אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבעיה הדמוגרפית: למה בישראל לעולם לא תהיה דמוקרטיה אמיתית?

בעוד הצרפתים קבלו השבוע נשיא סוציאליסטי-שמאלני בבחירות דמוקרטיות, בישראל הימין הצליח לשמר את השלטון במניפולציה. לא שבחירות היו עוזרות כאן

תגובות

צודקים מי שמדברים על הבעיה הדמוגרפית. אכן יש בעיה דמוגרפית בישראל. אבל המסקנות צריכות להיות אחרות: הערבים הם לא הבעיה הדמוגרפית; לא הציבור הערבי החי בישראל ולא הציבור הפלסטיני החי בשטחים הכבושים. הבעיה הדמוגרפית בישראל היא דווקא אזרחיה היהודים.

בצרפת, לעומת זאת, נבחר השבוע הנשיא הסוציאליסט הראשון אחרי 17 שנות שלטון ימני. המונים יצאו לחגוג ברחובות פריז. ההתרגשות היתה שם כבר בבוקר יום ראשון, לפני היוודע תוצאות הבחירות. בבקרי ראשון אני מלמד עברית בבית הספר היהודי בשכונה. בדרך לבית הספר אני עוצר לקנות קרואסון שאמור להחזיק אותי עד הצהריים. תור השתרך בבולנג'רי הקרובה לביתי כבר בתשע וחצי בבוקר. גם שדרות טרודן ורחוב דה מרטיר כבר היו עמוסים אנשים. רובם קנו דברים שהם לא ממש צריכים, וחלקם מכרו דברים שאנשים לא ממש צריכים; חלקם היו תומכים מוצהרים של פרנסואה הולנד, שניפנפו בדגלי הרפובליקה החמישית ושרו שירים סוציאליסטיים, וחלקם היו קבצנים וצוענים וסתם אנשים (כמוני) שאין להם שום מקום טוב יותר להיות בו ביום ראשון בתשע וחצי בבוקר.

נשיא חדש. צרפת בחגיגות (צילום: AP)

את השינוי שעברה צרפת השבוע אפשר להרגיש מאז ברחובות, בבתי הקפה ובבראסריס. מכל פינה ומכל קרן רחוב משתקפת אליך דמותו של הנשיא החדש, פרנסואה הולנד. יש דבר מה הפכפך בדמותו של הולנד: מצד אחד חנווץ ומצד אחר לגמרי אניגמטי. מיהו בדיוק? מניין הוא בא? וחשוב מזה, לאן פניו מועדות? דמותו של פרנסואה הולנד, הנשקפת אלינו מכרזות הבחירות וממסכי הטלוויזיה השטוחים, היא בבואתו של העתיד הלא ידוע. מה יהיה על יחסי גרמניה־צרפת־האיחוד האירופי? האם באמת יטיל על העשירים את המסים שהבטיח להטיל עליהם? וכמובן, ואיך לא, הנקודה הישראלית: הולנד, זה טוב או רע ליהודים?

אבל ישראל היא לא צרפת. צרפת היא דמוקרטיה אמיתית שבה הימין הקיצוני יכול להגיע להישג של 18 אחוז מקולות המצביעים, אבל השלטון דווקא עובר לצד השמאלי של המפה (בניצחון משמעותי). בישראל, הימין הקיצוני (ישראל ביתנו) מקבל פחות מנדטים, אבל השפעתו על הקו המדיני גדולה בהרבה משל תאומו הצרפתי. ולכן, צרפת לא משאירה לישראלי השפוי, המתון, הרבה ברירות; הישראלי השפוי, המתון, יכול רק לקנא בצרפתים. הישראלי השפוי, המתון, יכול רק לקנא בצרפתים כי בישראל, אחרי 35 שנה של שלטון ימיני (פרט לשתי הגיחות הקצרות, המטא־שמאליות, של רבין וברק) אין סיכוי שהמצב הולך להשתנות. במדינת ישראל, המצב לא יכול להשתנות. אין לו איך.

במקביל לחדשות הגדולות בצרפת התבשרנו על חדשות קטנות מאוד בישראל: לא הולכים לבחירות, קדימה הצטרפה לממשלה, מופז שר בלי תיק, חוק טל יעבור וגו'. שעה שבצרפת הצליח ציבור המצביעים להחליף את השלטון הימני שהזיק לו ולכלכתו, ציבור המצביעים בישראל - ברובו הגדול קורבן של כלכלת הימין - ממשיך לתמוך בנתניהו ובחבר מרעיו בעיניים עצומות. במובנים רבים, טוב שנדחו הבחירות. למה לנו לחזות שוב בפיאסקו הזה? למה לנו להשלות עצמנו, ולו לרגע הקצר ביותר, שיש לנו סיכוי ושעוד תהיה לנו תקנה? אין שום סיכוי ולא תהיה לנו תקנה. שום דבר לא הולך להשתנות יותר במדינת ישראל. לכל היותר, המצב ילך ויחמיר, ילך ויעשה גרוע.

אותו פיאסקו שוב ושוב. בנימין נתניהו (צילום: אמיל סלמן)

למה? כי אין יותר עם מי לדבר בישראל. הציבור השפוי, המתון, זה שחי במאה ה־21 (על כל המשתמע מכך) הוא מיעוט קטן בציבור הישראלי הכללי. הציבור הישראלי הכללי מורכב מ־20 אחוז ערבים שמודרים באופן קבוע מחוץ למשחק הפוליטי הישראלי; אחר כך יש עוד כ־20 אחוז עולים מחבר העמים, שרובם מצביעי ימין קיצוני (ייקחו שנות דור עד שהעולים מרוסיה יתגברו על טראומת המשטר הסובייטי, מקור שנאתם לשמאל באשר הוא); עוד יותר מ־15 אחוז של חרדים ודתיים לאומיים ואז עם מה אנחנו נשארים? קצת יותר מ־40 אחוז חילונים. לפחות חצי מהחילונים האלה הם תומכי ימין שמרניים. איך שלא נסובב את זה, לישראלי השפוי, המתון, אין סיכוי לחזור ולשמש שחקן במשחק הפוליטי הישראלי. זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש. מותה של המתינות־שפיות הישראלית. בצרפת, אנשי השמאל ידעו שמתישהו יחזרו לכוח. בישראל, אנשי השמאל יודעים שזהו משחק אבוד.

ה־1 במאי, יום הפועלים, הוא יום שבתון לאומי בצרפת. בדומה ליום העצמאות של ישראל, ה־1 במאי בצרפת מצוין כמעין יום חג אזרחי. כשגרנו בתל אביב, בשדרות רוטשילד, אשתי ואני היינו רואים כמה מאות פעילים של הנוער העובד מציינים את ה־1 במאי בתהלוכה קטנה. ב־1 במאי האחרון, חשבנו ללכת לשתות קפה בגני לוקסמבורג וליהנות מאחר צהריים חמים ושמשי. בפינת הרחובות של שדרות סן ז'רמן ושדרות סן מישל הבנו שכבר לא נגיע היום לגני לוקסמבורג. הרחובות נחסמו באלפי מפגיני שמאל שחגגו שם את יום הפועלים. ומה בישראל? "לנו יש פלאפל".   נכון | לא נכון נכון: קרלה ברוני, עכשיו, כשהיא כבר לא הגברת הראשונה (סתם כוסית עשירה כקורח), אפשר לחזור ולהתענג על יופייה ועל האלבום הראשון שלה.

לא נכון: אזרחי צרפת בישראל שהצביעו לניקולא סרקוזי.

*#