אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצר בתקשורת: תנו לרזות לחיות

למה כל אישה רזה מואשמת באנורקסיה? מי החיה שתייצג את המשלחת האולימפית? איך הבלקן ביט בוקס מספקים אפשרות אלטרנטיבית לזיכרון השואה? ומה עובר על הערוץ הראשון? - כל התשובות לשאלות הבוערות של השבוע

תגובות

בין הישרדות VIP לפסטיבל ישראל, בדרך להופעה של אפרת גוש או בחזרה מהמסעדה החדשה של עומר מילר, משערוריות מתוקשרות עד לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל - השבוע התרבותי מעלה על פני השטח שאלות בוערות. "קצר בתקשורת" הוא טור שבועי שיעזור לכם להיזכר בכל מה שרציתם לשאול, ולקבל את כל התשובות. והשבוע: למה נטפלים דווקא לרזות? למה חשוב שבלקן ביט בוקס יופיעו בגרמניה - דווקא בערב יום השואה? למה הערוץ הראשון מתעקש להישאר בשנות ה-80? ואיך דורית הדורבנית תציל את המשלחת האולימפית?תנו להיות רזה בשקט "אני אוהבת אנשים צנומים או אתלטיים עם גזרות מושלמות. שומן זה עידוד למחלה וחוק הפוטושופ, יחד עם כל הממורמרות והלא מרוצות מעצמן, יכולים לקפוץ לי. נמאסתן ממורמרות. הקנאה העבירה אתכן על דעתכן". דנה פרימן קבלה התקף זעם בסוף השבוע שעבר. זה בסדר גמור, רק למרוח אותו בעמוד הפייסבוק מול 5000 חברים זה לא כל כך אלגנטי לטעמי. פרימן - יחצ"נית, דוגמנית ואושית לילה - סיפרה שהכול התחיל כשראתה את הקמפיין החדש של קסטרו. מעבר לבגדים היפים או לקטלוג המושקע, היא לא הצליחה להתעלם מעשרות הטוקבקיסטים שנגעלו מגופה של הדוגמנית לירז דרור והעלו תגובות כמו "מה עם קצת בשר?". אותו סטטוס, שהתפרסם בשבת שעברה, גרף עד עכשיו 260 תגובות. באופן לא מפתיע היו שם הרבה גינויים ותוכחה אבל גם לא מעט נשים שהסכימו והזדהו עם האמירה.אי אפשר להבין או לקבל את הצורה הוולגרית שבחרה פרימן להתלהם. אין סיבה לקרוא לאף אישה, מלאה או רזה, בהמה, ולצאת בהודעה גורפת שכולם בעצם רוצות להראות כמותה. אבל אם מצליחים לזקק את מה שהיא ניסתה להגיד מתחת לכל השנאה והכעס, עולה נקודה מעניינת. בשנים האחרונות קמה מגמה להפוך את הרזון לאות קלון. אם אין לך חמוקים, או לפחות קצת "בשר" באזור הישבן, כנראה את עוד בחורה שמרעיבה את עצמה  -  ותפקידנו כחברה לדאוג לך שתאכלי, תעמיסי ותעלי קצת במשקל. זה המקום שלנו להיכנס לך לצלחת, לתעסוקה, לאורח חיים ולהודיע לך שגם את, כמו מיליוני רזות אחרות, גורמת לבנות ללכת להקיא את ארוחת הצהריים בשירותים. למה זה לא לגיטימי לקרוא לבחורה מלאה פרה, שמנה, אוביס ושאר הנחות רחוקות מהמציאות, אבל כל נערה רזה זוכה למטח תגובות מלא רעל על מצבה הפיזי והנפשי? מבזק: לא כל אחת חולה ולא כל אחת מתעסקת באובססיביות באוכל שלה. בדיוק כמו שלא כל מלאה סובלת מכולסטרול גבוה, לחץ דם ומחפשת לעשות דיאטות בלי הפסקה. בניגוד למה שפרימן טענה -  שכל התגובות האלו נובעות מקנאה ותשוקה להיות רזה, אני לא מאמינה שזה העניין. אני חושבת שמתוך מלחמה להשיב את "המראה הבריא" לאופנה, הגענו למצב שכל האמצעים מקדשים את המטרה. זה בסדר ליפול לקלישאות ולהאמין לכל הסטיגמות כשמדובר באישה רזה. רק בהקצנה נצליח להוכיח שאנחנו חושבים שרזון זו תופעה נוראית והנה היא אוטוטו חולפת מהעולם. כל אחד שחושב אחרת, או נראה אחרת מ"המראה הבריא" - כנראה הוא מעודד למחלות ולא בסדר.

אני לא נאיבית. ברור לי לגמרי שאין שיווין בין דוגמניות רזות למלאות בעולם האופנה, וכל קול שקורא לקבל דוגמניות מלאות לקמפיינים מבורך וחשוב בעיני. אבל בשביל לבסס ולחזק מגמות כאלה אין סיבה ללכת ולמדר ברוע כל דוגמנית רזה. לא צריך להוקיע אחת בשביל שהשנייה תקבל לגיטימציה. המאבק בדפוס המחשבה "רזה זה יפה ושמן זה מכוער" עבר בשנים האחרונות כברת דרך ויש לו עוד מסע ארוך לפניו, לרמוס אותו בעוד הנחות ותפיסות שגויות משאיר אותו דורך במקום, אם לא לוקח אותו עשרה צעדים אחורה. (עדי הררי)לא כל רזה היא אנורקסית. לירז דרור ל"קסטרו" (צילום: גורן ליובוביץ / דודי חסון)

המשואה של הבלקן ביט בוקס כל הכבוד לבלקן ביט בוקס. הם קיבלו את ההחלטה הנכונה כשקיימו את ההופעה המתוכננת בגרמניה, על אף שנקבעה בערב יום השואה. הרפלקס הישראלי המותנה הוא כמובן להזדעזע, אבל אם חושבים על כך לעומק אין נכון מזה. האתוס הלאומי סביב יום השואה הוא כבר יותר מדי שנים אתוס של זיכרון וקורבנות, תקומה ולאומיות. בשנים האחרונות עולים עוד ועוד קולות שקוראים לרענן את האופי שבו אנו זוכרים. סובלנות, שוויון ומאבק בגזענות הם ערכים לא פחותים שניתן להסיק כמוסר השכל לאומי (בהנחה שזיכרון "יום השואה" הוא זיכרון לאומי ולא אישי), ואין דוברים טובים יותר לערכים הללו מאשר הבלקן ביט בוקס. זו הרי האג'נדה שלהם שבזכותה הם מצליחים בכל העולם, והגיעו אפילו עד לאל ג'זירה.

הם לא צריכים להתנצל על קיום ההופעה, ומהניסיון שלי בהופעות הלהקה הם גם לא היו צריכים לעשות בה שינויים רבים מדי. מה שהם כן צריכים זה להניף את הדגל שלהם גבוה, אפילו גבוה יותר מבדרך כלל, ולהכריז בגאון שאין דבר נכון יותר מקידום האג'נדה שלהם על מנת ללמוד באמת מלקחי השואה. בגרמניה, בעולם כולו ומי יודע אולי גם בישראל. למרות היותי נכד לניצול שואה, כבר שנים שאני לא מתחבר לפולחן הממסדי סביב היום הזה. ה"משואה" שהדליקו הבלקן ביט בוקס בהופעתם בגרמניה (על אף שלא היתה מתוכננת), היא בדיוק מה שהיום הזה היה צריך כדי להיהפך רלוונטי לדור צעיר. דור שכבר לא מחפש אשמים, אבל באמת מוכן לעשות הכל כדי ששואה כזו לא תקרה שוב. מה צריך לעשות? להפנים מסרים של שיוויון, אחדות ושלום. את המסרים הללו הבלקן ביט בוקס מעבירים טוב יותר מכל משרד הסברה.(ניר גורלי)מסר של שיוויון, אחדות ושלום. בלקן ביט בוקס:הספארי מציל את המשלחת האולימפית מתברר שהעיר רמת-גן מנפקת דמויות מופת חוץ מפנינה רוזנבלום. למשל רחמים האורנגאוטן, קוף חיוני ונאה עם עיניים רגישות, או קוקו עוף הקלאו, שסבל מאוד מזוגתו הקודמת שאנל, שניקרה את  אחת מעניו. לקוקו יש מעטה דמוי קסדה צהובה על ראשו, ובשילוב עם העין השתומה יש בו משהו ממשה דיין הצעיר. ויש את דורית הדורבנית, שאמנם דוקרת אבל רק במקרה, כי היא אוהבת את כולם. היא הגיעה לספארי מאזור מצפה רמון אחרי שאיבדה את אמה, ולמרות שהתייתמה בגיל צעיר, לא ניכרות בה עקבות הטראומה, והיא שמחה וטובת לב.

כזכור, הוועד האולימפי לא הצליח לספק דמות קמע שתלווה את הספורטאים הישראלים באולימפיאדה הבאה. "שפיציק" הקקטוס המאותגר אסתטית כבר ארז מזוודות, אבל נפסל לבסוף בשל דמיונו לקישקשתא. חברת אסם עשתה מעצמה צחוק כשהציעה את "התינוק של במבה", ונראה שבחירת הקמע לאולימפיאדת לונדון מתגלגלת לקראת פארסה לאומית. בספארי ברמת גן ראו כי רע, ופתחו עמוד פייסבוק עם מבחר חיות אמיתיות שמועמדות לבחירה. אם מישהו מהמועמדים  נראה לכם מתאים לייצג את ישראל באולימפיאדה (אני מעדיף את דורית הדרבנית, שהיא בעצם צבר מהלך, קוצנית מבחוץ ומתוקה מבפנים) היכנסו לאתר של הספארי ברמת גן והצביעו.

עוד הסתננו למרוץ: יוסי הוא הפיל האפריקני בעל עבר הפלילי, שהרג בהתקף זעם את מנהיגת הפילות עטרי. הוא המשיך לתקוף  ולכן נמצא היום בבידוד, ומסרב ללבוש מדי אסיר. תלתן הזאבה היא נכה גיבורה שמהלכת על שלוש רגליים. דניסה הג'ירפה מצטיינת ברגליים לא נגמרות, עלמה הטיגריסית היא יפה וחובבת המלטות ולוורדה הפילה יש סתם שם  של רמת-גנית. נראה לכם? לכו להצביע! (תומר פרת)

(צילום: טיבור יגר)אם כבר רטרו, אז למה לא סיבה למסיבה? השבוע, כשהגיעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הודעה לעיתונות המבשרת על תוכנית האירוח החדשה של הערוץ הראשון "נפגשים בשישי", בהנחיית יענקל'ה מנדל והזמרת והשחקנית אירית דקל, שפשפתי עיניים. לא רק בגלל שלא הבנתי את הקשר בין יענל'ה מנדל לתוכנית אירוח קלילה של שישי בערב, לא כי הייתי צריכה לגגל את הגברת אירית דקל וגם לא בגלל השם היצירתי והחדשני של התוכנית. ההבטחה שטומנת בחובה רצועת השידור כפי שהשתקפה בקומוניקט זרקה אותי אחורה מרחק שנות רשות השידור לתוכנית הקאלט "שישי עם מיכל". מיכל זוארץ הצליחה להחזיק תוכנית אירוח מצליחה (תאמינו או לא) במשך כמה שנים יפות. במהלכן היא גייסה לא פחות מ-10 אחוז רייטינג, קריינה את הטקסט שלה, דילגה בין נושאים ואורחים ובעיקר שמחה את לב הצופים הנאמנים של הערוץ הראשון. אמנם זוארץ זכתה לירידות מהמבקרים ולחיקויים מעליבים, אבל ניצחה את ערוץ 2 וערוץ 10 מדי שבוע. עכשיו היא עושה קאמבק בהישרדות VIP. מה הקשר תשאלו? אז זהו, מיכל זוארץ עושה רושם, התקדמה. היא הבינה שמי שרוצה להיות בתודעת הציבור, חייב לקחת חלק במשחק – בריאליטי. היא השאירה מאחוריה את הקריירה שלה בערוץ הנידח והמריאה הלאה, לפיליפינים. ואילו הערוץ הראשון? הוא מתעקש לרכב על שרידי רצועת השידור שהשאירה מאחוריה מלכת החיוכים, ולהפקיד את שרביט לשלושה חבר'ה ליצים. לפי הקומניקט (שימו לב, לא נגענו): "במהלך כל תוכנית תארח השלישייה את מיטב אמני ישראל לשיחת שולחן צפופה במהלכה תשודר גם כתבת חוץ בפריפריה, פינת פייסבוק שבועית שתזמין את הצופים לקחת חלק בתוכנית, סרטוני 'שבת שלום לכולם' אותם ישלחו הצופים בבית, בנוסף ישולבו פינות מצחיקות  והזויות שלא ישאירו את הקהל בבית אדיש". קאלט בלתי נשכח. זוארץ בימי תהילתה:

שיחת סלון צפופה? מעניין. פינת פייסבוק? חדשני!, סרטוני שבת שלום של הצופים? אינטראקטיבי, ופינות מצחיקות והזויות? או, את זה עוד לא עשו!. בין לבין התחבא לו אמן החושים שימי אטיאס, בוגר התוכנית "היורש" עם אורי גלר. מי אמר רון פרשט ולא קיבל? זה לא שתוכנית אירוח של שישי בערב בפורמט הנוכחי לא יכולה להצליח. רק כדי שזה יקרה אנחנו צריכים להיות (אולי) בשנות ה-80, כשיש רק ערוץ אחד בשלט, מזג אוויר סוער במיוחד והבטחה לבר רפאלי מתפשטת לפני החסויות. אנשי רשות השידור היקרים - אם מכרתם לנו את יהורם גאון, הכרתם לנו את יואב קרקוסקי (מי?) שהגיש (אם אפשר לקרוא לזה ככה) יחד עם לוסי אהריש את "קיץ חי", ונתתם לנו את נסים גרמה בעטיפה של מגיש טלוויזיה - תהיו בטוחים שקלטנו את המסר. הבנו שאתם רוצים להראות שיש תמורה בעד האגרה. אבל אם אתם באמת רציניים עדיף שתשלחו את מחלקת התעודה שלכם לעבוד שעות נוספות, או אפילו תשדרו לנו את סיבה למסיבה בשידורים חוזרים. מצד שני אם אתם חפצים בלקוחות משלמים תחסכו מאיתנו את המחטף המתנ"סי הזה, ותחזרו לסרטים ערביים בשישי אחרי הצהריים. זה לפחות, היה קאלט. (רוני מנדלמן פרת)  געגועים למיכל זוארץ. יענקלה מנדל אסנת דקל ושימי אטיאס (צילום: רפי דלויה)

טוב, ביי בעוד כמה שבועות יחגוג עם ישראל את ל"ג בעומר, או כמו בשמו המקורי "עוד תירוץ להדליק אש בפארקים עירוניים". רגע אחרי שיכבו את המדורות ואחרוני תפוחי האדמה השרופים יאכלו, כולנו ניזכר שבעצם התחילה תקופת חגים אחרת – של חתונות. חברים שעברנו מולם פעם במסדרון בתיכון יזמינו אותנו, ואנחנו לא נהיה מספיק אמיצים כדי לסרב. הקיבה שלנו תתמלא באנטריקוט ושעועית ירוקה, והבנק יתקשר לשאול למה אנחנו מחלקים כל כך הרבה צ'קים כשאנחנו במינוס. אבל יותר מהכל נחשוב שאולי יום אחד, אם נמצא אהבת אמת, גם אנחנו נזכה להזמין אנשים שאנחנו לא מכירים לרקוד איתנו לצלילי הדובי בראדרס. אז לאלה שעדיין מחפשים את האחת/ האחד (או בעידן הגירושים את הראשון/ה) מצאנו טיפים ממקור לא צפוי. במיוחד לאלה שרוצים גם לעשות ספורט וגם לשפר את האנגלית תוך כדי חיזור.מה את עושה הערב?

*#