אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויוה לה רבולוסיון: למה הפסקנו לאהוב את צרפת?

פעם שמעו כאן פלסטיק ברטרנד, קראו קאמי וחלמו אלן דלון. מתי תל אביב הפסיקה להיות פרנקופילית, ועד כמה זה קשור לטיפוסים השזופים ההם מדרום צרפת?

תגובות

פרויקט מיוחד: הצרפתים באים

» צרפת 2012: תרבות ללא נחת» מהלובר עד השאנז-אליזה» כמהין, רוקפור וקרואסונים אחרים» לבלות כמו פריזאים» מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי?

עד לפני איזה שני עשורים, כשתייר צרפתי נחת בארץ הקודש הוא היה עשוי להרגיש די בבית. לפני שהפכנו לבולסי מקדונלדס ולטורפי ריאליטי, היה קשה לפספס את ההשפעה העצומה של הפרנקופילים על התרבות המקומית. מאז עברו מים רבים בסֵין, וצרפת וישראל הן כבר מזמן לא ז'יל וז'ים; היתקלות בשאנסונים ברדיו או בסיטקום צרפתי בטלוויזיה נחשבת היום לחוויה אקזוטית, ולא לחלק מובן מאליו מהיומיום. איך קרה שהחלמנו מהפרנקופיליה ונשארנו עם הקרואסון ביד?

ברלין בירושלים, פריז בתל אביב עם כל הכבוד לאגוצנטריות, הרי שההשפעה האדירה של צרפת כאן היתה רק חלק ממעמדה ההיסטורי הבכיר בעולם עד אמצע הסיקסטיז בערך. "עד מלחמות נפוליאון צרפת היתה המדינה הכי מאוכלסת באירופה", מסביר ירון לונדון, פרנקופיל ידוע, "פריז היתה בירת התרבות העולמית, ומעמד הצרפתית היה כמו הלטינית בזמנו, שפה שכל אדם משכיל חייב להכיר". השפה הצרפתית היתה לשפת האליטות בארץ, לא רק של עולי העלייה השנייה אלא גם של האליטה הרומנית, המצרית, העירקית וכמובן המרוקאית והאלג'יראית. "ההזדהות עם צרפת התקבלה באהדה יתרה, מאחר שצרפת ניצלה את כוחה הפוליטי והתרבותי האדיר לטובת ישראל", מוסיף בועז כהן, מרצה ושדרן רדיו ב־FM88, "מההצבעה באו"ם, דרך מבצע קדש ועד הסיוע בהקמת הכור בדימונה – צרפת היתה תמיד בעדנו".

הו, שאנז אליזה. שדרות רוטשילד (צילום: יח"צ)

אבל אם הולכים קצת אחורה, מגלים שהקשר צרפת־ישראל התחיל הרבה לפני הקמת המדינה, מתוקף מעמדה של פריז כבירת תרבות עולמית, וככזו – גם אבן שואבת ליהודים, שנמשכו אליה עוד בשנות ה־20 וה־30. "לצרפת היה רומן אדיר ודרמטי עם היהודים", מציין גדעון עפרת, היסטוריון ואוצר של אמנות ישראלית, "שנות ה־30 בארץ עמדו בסימן חלוקה: בירושלים ישבו היקים עם הזיקה לתרבות הגרמנית, ולתל אביב היתה זיקה ברורה לפריז. כל אמן נסע ללמוד בפריז, ובבתי הקפה במונפרנס הצטופפו אמנים יהודים ממזרח אירופה שהשפיעו עמוקות על הלך הרוח האמנותי של הזמן". בשנות ה־30 התגבשה אסכולת פריז, שכללה יהודים כמו חיים סוטין, אמדיאו מודליאני ומארק שאגאל; בתערוכת הפתיחה של המוזיאון לאמנות מודרנית בפריז הציגו ב־1925 בעיקר יהודים. "האמנים שחזרו לארץ הביאו איתם את האקספרסיוניזם של אסכולת פריז, וציירו את הירקון כמו הסֵין, את שדרות רוטשילד כמו השאנז אליזה ואת גן מאיר כגינת לוקסמבורג", הוא מוסיף. הרומן הזה גסס לקראת 1940 אבל התחדש ב־1948, עם הקמת קבוצת אופקים חדשים שייסד הצייר יוסף זריצקי, ושניסתה לאמץ את ערכי ההפשטה של פאבלו פיקאסו וז'ורז' בראק.

אבל הפרנץ' קונקשן לא היה רק אסכולה בעולם האמנות הפלסטית. "לישראל היו סוכני תרבות חרוצים כמו יוסי בנאי, עמוס קינן ונעמי שמר, ששהו בצרפת שנים ותיווכו את האהבה שלהם לתרבות הצרפתית לתוך המיינסטרים הישראלי", אומר כהן. בשנות ה־60 תפר חיים חפר לרביעיית מועדון התיאטרון מערכונים קברטיים ושירים מתורגמים מצרפתית בהשראת האחים ז'אק. בנאי העלה ב־1969 את "אין אהבות שמחות", ופוצץ את הקופות עם שירי ז'ורז' ברסאנס, ז'אק ברל וז'ורז' מוסטקי. שמר תירגמה מצרפתית שירים שהפכו ללהיטי להקת הנח"ל, כלומר התרבות הישראלית, כמו "איזו מין שלווה" או "אילו ציפורים". בסבנטיז היה זה דני ליטני שנשא את הדגל הצרפתי במחזמר המצליח "הבזאר הגדול" עם שירי מישל פוגן בתרגום אהוד מנור, ואבי טולדנו יצא במופע היחיד "לה בוהם" משירי שארל אזנבור, שגם עשה כבוד ונכח בהופעה. חברות התקליטים זיהו את הביקוש, והוציאו אוספים עם שמות צ'יזיים כמו "רגעי הקסם של הקולנוע הצרפתי" ו"נשיקה צרפתית" 1, 2 ו־3. ההצלחה היתה היסטרית, והביקוש תורגם גם לרדיו. "רשת ג', שהתחילה כרשת פופ, שידרה המון מוזיקה צרפתית, ולבני דורי זה היה טריוויאלי", אומר כהן, ומזכיר את "Voyage Voyage", "Ella Ella L'a" ו"Joe le Taxi", ששלטו במצעדים עד סוף האייטיז. "אפילו פלסטיק ברטרנד, מתופף פאנק אזוטרי לגמרי, הצליח במצעד. עד כדי כך היינו פתוחים למוזיקה צרפתית בזמנו".

מי פנוי באלנבי? Joe le Taxi:

 

ההשתלטות הצרפתית התפרצה גם על המסך הגדול. כהן, אנגלופיל עם שריטה צרפתית, נזכר בגעגועים בסבנטיז: "כל מה שהוקרן בצרפת הגיע לבתי הקולנוע. הסרטים האליטיסטיים של גודאר וטריפו, סרטי המתח של מלוויל וקלמנט, קומדיות עממיות מטופשות – הקהל נהר בהמוניו". הסרטים הצרפתיים הפכו לשוברי קופות. "הבלונדיני עם הנעל השחורה" (1972) היה אחד הסרטים המיובאים המצליחים בישראל אי פעם; סרטים בכיכובו של האיט־בוי אלן דלון כמו "לילה על העיר" (1972) ו"המעגל האדום" (1970) שברו את השוק; "הכינו את הממחטות", "הפרחחים" – דבר לא חמק מהרדאר. אפילו הטלוויזיה הישראלית, ששידרה אז בעיקר סדרות של BBC, נשלטה באופן חד משמעי על ידי הקולנוע הצרפתי עם "מועדון הסרט הטוב", שהיה בעצם מועדון הסרט הצרפתי. "דור שלם של במאים מקומיים הושפע מהקולנוע הצרפתי", טוען כהן, "ג'אד נאמן ו'השמלה', דוד פרלוב ו'הגלולה', וכמובן אורי זוהר עם שלושה ימים וילד. אפילו מציצים הושפע מקומדיות החוף העממיות מצרפת".

אבל החגיגה הפרנקופילית האמיתית התרחשה, כמובן, בתחום האופנה. "כבר בעשורים הראשונים של תל אביב היו עיני הפאשניסטיות נשואות לפריז", קובעת נורית בת־יער, מחברת הספר "שכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 2008-1948", "בעקבותיה הן קיצרו והאריכו את אמרות החצאית, ריפדו את כתפי מקטורניהן, חבשו מגבעות והשתמשו בכפפות". בת־יער מצביעה על תופרת העילית לולה בר כאחת המיסיונריות העיקריות בתחום, שהלבישה נשים כמו ורה ויצמן, גולדה מאיר ולאה רבין בגזרות א־לה דיור ואיב סאן לורן. בר טענה ש"יש רק אופנה אחת והיא פריזאית", ובשנות ה־70 אף זכתה באות אבירות מממשלת צרפת על תרומתה להפצת האופנה הצרפתית בעולם. ההשפעה הצרפתית חילחלה עד לתת הז'אנרים האזוטריים ביותר בישראל דאז. "אפילו קומיקס צרפתי כמו 'אסטריקס' או 'טין טין', או אמנות הפנטומימה, הושפעו מהגל הצרפתי", מאבחן כהן.

דור שלם של במאים הושפע. "ז'יל וז'ים" דאלאס, הליכוד ומכבי אם חוץ מפסטת חלזונות טעמנו מכל מה שיש לצרפתים להציע, לאן נעלם כל הטוב הזה? פרופ' אווה אילוז, סוציולוגית בעלת שם עולמי, מסבירה שאנחנו לא לבד, ושבאופן כללי כל הסיפור של סגידה לאימפריה די התקרר. "בעבר צרפת השקיעה יותר בהפצת השפה והתרבות שלה, ופתחה סניפים של אליאנס ברחבי העולם", היא אומרת, "המשבר הכלכלי והמנהיגותי בצרפת גרם לה להפחית את הפעילות, והיום גרמניה היא זו שפותחת מכוני גתה, מחלקת מלגות ומובילה בתור השפה הכי נלמדת אחרי אנגלית. כשאינטלקטואלים או אמנים ישראלים נוסעים ללמוד, הם נוסעים לברלין".

מעבר לזה, היתה ההתקררות ביחסים בין המדינות, ונעזוב כרגע את השאלה מי התחיל. "צרפת, שהפכה למדינה האירופית שיש בה הכי הרבה ערבים מוסלמים, הצטיירה בעיני הישראלים כפרו־מוסלמית, מה שיצר ריחוק וחשדנות", מוסיפה אילוז. בד בבד, האמריקניזציה כבשה כל חלקה טובה. "התרבות האנגלו־אמריקאית האפילה על הקונטיננט", מרעים לונדון בקולו, "כי יש קשר בין כלכלה ותרבות. היום, כשסיני ירצה להצליח בעסקים, הוא ילמד אנגלית, לא צרפתית". "1979 היתה השנה ש'דאלאס' הוקרנה בטלוויזיה", נזכר כהן, "מכבי הצליחה בעזרת שחקני חיזוק אמריקאים, והליכוד עלה לשלטון. אלה הרגעים שסימנו את ההשתלטות האמריקאית ואת דחיקת התרבות הצרפתית החוצה.

פאן להם. המכון הצרפתי בתל אביב:

המגמה הזו התעצמה עם כניסת הערוצים המסחריים. אם בעבר שידרו את 'מרק תרבות' עם ברנאר פיבו, היום אין שום סיכוי שדבר כזה יקרה. הפכנו לשלוחה אמריקאית מגוחכת ועלובה. השפה הצרפתית הפכה למחסום תרבותי בלתי עביר, היום רק מה שבאנגלית הולך. בעיני זאת רגרסיה. נהיינו אנתרופוצנטריים, לא מסוגלים לקבל את השונה, גם אם הוא חלק מהבסיס התרבותי שלנו". "מבחינה תרבותית, יש פה הפסד גדול", מצר גם ניצן הורוביץ, פרנקופיל חובב, "לא בגלל שהאנגלית היא שפה דלה. זו שטות. האנגלית שפה עשירה ונהדרת, השאלה מה עושים איתה. צרפת ראתה באמנות ובהגות שלה כלי להשפעה בינלאומית עמוקה, כמו קרני שמש שמאירות את העולם. אין שום השוואה בין מעמד היוצר, הפילוסוף ואיש התרבות בצרפת, לבין המעמד שלו בארצות הברית למשל". לכן, הוא טוען, אובדן הפרנקופיליה הוא הפסד שגדול מסך היצירות הצרפתיות שלא מגיעות לקהל המקומי. "עם היחלשות ההשפעה הצרפתית אנחנו מפסידים את הגישה שמאחוריה", הוא מדגיש, "שהיא החשובה: שחברה אנושית צריכה להעמיד במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות שלה את היצירה, ההשכלה, האסתטיקה והאמנות".

ויש עוד עניין. קוראים לו, אם לעזוב את הפוליטיקלי קורקט לרגע, צרפוקאים. יש מי שמאמינים שההשתלטות היהודית מהקולוניות הצרפתיות, שבאה לידי ביטוי בין השאר במערכוני ארץ נהדרת ובטיילת באילת, פשוט הוציאה את החשק לדבר את השפה. אילוז לא קונה את זה. "להפך, אני לא חושבת שסופרים כאן את יהודי צרפת, וחבל. הקהילה הזו חזקה מאוד באירופה והיא לויאלית מראש לישראל, לעומת ההתרחקות הניכרת מצד יהודי ארצות הברית. אם לא נשקיע ביחסים איתם, זה מה שיקרה גם שם". כהן מסכים שהיחסים במשבר: "יש המון אמירות ברחוב, שהם לא נחמדים, שהם לא יודעים עברית, וזה סתם גועל נפש", הוא אומר, "הרי אם מישהו לא נחמד, זה אנחנו".

סה פופו לה מורל. מערכון "ארץ נהדרת":

ניצחון הצרפתים על הרוח אז התרבות הצרפתית בנסיגה, סצנת האמנות מתרכזת מזמן בבלגיה וברלין, לונדון וניו יורק התחילו לנגוס במעמדה של פריז כבירת האופנה, והצרפתים מוזמנים להתנחם בהארטיסט, מה שלא ישנה את העובדה שהוליווד גנבה להם את עולם הקולנוע מתחת לאף. במה יתנחם הפרנקופיל הישראלי? מתברר שבלא מעט: עוד נותרו כמה כיסי התנגדות בתרבות המקומית, שבהם ממשיכה הצרפתית לבעוט במבטא כבד. "בשני העשורים האחרונים מפעל התרגום מצרפתית נמצא בתאוצה", מציין דורי מנור, משורר ומתרגם מצרפתית, "פרוסט, בודלר. גם וולבק מוערך כאן יותר מאשר בצרפת". אי אפשר להתעלם גם מפוקו, דרידה, דלז וליוטר – חבורה פרועה ומפוארת של אנשי רוח ששנויה מאוד במחלוקת בארצם, אבל קנתה שליטה מרשימה על המחשבה באוניברסיטאות בארצות הברית ובישראל. "המחשבה הצרפתית הפכה לז'רגון כמעט אופנתי, שהגיע לשיא בלתי נסבל ב־15 השנים האחרונות", מאשר גדעון עפרת, שבעצמו כתב שני ספרים על דרידה, "זהו ניצחון מוחלט וברור של הצרפתית ככלי לחשיבה על אמנות".

ריסק את הקופות. "לילה על העיר"

מי שספרות ורוח לא מזיזים לו, יוכל להיאחז בדומיננטיות הצרפתית בעולם המוזיקה האלקטרונית. "הסאונד הצרפתי דומיננטי מאוד ב־20 השנים האחרונות", אומר נדב רביד, מוזיקאי, די.ג'יי ואיש "הקצה". "בצד אחד של הסקאלה אפשר לציין את Daft Punk, ההרכב האלקטרוני הכי משפיע בעשור האחרון. הסאונד שלו משפיע על התרבות האלקטרונית מדיסקו ועד טכנו והאוס. בצד השני יש את דייוויד גואטה, שהוא מהמשפיעים על הדאנס יורו־טראש. בעיני, למעט האלקטרו האנגלו־אמריקאי והגרמני, צרפת היא המדינה הכי חשובה היום בתחום, וההשפעה שלה רק הולכת וגדלה". ואם כל ההשפעות האלה לא עשו לכם את זה, לא נותר אלא להתנחם, כרגיל, באוכל. חיים כהן, השף והמאסטר, ששילב עוד באייטיז את תפנוקי המטבח הצרפתי עם השורשים המקומיים כשהגיש בקרן המיתולוגית פואה־גרה על מצע טחינה, לא קונה את הטענה שגם בקולינריה, המטבחים האיטלקיים והספרדיים השתלטו על קיבת הסועד הישראלי. "מתחת לכל מטבח מסתתר המטבח הצרפתי", הוא קובע, "אז החליפו חומרים, הוסיפו תבלינים ונתנו שמות אחרים, זה לא משנה כלום. העקרונות והערכים של המטבח הצרפתי הם הבסיס בכל המערב. רק תראי איך מסדרים צלחת, איך מכינים את המאכלים הפשוטים ביותר. המטבח הצרפתי היה ותמיד יהיה בכל מקום". בון אפטיט. צילומים: דניאל בר און/ג'יני, אורן זיו, דודו בכר, ניר כפרי, יח"צ קשת

*#