אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצר בתקשורת: כך ניצחה בר רפאלי את מדורי הרכילות

וגם: איך החזירו חברות הכבלים את הכבוד לטלוויזיה? מה כל כך מרעיש בזכיות של קותי סבג לקטלין רייטר? ולמה חשוב שנמשיך לקיים את פסטיבל הג'אז של תל אביב?

תגובות

קצת כמו למרטין לותר קינג גם לבר רפאלי היה חלום על חופש. אולי בשונה ממרטין לותר קינג, המלחמה שלה לא הייתה קשורה לזכויותיו של מיעוט מדוכא, אלא לזכותה לפרטיות. האיש הרע בסיפור של רפאלי הוא צלם הפפראצי / כתב הרכילות, זה שאורב לה מחוץ לקניון, זה שחונה לה מתחת לבית ושקופץ לה על האוטו. במשך הרבה שנים היא נלחמה, התיזה בקבוקי מים, גייסה אנשי אבטחה שיסתירו אותה ואת הבויפרנד-לשעבר וכיסתה את הפנים. אבל כלום לא עזר, להפך, זה רק הפך את הצלמים ליותר רעבים.

ואז גילתה רפאלי את הטוויטר והאינטסגרם, ועשתה חושבים - אם אני אתן להם את האייטמים, הם לא יצטרכו להשיג אותם לבד. התוכנית הזאת, מופרכת ככל שתישמע נראית כמו אחד המהלכים המוצלחים שרפאלי עשתה. נכון, עדיין כל יום מתפרסם עליה אייטם במדורי הרכילות, אבל ברוב המקרים זה אייטם שהיא עצמה רצתה שיעלה. היא בחרה את הזווית, היא בחרה את כיתוב התמונה, היא בחרה את האנשים והיא בחרה את הזמן. אם אלה לא תמונות שהיא יצרה, אלה הן תמונות מקמפיינים בכיכובה - שרק מקדמים את המוצר אותו היא מוכרת. אברי באדי ווינס.

כשהמנגנון כל כך משומן ומאורגן ברור למה כל אתר אינטרנט בארץ העלה את הפרסומת שבה נראית רפאלי משחקת טניס בתחתונים. אנחנו אולי רוצים להתעצבן על רפאלי, אבל לאט ובטוח היא עושה לכולנו בית ספר לשיווק, ולצלמי הפפראצי בית ספר לרכילות.  (טל לוין)שולטתתתת. בר רפאלי בפרסומת ל"Underme":משחקי המד מן: כך הפכתי למנהל התוכניות של חברות הכבלים המיתולוגיה מספרת שפעם מי שקבעו את לוח השידורים היו רשתות הטלוויזיה. מי שעקב אחרי סדרה היה כבול לפרוגרמינג של הזכייניות, והחופש היחידי שניתן לו היה תחת הפטנט הגאוני שנקרא "שידור חוזר". אבל הגלגל הסתובב והאינטרנט טרף את הקלפים. אחרי שנים בהן הבנתי שערוצי הפריים טיים פשוט לא סופרים אותי כקהל יעד, החלטתי להתנתק סופית מהכבלים (שיחד עם הלווין החזיקו מונופול על השידורים). את מה שאני כן אוהב בטלוויזיה: בעיקר סדרות, בעיקר אמריקאיות ובעיקר של HBO, צרכתי דרך הרשת. בקצב שלי ובזמן שלי. זו לא היתה סתם נוחות או פיראטיות. זו היתה ממש אידיאולוגיה. לא צריך טובות. אני חופשי לראות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה.

 לאחרונה אני מרגיש שהחופש שלי בסכנה, והפעם לא באשמת הערוצים. העולם המרושת וצמיחתן של הרשתות החברתיות כבר לא מאפשרים חוסר זהירות טלוויזיוני כמו להתחיל לראות את "הסמויה" שנתיים אחרי שירדה מהאוויר. זו מותרות שכבר לא קיימת. ההייפ סוחף, הספוילרים מחכים בכל פינה, ו"שיחות הברזייה" הן ממש לא נחלתן רק של תכניות הריאליטי. השבוע האחרון היה קשה במיוחד עם חזרתן הרצופה של מד מן ומשחקי הכס. צריך לתת מילה טובה לחברות הכבלים והלווין שהבינו את חשיבות האירוע ומשדרות את הפרקים בזמן הגיוני לאחר שידורן (אם כי כל אחת סדרה אחרת בהתאמה). גם ה-VOD הוא תולדה מתבקשת של הרגלי הצפייה החדשים. אבל כל מה שהן עושות זה בסך הכל להגיב למציאות. אם בעבר הן אלו שקבעו לנו מה ומתי לראות, עכשיו אנחנו אלו שקובעים להן מה ומתי לשדר. הגלגל שוב מסתובב ולצופים יש כוח. אפילו בארץ הבינו את זה. גם משמח לדעת שלתוכן טוב יש עוד השפעה בעידן הרייטינג. אבל למרות החדשות הטובות אני עדיין במצוקה. איך אוכל להתמסר מדי שבוע לדון דרייפר וחאליסי, כשאני עדיין נאבק להדביק את הקצב ולהשלים פערים עם וולטר ווייט? מספרים שהעונה החמישית של "שובר שורות" ממש מעבר לפינה. (ניר גורלי)

אז איך היה פרק הפתיחה של מד מןשיחת הברזייה החדשה. "מד מן":השיא מאחוריכם: גמר The Voice מול האח הגדול

"הספירה לאחור החלה!", "עוד 24 שעות לגמר הגדול!", נשמעו הפרומואים הדרמטיים בשבוע האחרון בערוץ 2. גמר? מה נגמר? איום המלחמה עם איראן? המחאה החברתית? הכהונה של ביבי נתניהו? לא, לא ולא, לצערנו. כל הסיפור הוא סיום העונות (המשמח, יש לומר) של שתי תוכניות ריאליטי מעוברתות שהגיעו לסופן.

שלושה חודשים שלמים עבדו רשת על The Voice וקשת על האח הגדול, כדי להגיע לרגע הזה – הגמר הגדול. אבל אם ב-The Voice התרכזו בהיצמדות לפורמט, בהפקה נקייה נטולת נשמה ובהתדרדרות יציבה של הרייטינג - ב"האח הגדול" הקפידו על תוכניות משעממות, חוסר התרחשויות והתרכזות בעיקר בשערורייה שסיפק להם המתמודד לשעבר סער שיינפין, ובהתמודדות עם המתקפה התקשורתית שהכריזו עליהם ב"ידיעות אחרונות". אם ברשת הלכו על יח"צ ממוקד ותכלסי (ורק הנטישה בשידור חי של יובל דיין שינתה להם תוכניות) - בקשת, כרגיל, התפרעו והציפו את אתר הבית והמסך בשלל ראיונות, כתבות רוחב, ידיעות יזומות והשתלטות על המוחות של הצופים בכל דרך אפשרית. שלושה חודשים של אסטרטגיות ותכנון, שלושה חודשים של תוכן מעוט ערך שהשיא שלו אמור להיות הגמר הגדול.

תסלחו לי אם אצא מהארון ואגיד את האמת: עם כל הכבוד לפורמטים היפים והקנויים שלכן, זכייניות יקרות, המושא "שיא" פירושו הנקודה הגבוהה או הדרגה הגבוהה ביותר. לזכיות של קטלין רייטר ושל קותי סבג אי אפשר לקרוא שיא. מקסימום ממוצע - אם נתייחס לרייטר, וכמעט נחות (אם יורשה לי) - אם נתייחס לסבג. זכיות צפויות של מועמדים מסומנים הן לא שיא, הן לא הפתעה והן בטח לא פסגת האירועים הטלוויזיוניים של השנה. הן במקרה הטוב כדור שינה ובמקרה הרע, עוד הזדמנות להשמיץ את הז'אנר, הנערץ על ידי הצופים האדוקים, והנקטל על ידי המבקרים.

אז בפעם הבאה שאתם מבטיחים גמר גדול, עשו טובה - צאו מהשבלונה, שחקו אותה בליהוק, במשימות ובאתגרים, תפתיעו בטוויסטים ובעיקר אל תעלו את רף הציפיות שלנו. כי מי שמצפה, סופו להתאכזב. (רוני מנדלמן פרת)

השבוע התבשרו מארגני פסטיבל הג'אז בתל אביב, דרך אמצעי התקשורת (מוזר) שהחל מהשנה הנוכחית יעבור הפסטיבל השנתי למתכונת של אחת לשנתיים. מדוע התקבלה ההחלטה לשנות את המתכונת? ובכן, הסיבה שניתנה על ידי העירייה היא שהם מעוניינים בגיוון. מדוע הגיוון חייב לבוא על חשבון המוזיקאים והקהל של הפסטיבל הזה? מדוע לא ניתן לגוון בהוספת אירועים תרבותיים על ידי הגדלת התקציב, במקום בהחלפת אירוע אחד בשני? לא ברור. נכון שמדובר בפסטיבל נישה שמושך אליו קהל מועט יחסית -  יחסית לפסטיבל הג'אז באילת, למשל. אבל מדובר בפסטיבל בעל מסורת של 23 שנים, שמטפח ז'אנר מוזיקאלי שזקוק לחממה הזו ואם המהלך הזה יעבור הוא יחליש את חשיבותו וסביר שיבוא גם היום בו יבוטל הפסטיבל המוזר הזה שמתקיים כל שנתיים.

אני לא ילד; לקחתי איזה מיילס דייויס לאוזניים וללב כמה פעמים בחיי. מצד שני אני ממש לא חסיד של ג'אז. פעם אחת דרכה רגלי בפסטיבל הג'אז תל אביב ואם אני זוכר במדויק חטפתי כוסית פלסטיק עם יין בעודי חוצה את הגאלה אל השירותים בסינמטק. אבל! זה לא אומר שאני מעוניין בדילולו של הפסטיבל. כי אולי יבוא יום ו"הגלגל יסתובב", "האסימון ירד", הטעם המוזיקלי "יתפתח" (כמו שאמר חבר יהיר חובבי הז'אנר) ואני אמצע עצמי דלוק על הספיריט של כל הג'אז הזה. ביום ההוא ארצה להרוות צימאוני עם איזה פסטיבל ג'אז טוב (והוא טוב למביני עניין), חבל יהיה לגלות שהוא כבר לא שם. או כמו שכתבה פעם נעמי שמר (השם יקום דמה) על התנחלות כזו או אחרת – "אל נא תעקור נטוע". וזה רק מה שחסר לנו – מאות ג'זיסטים מחוסרי בית, מאלתרים עצמם לדעת בקרוונים על איזו אדמה צחיחה בין אשדוד לאשקלון.  

הרביעיה של עמיקם קימלמן - פסטיבל הג'אז של תל אביב:מחאות בשקל, מי צריך אותן? אי אפשר להתעלם מכך שקיץ 2011 עשה שינוי משמעותי בתפיסה החברתית של מדינת ישראל. אנשים החליטו לקום ולזעוק על כל מה שמחורבן פה באזור: הדלק, החשמל, המים, הדיור, המיסים, התחבורה הציבורית, הנשים, הגברים, הקוטג' וכל מה שבא למישהו רע בפריים. זעקה, כעס ורצון לשינוי זה בהחלט דבר מבורך, הבעיה מתעוררת שמרוב מחאות קטנות לא מצליחים לראות את העיקר, או לפחות את הניוזפיד. מאוד קל לקחת מחאה אחת גדולה שמתייחסת לקושי בקיום בסיסי של מעמד הביניים בישראל ולפרק אותה למאות מחאות קטנות. הרבה יותר קשה להקים גוף חברתי או אפילו מפלגה (חלילה!) שתתן ביטוי ממשי לאותם עוולות, ותהווה שופר צעיר, רלוונטי ובגובה העיניים לקול של ציבור שלם שמתעלמים ממנו. זאת לא חוכמה לפתוח קבוצה בפייסבוק, להציף את החברים אחת ליום ולצאת לרחובות עם 50 איש. כשהוול הופך להיות לוח מודעות שכולל תהלוכות צבעוניות, ריקודי פלש-מוב המוניים ובקשה לשיתופים למטרה הנעלה ניהיה קצת טעם של פעולה חברתית של השומר הצעיר. אני חושבת ששנה אחרי אותה מחאה, שהמצב באופן ברור לא משתפר – הגיע הזמן לשלב הבא. תקראו לי נאיבית אבל נראה לי ששלב הצפת הבעיות והיציאה לרחובות קצת מיצה את עצמו. אולי הגיע הזמן להתאחד, להקים גוף ולנסות לעשות שינוי משמעותי? (עדי הררי)הכי 2011. סתיו שפיר ודפני ליף בימים מאוחדים (צילום: ניר קידר) 

טוב, ביי

כל מי שעובד באתר אינטרנט חושב שחגי ישראל זו אחת ההמצאות המיותרות עלי אדמות. בזמן שכולם בחופש אנחנו בתורנות, וההכנות לקראת החג כוללות אינספור כתבות מתכונים, פעילויות לילדים, המלצות לפסטיבלים ועוד ועוד. לא שאנחנו מתלוננים, לפחות לא על פסח. יום העצמאות זה כבר סיפור אחר לגמרי.האמת שהבעיה העיקרית שלנו עם החג בכלל לא קשורה למצות או למשפחתולוגיה אלא לשיר הארור הזה מ"מד מן" שנתקע לנו בראש, ומאיים להבליח מפינו כמישהו ישיר לידנו "מה נשתנה?". אנחנו יודעים שבוואלה (!) נזכרו להעלות את השיר כמה שנים אחרינו (יופי חבר'ה, תמשיכו בעבודה הטובה!), אבל זה לא מנע מאיתנו לזמזמם אותו ללא הפסקה. בימים אלה מציפות את הרשת פארודיות חביבות לביצוע המונומנטלי של ג'סיקה פארה (הלוא היא מייגן דרייפר) ל-zou bisou. הנה אחת מהחביבות שבהן:במקום פאוור פוינט. מצגת ברוח "מד מן":

*#