אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר החטאים: המשבר הראשון

בין החופש לקמח מצות, יעל רון ונסיכוש עברו מריבה ראשונה גדולה. הוא גמגם הרבה, היא בכתה המון אבל הכל נגמר לטובה. בסוף יש גם מוסר השכל

תגובות

חופשת החגים הארוכה, זאת שמאפשרת לגוף ולראש לנוח מפגעי העבודה והלימודים, זאת שגורמת לזמן להימתח בעצלתיים כאילו אין עוד חובות ומטלות בעולם, זאת שמייצרת לגיטימציה חוקית להאביס את עצמנו עד לא ידע באינספור גרסאות של קמח מצות, זאת שמציעה ים של זמן איכות שאפשר לבלות איך וכמה שרוצים עם הבן זוג - היא גם זמן מצוין למשברים, בעיות ומריבות. נקודה. ככה זה, הזמן עובר מהר כשנהנים, אבל כשמתבטלים הוא פשוט עומד מלכת ועלול להחריב גם לכם את מערכת היחסים. ככה לפחות אנחנו העברנו את חג הפסח; במריבות ובמרורים נוראיים שהביאו גם עלינו, בעל כורחנו, את הסטטוס החדש והמערער: המשבר הראשון ביחסים.

» עיר החטאים - לכל הטורים» כך תזהי שאת בקשר עם פסיכופת » למה הוא מתרחק?» הסקס הכועס

הרקע להתרחשות המאורעות הקשים שגרמו לנסיכוש להשיב "אני צריך לחשוב על זה" על השאלה הרטורית "אתה רוצה לקחת כמה ימים בנפרד?," שתשובתה היחידה הייתה "ברור שלא" חד וחלק, היה תמהיל של מספר גורמים מצערים שגרמו לי לרדת מהפסים שלב אחר שלב. באוויר ניצב כל העת סמינר שצריך להגיש בתחילת מאי וממוקם אצלי נכון להיום - אי שם בתהומות ההדחקה. זה בצירוף עודף של זמן פנוי למחשבות, חפירות, ניתוח עצמי ומחשבות מייסרות, פלוס חבר שמסתובב לי ולחתולה בין הרגליים חסר מעש ומנוחה, פלוס חולי בלתי צפוי שהפך אותי מיצור תאב ים ואלכוהול לרחת לוקום נזקקת ובוכיה, גרם לכל הדבר הנפלא הזה שנקרא "חופש פסח" להפוך עבורנו לתקופה חשוכה.

אדם בתוך עצמו הוא גר מכוסה בשמיכת פוך נוצות מייד אין ג'רמני, כשלצידי סממני זקנה מטרידים נוסח תרמוס תה, מד חום וערימת טישו בשלבי אוריגמי שונים, גססתי לתומי במיטה וחיכיתי שנסיכוש יעטה על עצמו את בגדי האח החרמן ויפנק אותי בכל מה שרק תחפוץ נפשי החולה. במקום לשנע אלי למיטה טארט שוקולד ואגוזי לוז מאורנה מאלה, לייבא מתאילנד מעסה מיוחד שיטיב עם כאבי שרירי או להקרין על מסך הטלוויזיה את משחקי הכס בלופ, הוא העדיף ללכת לצלול בקיסריה וללטף לוקוסים ושוניות. במילים אחרות: הוא וחבורת גברים שזופים VS חברה שפעתית עם חום גוף של פונדנט.

בחורים שזופים מול החברה החולה - מי מנצח? (צילום: Dreamstime)

לכל העניין הזניח הזה של הפקרת פצועים בשטח התווסף גם כרסום אובססיבי כמעט של מצות בכל רחבי הבית ללא שימוש בצלחת או אמצעי מיגון נוספים, תוך שהוא מכריז בקול גדול "אני כל כך אוהב את הצליל" בכל פעם שאבק מצה התעופף לחלל האוויר. בשלב הזה, אם להודות על האמת, הייתי כבר מצויה בשלבי חרפון ראשוניים וניצנים רכים של טענות, קיטורים ועקיצות החלו, בדיוק כמו אותם פירורי מצה ארורים, להתעופף לכל עבר במערבולת רגשות בוערים. האימפקט המיידי של החשוד העיקרי היה התבצרות באדישותו. וכך מחבר פעלתני בעל מורל גבוה וכמות ממוצעת של שמחת חיים, קיבלתי מתנה לחג הפסח גרסה חיוורת של שבוי מלחמה כחוש ושתקני.

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת מסתבר שמשפטים שכל ייעודם הוא לעורר מודעות בלב המשתמש נוסח "אני חושבת שכדאי שניקח פסק זמן", לא תמיד פועלים לטובת המטרה אליה התכוון המשורר המקטרג. בשיחת "אני מאשים" ספרטנית וחסרת רחמים שקיימנו ביוזמתי, הוא ישב ושמע את טענותיי בנוגע להתנהלותו הכללית ולאדישותו ההולכת וגואה, בצירוף כל אותם עקרונות ה"אני מאמין" שלי באשר לתחזוקת הבית ולעובדה שחתולה זה דבר שצריך להאכיל למרות תשע הנשמות שבאמתחתה. הוא ישב וספג ושתק וספג עוד קצת ואז קם ואמר "יש לי הרגשה שבזמן האחרון את עסוקה בעיקר בלכעוס עלי. זה הדבר היחיד שאת עושה ומקרינה", ואז הוסיף, "אני הולך לנשום קצת אוויר" ועזב את מעוננו המשותף. לפני שהספקתי לצעוק עליו בתגובה "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" או "אני אשתגע כשתאמר שלום", השתררה בדירה, שעד לפני רגע קט שימשה כזירת האשמות נוקבת, דממה מפחידה.

דברים שעושים במהלך הפסקה קצרה. רוס ורייצ'ל (צילום מסך)

הוא לא שק האגרוף שלי וכבר כמה זמן שהוא מרגיש שכל מה שאני עושה זה לנסות לחנך אותו ולעצב אותו לפני צרכי ורצונותיי. זה מה שהוא סימס לי שעה אחרי העזיבה המפתיעה הגדולה. בכל זמן הלבד הזה תקפו אותי ברגע כל אותם פחדים, חרדות נטישה, חרטות גדולות ובעיקר פלאשבקים מבהילים של כל מסכת ניסיונות החינוך מחדש שהעברתי אותו בשבועות האחרונים. משפטים כגון "אתה לא אוהב אותי/ לא משקיע בנו/ לא מפנק אותי כשאני חולה/ לא עוזר מספיק בבית/ לא יוזם, מפתיע או לוקח אותנו למקומות יפים", חזרו והתדפקו לי בין הרקות חזור ודפק. וזה כנראה היה רק חלק קטנטן ממה שהתחולל אצלו בראש בתקופה האחרונה.

אם תלך מי יחבק אותי ככה ואז פתאום התחוורה לי האמת, כל האמת ושום דבר פרט לאמת, במלוא אכזריותה. אני, יעל רון, נסיכה וחתולה לעת למצוא, הפכתי לצורר רשע. היות שנסיכוש התמים-אך-בלגניסט הוא יצור חמוד-אך-מופנם, כל אותה ההארה החשובה הזו נחתה לי לתוך התודעה מאוחר מדי. קצת אחרי שנסיכוש הלך ונגדש מעודף חינוך מחדש.

לא לתת לבחור הטוב לברוח. נאמנות גבוהה (צילום: מסך)

ישבתי לי בבית ריק על ספה מיותמת מישבן נוסף ובכיתי לתוך החתולה. בכיתי על חופש פסח שהתבזבז על מריבות, בכיתי על הסמינר המקולל שכנראה לא הולך להתרחש, בכיתי על הגרון שכאב והראש שקדח, אבל בעיקר בכיתי בגלל שהצלחתי במו ידי להבריח מעל פני את היצור האנושי היחיד שהצליח גם לסבול וגם קצת לחבב אותי, על כל פגמי ודפיקויותיי. אחרי שנגמרו לי הדמעות והחתולה הייתה ספוגה מלוא פרוותה, הצלחתי איכשהו להירגע וגם לחשוב על הדברים האקוטיים ביותר: איך אני מתנצלת בפניו, איך אני משנה בעצמי את הנטייה לחנך ולנסות לשנות את העולם ואיך אני גורמת לו לרצות לחזור לקן המשותף שהקמנו במו ידינו ולרצות לאחות ולשקם את המשבר.

ממעמקים אחרי שלוש שעות של היעדרות מהבית ואין ספור שיחות פלאפון מגומגמות (הוא), בוכיות (בעיקר אני) ומתלבטות (שנינו), תקפה אותי חרדת הנטישה הרשמית. מנוזלת, מלאת חרטה ונסערת חרחרתי לתוך האפרכסת "תחזור הביתה מתוק שלי. המקום שלך הוא כאן" והפכתי בין רגע לסצנה סכרינית מעוררת רחמים מאופרת סבון עתיקה. מזל שבעברית זה נשמע הרבה יותר נסבל.

גם הרעה ביותר צריכה לדעת לשמור על הבחור הטוב. דן ובלייר (צילום מסך)

בינתיים אנחנו שניים פלוס חתולה שמנמנה. כבר חמישה ימים שאני מתנהלת ומכלכלת צעדי במוד "אקסטרה מודע" ומקפידה להסביר ברכות כל דבר במקום לנבוח ולהאשים. אני גם לא נטפלת לכל דבר שנסיכוש מעולל לדירה המסכנה שלנו, ולא מעירה כשהוא לא עומד בסטנדרטים הקבועים שהצבתי ואליהם אני רגילה. הוא מצידו משתדל מאוד. את המצות הוא המיר בפריכיות אורז אותן הוא נוהג ללחך מעל צלחת רחבה. גם את המשימות שכתבתי לו בנחמדות במרקרים זוהרים על פתקיות צהובות שמודבקות על הדלת הוא מיישם בהצלחה.

חכם סיני אמר פעם שמערכת יחסים זה דבר שצריך לעבוד עליו כל הזמן ואף פעם לא לקחת כמובן מאליו. מה שהשתנה אצלנו בלילה המשברי הזה מכל הלילות הרגילים, היא אותה פיסת מודעות קטנה וצנועה שהפכה לדיירת קבע במעוננו בימים האחרונים ועוזרת לנו לעשות ברקס קטן לצורך מחשבה, לפני שמעבירים למצב אוטומט ופועלים.

סוגיה שמעסיקה אתכם? נושא שרציתם לדבר עליו? כתבו ליעל רון בכתובת: yaelron.tlv@gmail.com

*#