אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאנס הול, היפ הופ ורגאיי: סצנת חיי הלילה של הקהילה האתיופית פורחת

על רקע הגזענות שמאפיינת את התקופה האחרונה, חיי הלילה של הקהילה האתיופית מתפתחים ומושכים גם קהל שאינו אתיופי

תגובות

בתרבות שמקדשת יחצנים ומהללת סלקטוריות, ובה הסלקציה היא אימת כל בליין, קל לא פעם להרגיש מובס על ידי הפוליטיקה האכזרית של חיי הלילה. אבל כשמדובר גם ככה באוכלוסייה שנמצאת בשולי החברה הישראלית, הקהילה האתיופית, זו כבר משימה מייאשת.

» למה אין אתיופים בתוכניות ריאליטי?» ליין מסיבות חדש לאתיופים, ללבנים ולפליטים

אותה אפליה, שהיא מנת חלקה של הקהילה הזו בשוק העבודה, במוסדות החינוך, בדיור וכן הלאה, באה לידי ביטוי גם במקומות הבילוי. הצורך להתמודד עם המצב העגום הזה הוביל להתפתחותה של תת תרבות אפרו־ישראלית עם חיי לילה עשירים וייחודיים. בשנות ה־90 התחיל להתעורר הצורך במקומות בילוי עבור העדה האתיופית. תחילה היה רק הסווטו, מועדון קטנטן בפרישמן שניגן מוזיקה שחורה, ואילו היום זוהי סצנה בשיאה, עם לא פחות מעשרה מועדונים פופולריים ותריסר ליינים מצליחים, כולם אגב מקדשים את הגרוב השחור. כעת מתחם הארבעה־מנחם בגין הוא המוקד של הסצנה, עם התווספותם של מועדונים חדשים כמו הילטון, דיאמנד, גינוסר וארנה, ושל ליינים ייעודיים לבני העדה, שנוהרים אליהם מכל קצוות הארץ - חדרה, נתניה, הקריות, באר שבע וכו' - כדי לחגוג את סוף השבוע.

"זה לא שיש לי משהו נגד מקומות של ישראלים, פשוט לא מכניסים אותי", אומר חגי, בליין מן העדה, "את יכולה לעשות ניסוי: תשלחי עשרה בחורים מן הקהילה האתיופית למועדונים בעיר, ואולי אחד יצליח להיכנס", מוסיף טדי מקונן, בעליו של מועדון ההילטון, שמוביל את הסצנה האתיופית בעיר.

גם סגנון הבילוי הייחודי של הקהילה האתיופית הוביל להקמתה של סצנה ייעודית. המוזיקה שהקהילה צורכת לא מושמעת במקומות בילוי אחרים. "הבליין האתיופי לא מחפש מזרחית, טראנס או מוזיקה שחורה לייט", אומרת רינת אברהם, סלקטורית במועדון ההילטון. לדבריה, האתיופים מעדיפים רחבת ריקודים על טוהרת דאנס הול, היפ הופ, רגאיי ואר אנ' בי. כמו כן, מעבר להעדפה אישית, המוזיקה היא אמצעי להבניית זהות אפרו־ישראלית, שמזוהה עם כלל הקהילה האפריקאית בעולם ויש בה תכנים של מחאה. באותו האופן קיים גם הצ'לסי בר, שמנגן רק מוזיקה באמהרית. "נוח לחשוב שאני לא יוצאת למועדונים של ישראלים כי לא מכניסים אותי", אומרת אסתי סלומון, בליינית בדיאמנד, "אבל חשבתם פעם שאולי אני פשוט לא מתחברת למוזיקה שלכם?".

אין כניסה לאתיופים. סלקציה בתל אביב (צילום: לימור אדרי)

בשנה האחרונה פוקד את המועדונים גם קהל שאינו בן העדה האתיופית. תיירים אמריקאים מתחברים למוזיקה שמושמעת בהם וישראלים שנפתחו לסצנה התמכרו. בכל מסיבה יש לפחות חמישה אחוזים של קהל לא אתיופי. "מאז ומעולם אהבתי להאזין לרגאיי, וכמעט לא מנגנים את הסגנון הזה בעיר", אומר ליאור אליישיב, שנוהג לבלות במועדון הגינוסר. "אלה שלא נבהלים, מעזים ונכנסים, ואז חוזרים שוב ושוב", אומרת אברהם, ומקונן מוסיף: "אנחנו פתוחים לקבל את כל מי שמעוניין לבלות, חבל שלא נוהגים בנו באותו האופן".

החוק האוסר על סלקציה אמנם נכנס לתוקפו, אלא שהפער התהומי בינו ובין המציאות מוביל את המועדונים לאלתר מיני דרכים לעקוף אותו, כמו רשימות מוזמנים. "התפיסה היא ששחור זה סוג ב'. ככה זה בכל העולם", אומר מקונן, "אבל בארץ הנאורה שלנו הגזענות מהולה בצביעות. זו לא גזענות ישירה, כולם מחייכים אליך, כאילו הכל בסדר. הייתי מכבד יותר את האפרטהייד באפריקה".

"האתיופים לא יודעים לשתות, הם משתכרים ועושים בלגן", אומר מאבטח לשעבר במועדון אתיופי, ואברהם מספרת כי "בליין ממוצע מבזבז בערב 500-300 שקל על אלכוהול, אם הוא מוציא פחות מזה הוא נחשב לקמצן. הבנות נהנות, מזמינים אותן לדרינקים חופשי". אולי משום כך השילוב של אלכוהול והעדה האתיופית פעמים רבות מוצג בהקשר אלים.

על כך משיב מקונן: "אין אצלנו יותר מקרי אלימות ממה שמקובל בכלל המועדונים בארץ. הבליין האתיופי הוא לרוב אזרח קשה יום. הוא רק עובד ועובד, יש לו מוסר עבודה גבוה מאוד. הוא מחכה כבר שיגיע שישי כדי לבלות אצלנו במועדון, לשתות, לרקוד ולהתפרק. אנחנו מספקים לקהילה אלטרנטיבה אמיתית לחיי תרבות". ושום מילה על הבדל גזע, דת ומין.

*#