בדרך למטה: רפובליקת השנאה הישראלית

חייל שהשליך בקבוקי תבערה על דירות של פליטים אמריקאיים, גרם לאיתמר הנדלמן סמית' להבין שהשנאה היא הרגש היחיד שמחבר בין ישראלים

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

סמוך לבחירות הקודמות, כשעדיין חייתי במדינת ישראל, יצאנו, כמה עורכים מהעיתון, לארוחת צהריים באחת החומוסיות הקרובות למשרדי המערכת. את החומוס הגישה לנו גברת לא צעירה. מתוך עניין שאלנו אותה למי היא מתכוונת להצביע. "מה זאת אומרת?", אמרה המלצרית המבוגרת, "למי יש להצביע? רק ליברמן, לא?". "למה ליברמן?", שאלתי אותה, "את עולה מרוסיה?". "אני? מה פתאום, אני מרוקאית אסלית". "אז למה ליברמן?", הקשיתי. "מי הכי שונא ערבים?", היא אמרה.    הפוליטיקה של המלצרית המבוגרת בחומוסייה היא הפוליטיקה של הלאום הישראלי. השנאה כתחליף לזהות. השנאה כגורם המאחד היחיד בין הפלגים הישראליים המסוכסכים; החילונים שונאים חרדים, המזרחים שונאים אשכנזים וכ־ו־ל־ם ביחד שונאים ערבים. במדינות אירופה אחרי כל מתקפה גזענית (טולוז), ראשי המדינה מגיעים למקום האירוע ונעמדים לצד המיעוט המותקף ללא כחל וסרק. בישראל, מדינה שהשנאה והאלימות שבה הפכו ללחם חוקה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, פוליטיקאי פופוליסטי ממולח, יודע היטב איך להוסיף שמן למדורה. מי גיבה יותר ממנו את שנאת הערבים ואת שנאת הזרים בישראל? מי הכריז מלחמה על הפליטים האפריקאיים ועל פליטי העבודה ממזרח אסיה מרגע היכנסו לממשלה? ומי, בדיוק כמו בימים שלפני רצח רבין, הוא המסית מספר אחד במדינה? חומר הגלם של משטרים אפלים

חיים מולא, צעיר בן 20 מדרום תל אביב, נעצר בסוף השבוע החולף בחשד שזרק בקבוקי תבערה על ארבע דירות שונות של פליטים אפריקאיים; סא"ל שלום אייזנר חבט עם רובהו, באלימות ברוטלית, בפעילי שמאל זרים ובפלסטינים בבקעת הירדן לפני שבועיים; בקטטה ההמונית, שהתפתחה במשחק הליגה הלאומית בכדורגל בין הפועל בני לוד והפועל רמת גן, תקף סלימאן אזברגה, מאמן הפועל בני לוד, את שחקני הפועל רמת גן;  אלה הן רק דוגמאות אחדות, ממש מהשבועות האחרונים, למפלס האלימות והשנאה בחברה הישראלית. אבל השנאה והאלימות אינן מוגבלות רק לאלימות פיזית ישירה. הן מוצאות ביטויים רבים. כשבני הזוג זבידאת, אנשים צעירים וחילונים מהמעמד הבינוני, שכל חטאם הוא עובדת היותם ערבים, גילו שבריון כזה או אחר חדר לאדמתם הפרטית ביישוב הקהילתי רקפת ותלה שם את דגל ישראל, הם בעצם נתקלו בסוג אחר של שנאה ואלימות.כולם רוצים לשנוא ערבים. הקמפיין של ליברמן (צילום: תומר אפלבאום)

בהיתי בתמונה של אותם גברים ישראלים כרסתניים במכנסיים קצרים וכובעי בייסבול, עומדים וצועקים דברים נגד הקורבנות האפריקאיים של ההתקפה בבקבוקי תבערה בשבוע שעבר. אני מכיר היטב את האנשים הללו. ראיתי אותם כבר אינספור פעמים בעבר. האנשים הללו הם חומר הגלם שממנו קמים משטרים אפלים. האנשים הללו הם דלק הבערה של מעשי מלחמה, טבח, רצח עם. כשאתה מישיר מבט לפניהם של ישראלים אלו, אתה מבין איך מרין לה פן זכתה כמעט ב־20 אחוז מקולות המצביעים בצרפת ואתה מבין איך למקבילה הישראלי, אביגדור ליברמן, יש 15 מנדטים. גם אני פליט ולא, אין שום דבר ביני לבין האנשים האלו משכונת שפירא ודומיהם. אנשים כאלו אינם בני עמי ואינם דוברים את שפתי. המפגינים שצידדו במעשי ההצתה־תקיפה על רקע גזעני, שמיוחסים לצעיר חיים מולא, הם לא "אחים" שלי ואין בינינו שום שותפות גורל היסטורית, לאומית או גנטית. אין שום דבר הקושר ביני לבין אנשים כאלה. הם רחוקים ממני הרבה יותר מאשר אותם פליטים־מהגרים אפריקאיים חסרי ישע שנמלטו לישראל מאימת המלחמות והמשטרים החשוכים במדינותיהם.

למען האמת, כגבר יהודי אשכנזי (דור שלישי), רב המשותף ביני לבין הפליטים האפריקאיים. אני בן לפליטים ששרדו תופת והם פליטים ששרדו תופת בעצמם. אני בן לאנשים שפשעם היחיד היה עובדת היותם יהודים ופשעם היחיד של אותם פליטים אפריקאיים הוא עובדת היותם אפריקאיים, כלומר, שחורים. אבל, גם אבותי וגם הפליטים האפריקאיים עשו את אותה טעות: גם אלה וגם אלה טעו לחשוב שהגיעו אל חוף מבטחים. אל מדינה דמוקרטית, מתקדמת, מערבית, נאורה. גם אלה וגם אלה לא השכילו להבין לאן הגיעו.זה חוף מבטחים זה? ילדי פליטים בשכונת שפירא (צילום: אורן זיו)אז לאן הם הגיעו? הן אבותי והן הפליטים האפריקאיים הגיעו למדינה מפולגת, מבוזרת, שאין דבר המאחד את אזרחיה פרט לשנאתם לאזרחים אחרים (או לאנשים שאינם אזרחים כלל). הן אבותי והן הפליטים והמהגרים האפריקאיים היו רוצים לחשוב שאנשים כמו סא"ל שלום אייזנר שהכה בברוטליות פעילי שמאל זרים או כמו חבר הכנסת מיכאל בן ארי (וצמד עזריו הפרלמנטרים ברוך מרזל ואיתמר בן גביר), אינם נציגי הרוב הישראלי. גם אלה וגם אלה היו רוצים להאמין שיש רוב ישראלי מתון, שפוי, הומני; סחבקי כזה, נחמד כזה, יפה כזה, אחלה כזה. מהר מאוד למדו אבותי והפליטים האפריקאיים להבין שאין באמת דבר כזה "לירות ולבכות". יש רק לירות ולבכות על כך שלא ירינו עוד. ישראל של 2012 היא ארץ אלימה שהרוע הוא נסיך המציאות שלה. המירוץ לשנאה

אבל השנאה אינה רק נחלתם הבלעדית של הערסים משכונת שפירא. השנאה לאחר (קל וחומר אם האחר הזה הוא שכן שלך) חוצת גבולות במדינת ישראל: בקרית מלאכי שונאים אתיופים; ברמת אביב שונאים חב"דניקים; בכל הארץ שונאים ערבים ובשכונת אברהם אבינו בחברון שונאים את כל העולם. השנאה היא הדבר היחיד המאחד היום את האומה הישראלית.

בשבוע שעבר חגגה ישראל את יום העצמאות ה־64 שלה. מה יש לחגוג פה, בעצם? כבר אמרתי זאת מזמן: אין מדינת ישראל יותר. נשארנו רק עם רפובליקת ישראליסטן.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ