ליל הבדולח גירסת 2012: תסתכלו עלינו ותיזכרו בהם

אירועי ההפגנה בשבוע שעבר לא היו כתובת קטנה על הקיר אלא שלט חוצות ענקי שזעק את הבאות: ההסתה הפרועה, משולחת הרסן, של אישי ציבור ואנשי תקשורת נגד הפליטים הסודאנים והאריתראים בפרט. גם אנחנו חיים בזמנים אפלים

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

אני האדם האחרון שאוהב את ההשוואות האלו, אבל יש מצבים שבהם אנו נדרשים לשפה ברורה ותקיפה. אירועי השבוע שעבר, בלילה שבין רביעי לחמישי, הם מצבים מהסוג זה; בהקשר זה אנו נדרשים לשפה בהירה ולדימויים אגרסיביים כי לישראלים יש זיכרון היסטורי קצר מאוד: פחות מ־74 שנה אחרי ליל הבדולח - פוגרום יזום, מאורגן ומתוזמן היטב של פעילי המפלגה הנאצית ביהודים אזרחי גרמניה - גם הישראלים קיבלו ליל בדולח משלהם. לא באמת צריך להיות היסטוריון כדי לעשות את ההקשר המתבקש בין האירועים האלימים בדרום תל אביב (ובערים אחרות ברחבי הארץ) ובין האירוע המסמל יותר מכל את עליית המדרגה בברוטליות הנאצית כלפי האוכלוסייה היהודית.

ההקבלה בין שני הלילות, קשה ככל שתהא, היא בלתי נמנעת: גם בגרמניה הנאצית רצה הממסד לייצר את האשליה שאירועי ליל הבדולח היו התפרצות זעם המונית של אזרחים גרמנים "מודאגים"; גם בגרמניה הנאצית נחשב הפוגרום האכזרי הזה למעשה מוצדק לנוכח "הפשיעה היהודית" (התירוץ המרכזי לאירועי ליל הבדולח היה ניסיון ההתנקשות הכושל של היהודי הרשל גרינפשן בשגריר הגרמני בפריז). גם שם, כפי שמסתמן שיהיה פה, השלטונות הענישו בסופו של דבר את הקורבנות ולא את המקרבנים והשתמשו באירועי הפוגרום כזרז לגירוש מסיבי של אזרחים יהודים, ממש כשם שהממשלה הישראלית מדברת היום בגלוי על גירוש הפליטים למדינותיהם.

מה שקרה בלילה שבין רביעי לחמישי שעבר בדרום תל אביב לא קרה יש מאין. זו לא היתה סתם כתובת קטנה על הקיר; זה היה שלט חוצות ענקי שזעק את הבאות: ההסתה הפרועה, משולחת הרסן, של אישי ציבור ואנשי תקשורת נגד הפליטים הסודאנים והאריתראים בפרט, והזרים האפריקאים ככלל, הפכה למסע צלב של ונדליזם ואלימות שלא ידענו כדוגמתו. המון אדם משולהב יצרים שיסה את עצמו בזרים השחורים באשר הם. אנשים שכל פשעם הוא צבע עורם הותקפו ברחובות; כנופיות של נערים עברו מבית לבית, בחיפוש אחר אותם "זרים"; צמיגים הובערו, שמשות מכוניות נופצו; חנויות נשדדו וזגוגיותיהן נופצו, ממש כמו באותו לילה בגרמניה של 1938 ובכל כך הרבה לילות אפלים אחרים בתולדות העם היהודי.

קל להאשים את הזר. ההפגנה בדרום תל אביב (צילום: מוטי מילרוד)

אבל מה נלין על אנשים עניים ובורים שהאלימות נהפכה מזמן לשפתם היומיומית כשחברת הכנסת מירי רגב אומרת בהפגנה שהובילה לאירועים: "הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו. נעשה הכל כדי להחזיר אותם בחזרה למקומותיהם ולא נאפשר לאנשים לבוא ולחפש עבודה בישראל. קודם כל, נדאג לעניי ארצנו... כל השמאלנים שהגישו בג"ץ, בושה להם - הם אסרו את הגירוש". מיותר לציין שאם חברת פרלמנט פלונית אלמונית במדינה אירופית כלשהי היתה משתמשת בלשון דומה בנוגע ליהודים, ישראל היתה מנתקת עם מדינה זו את יחסיה הדיפלומטיים. מה שלגויים אסור, ליהודים בישראל מותר. רדיפת הזרים והשנאה לארגוני זכויות האדם וכל מה שמריח מ"שמאל", גם היא מזכירה תקופות חשוכות אחרות ולילות אפלים אחרים.

העובדה שבאירועי הלילה הזה בשכונת התקווה נכחו חמישה חברי כנסת (מיכאל בן ארי, מירי רגב, דני דנון, יריב לוין ורונית תירוש) מהדהדת את ההרגשה שהממסד הישראלי, בצורה כזו או אחרת, מגבה את הגזענות הזו כלפי הפליטים האפריקאים והזרים באשר הם (וכל זה לפני שבכלל הזכרנו את המילה ערבים).

אין ספק שחייהם של תושבי השכונות בדרום תל אביב לא קלים. הם מעולם לא היו קלים. מפלגת הליכוד הבטיחה לאנשים אלו חיים טובים יותר כבר לפני 35 שנה, אבל בכל שנות שלטונה הארוכות לא נקפה אצבע לסייע להם. זעם ההמון צריך להיות מופנה כלפי הממשלה, אבל הרבה יותר קל להוציא את העצבים על הזר. הוא ממילא נמצא הרחק בתחתית הסולם החברתי הישראלי, הרבה מתחת לאנשי השכונות. תמיד היה קל להאשים את הזר והשונה. עכשיו אפילו קל הרבה יותר כשאנשי ימין קיצוני, ניאו־כהניסטי, כמו מיכאל בן ארי וסרניו איתמר בן גביר וברוך מרזל, הם ראשי ההתנגדות העממית הזו.

פוגרום התקווה. פליטים סודנים באשקלון (צילום: אילן אסייג)

וכמו להוסיף חטא על פשע, מגיעות אחר כך התגובות. כולם מגנים בשפה רפה מאוד ומיד מוסיפים את ה"אבל יש אבל": הפליטים הם באמת איום דמוגרפי, כלכלי, ביטחוני וכו', ותושבי השכונות באמת מסכנים וחיים בפחד וכו'. ה"אבל יש אבל" הזה אלים כמו ההתקפות עצמן. התגובות הפושרות לאירועי הפוגרום של שכונת התקווה (אולי ביום מן הימים יכונה בספרי ההיסטוריה "גזירות תשע"ב"?) סוללות את הדרך ללילות דומים ואף גרועים מזה שעוד יבואו.  

יחסה של החברה הישראלית לסוגיית הפליטים האפריקאים מזכירה גם את גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה: מאות אלפי פליטים יהודים, שארית הפליטה, חיו בעשרות מחנות עקורים. בקטע ממסמך רשמי שהפיצו קצינים מהדיוויזיה התשיעית של חיל הרגלים האמריקאי באפריל 1946 מצוינות שורה של בעיות שמציבים הפליטים היהודים בפני האוכלוסייה הגרמנית המקומית ורשויות האדמיניסטרציה הצבאית האמריקאית: "האנשים האלו חדרו לגרמניה במספרים עצומים...", נכתב שם, "בגלל המצב שלהם, הם חידשו כלפיהם את האנטישמיות הגרמנית". כך גם הזרים בישראל, בשל מצבם, חדשו את הגזענות היהודית.  

נכון | לא נכון נכון: The Tel Aviv session, אלבום אקוסטי מאולתר ויפה המתעד את שיתוף הפעולה והחברות שנרקמה בין אחד המוזיקאים האפריקאים הגדולים בעולם, הגיטריסט והזמר ויו פארקה טורה ממאלי, ובין עידן רייכל.

לא נכון: גל הגזענות האלימה ששוטף את ישראל.

נשנה את העולם. The Tel Aviv Session (צילום: יח"צ)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ