות וסטהיימר האחת והיחידה, שמהווה עבורי, ועבור אלוהים - לפחות בכל הקשור לתוחלת חיים הגיונית, מודל לחיקוי. וכעת, שניה לפני שנפרוש איש איש לדרכו ונדליק את נר התמיד, הרשו לי לסיים במילותיו מעוררות ההשראה של יאיר לפיד: טוב ביי. סוגיה שמעסיקה אתכם? נושא שרציתם לדבר עליו? כתבו ליעל רון בכתובת: yaelron.tlv@gmail.com

*#