אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצר בתקשורת: הפרסומת שנכנסה לנו לשחלות

וגם: למה קיבל נתן גושן את פרס אקו"ם? למה עיריית תל אביב סוף סוף עושה טוב לאמנות? למה אנחנו נטפלים לטקס מלכות היופי? ולמה אנחנו לא נותנים הזדמנות לנינט? התשובות לשאלות הבוערות של השבוע

תגובות

בין תוכניות ריאליטי להצגות תיאטרון, בדרך להופעה או בחזרה מהמסעדה החדשה של אדוני, משערוריות מתוקשרות עד לאמנות סודית - השבוע התרבותי מעלה על פני השטח שאלות בוערות. "קצר בתקשורת" הוא טור שבועי שיעזור לכם להיזכר בכל מה שרציתם לשאול, ולקבל את כל התשובות. והשבוע: הפרסומת לאתר הכרויות שהצליחה להרגיז את כל בנות המערכת, הבחירה (התמוהה) של נתן גושן למלחין השנה של אקו"ם, שנת האמנות של תל אביב מעוררת תקווה, טקס מלכות היופי חושף צביעות ונינט פשוט צריכה הזדמנות.צאו לנו מהשחלות: הביציות של Jdate

וולנטיינ'ס דיי, שהפך בחודש שעבר את מדינת ישראל לשוחרת בלונים, פרחים ורומנטיקה מאוסה, הוא בדיוק החג שגורם לכל רווק ורווקה להרגיש מרירים ומנודים חברתית. הנשואים מנדנדים, התפוסים משדכים והמשפחה מעיקה. כן, ככה זה בפולניה רבתי - כולם צריכים להיות בזוג. תיבת נוח, כך מתברר, זה ממש כאן, וכדי להציל את אלפי הנפשות האבודות מהמבול שנקרא "רווקות", מציעים אלפי יזמים ושוחרי שלום מוצרים מלאי אהבה. אפליקציות להיכרויות, טיולי פנויים-פנויות או מאגר טלפונים לצרכני הזוגיות – כל אלה לא מהססים לנגן למחפשים על המצפון והרגש. מוצר גדול ופופולרי שכזה הוא Jdate, אולי אתר ההיכרויות הגדול בישראל, שמקפיד לצוץ לנגד עינינו בכל מקום ואתר. בפרסומות, בבאנרים מעיקים ועכשיו גם במודעות פרינט. אם פעם הסתפקו מפרסמי האתר בקמפיין של זוגות דביקים וסיפורים הכרות וירטואלית בדרך לחופה, עכשיו הם שולפים את התותחים הכבדים. ומהם? פשוט מאוד, הגיל והחובה היהודית להוליד ילדים בפס יצור. כך נולדה לה מודעה צבעונית, בה מופיעות שלל דמויות עגולות ומצוירות של נשים, עם הכיתוב המקומם "לביציות שלך מגיע מישהו רציני". אם חשבנו שזוגיות קשורה באהבה, ושילדים זו רק אחת מהאופציות של נשים לממש את עצמן – הגיעו החבר'ה ב-Jdate ועשו לנו סדר. הפניה הנשית לאלה שמחפשות אבא לילדים שלהן, מציגה את הרווקות (שוב) כאיזו אומללות טוטאלית. היא גם מיד מחסלת את כל הכיף מתקופות החיזור והבילוי, מהחופש שיש בלהיות לבד, ומהאפשרויות שהעולם המודרני מציע לנשים. ושוב (ושוב) הנשים הן אלה שזקוקות לגברים, בעוד הם (שוב) מוצגים כאלפא-מייל שרק צריכים לעמוד במרכז השבט ולבחור. הם הרי יכולים לעשות ילד בכל גיל. אף אחת לא צריכה חברה מסחרית שתזכיר לה את החובה היהודית ללדת ילדים. מטפטפים לנו את זה בערך מהיום שבו אנחנו נולדות. גם לאתר היכרויות, שמטרתו לחבר בין אנשים (מטרה לגיטימית לכל הדעות), אין את הזכות להתערב בשחלות שלנו. בשביל זה יש לנו הורים וחברים, וגם הם, כבר קיבלו הערות אזהרה. (רוני מנדלמן פרת)

תיבת נוח זה כאן (מתוך הפרסומת של Jdate/מקאן אריקסון)

אקו"ם תקום: מי בחר את נתן גושן למלחין השנה?

השבוע פורסמה רשימת הזוכים בפרס אקו"ם. בלטה בתוכה הבחירה התמוהה והשנויה במחלוקת בנתן גושן לפרס הישג השנה למלחין. הקהילה הקטנה רחשה וגעשה על העוולה הנוראית שנעשתה, על המוזיקאים הטובים והמוכשרים שנשארו בצד, על האשרור שניתן ליצירה הדלה של גושן, על תו התקן שאגודת הקומפוזיטורים נתנה למי שבקושי עונה על ההגדרה "קומפוזיטור". באשר לתוצרת המוזיקלית של גושן, אני מסכים לחלוטין עם דבריו של בן שלו. גושן הוא עוד חוליה בהפיכתה של המוזיקה הישראלית הפופולרית לסימולקרה חיוורת ונטולת אמת. אבל להתאונן על בחירתו זה ניסיון כושל לעצור דימום מסיבי עם פלסטר. הבחירה בגושן היא רק התסמין. הבעיה האמיתית טמונה במה שעומד מאחורי הבחירה.

הרכב ועדת הפרס שבחרה בגושן מעלה מספר תהיות לא קטן. לצד מוזיקאים כמו אברהם טל ודני רובס, יושבות דנה דבורין וחני נחמיאס. נניח כי היותם של רובס וטל מוזיקאים פעילים אינה עילה לפסילתם כבוחרים לגיטימיים, מהי אם כן האיצטלה בה מתכסות דבורין ונחמיאס? האם הישגיהן כמלחינות הם הקריטריון? או שמא זה עיסוקן השוטף בתחום והמעורבות הגדולה שהן מגלות בו? ולרגע בלי הנימה הצינית, נדמה שאפילו הן הרימו גבה כאשר קיבלו את הטלפון שמזמין אותן לשבת בוועדה. אבל בישראל, כמו בישראל, ה"יהיה בסדר" מנצח הכל. גם עניין פעוט כמו ניגוד אינטרסים. עברי לידר היה גם הוא חבר בוועדה שבחרה בגושן. אותו לידר שנבחר ע"י טדי הפקות (המייצגים של נתן גושן), להפיק את האלבום של זוכת כוכב נולד 9, חגית יאסו. צירוף מקרים? אולי. וזה נכון, הביצה שלנו קטנה וכולם מתחככים בכולם, אבל זה בטח לא הופך את הסיפור הזה לפחות מסריח. (סער גמזו)ראוי או לא? גבולות ההיגיון של נתן גושן:

בדרך הנכונה: שנת האמנות של תל אביב מעוררת תקווה

לפני מספר שבועות הזדמן לי להיות במסיבת עיתונאים עם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. עם מבט נוצץ בעיניים הוא סיפר לחבורת עיתונאים רועדים מקור, כמה מאמצים הוא משקיע בהפיכת העיר למקום עלייה לרגל שהוא לא רק היסטורי או דתי, אלא גם תרבותי. היה קשה לא להאמין לו, ועוד יותר קשה לא להדבק בהתלהבות שלו. השיפור המשמעותי שעשה ברקת לחיי התרבות הצעירים בירושלים כבר ידוע ודובר רבות. היום בירושלים אפשר למצוא תערוכות אינטליגנטיות ולא מתיימרות, מבנים קהילתיים משופצים ושילוב נכון בין אירועי ענק בינלאומיים לאירועים קטנים וסטודנטיאלים. לצד עונת התרבות הירושלמית או נקודת מגע, העירייה לא שוכחת להקצות כספים גם לאירועים כמו שאון חורף האלטרנטיבי או לפיתוח יוזמות צעירות. ביום שני האחרון הוזמנתי לסקר מסיבת עיתונאים עם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. בדיוק כמו שהורעפו מחמאות על ירושלים בשנה האחרונה, כך סבלה עיריית תל אביב משם רע בכל הנוגע ליחסה לאמנים ופיתוח התרבות. הקיץ האחרון געש בתלונות על הגמוניה אליטיסטית, חוסר בסובסידיה ואירועי אמנות נפוחים וריקים מתוכן. נדמה שלשנת האמנות התל אביבית, הסיבה לשמה כולנו התכנסו שם, לא היה סיכוי לעבור בלי מבטים מזלזלים או צקצוקי לשון.

התוכנית שהוצגה לפנינו באותו בוקר לא הייתה מושלמת, אבל היא נתנה המון תקווה. לא דובר שם על בעיות ספציפיות שהעלו האמנים בקיץ, גם לא פורטו שיחות ודיונים בין מנהגי המחאה לעירייה, אבל כן הוזכר בפה מלא תשלום הוגן לאמנים שלוקחים חלק בפעילויות העירוניות והגדלת תקציב התרבות. למרות שהפרויקט עדיין כולל אירועי חוצות והזרקור ימשיך לקדם ולהחניף לשמרנות של מוזיאון תל אביב, העירייה לא שוכחת הפעם לנסות גם דברים אחרים. פרויקטים קהילתיים בנווה אליעזר, השקעת כספים במוזיאון קטנים וגלריות ציבוריות והכי חשוב – ייצוג צעיר ומעורר מחשבה באירועי האמנות הגדולים. בעוד שבועיים יושק הפרויקט באירוע סופשבוע של אמנות שישלב אמנות פלסטית, פרפורמנס, וידאו ארט, אמנות רחוב, מוזיקה, מחול ואפילו פעילויות לילדים. ישתתפו בו שמות גדולים כמו אלן גינתון או אוהד נהרין אבל גם צוות תקליטני טבק יגיעו, מעיין שלף תאצור ואמנים צעירים כמו עמית וניר ביטון יציגו. הילה אורן, מנהלת עיר עולם בעיריית תל אביב, אמרה באותו מפגש: "גל המחאה בקיץ פתח את כולנו לקשב ותשומת לב. היו ישיבות עם האמנים אבל זו לא עבודה שנגמרת, תמיד יהיה עוד ועוד איך לשפר". זאת אמירה אמיצה והתוכנית שהיא עמדה והציגה על הבמה הייתה צעירה, בגובה העיניים והכי חשובה – לראשונה בהרבה מאוד זמן עושה חשק לרצות לקחת בה חלק. (עדי הררי)

שנת האמנות בת"א יוצאת לדרך

שאפו לעירייה. גלריה על בניינים - עבודה של אוהד מטלון (שנת האמנות של תל אביב)

יופי חי: על צביעות וטקס מלכת היופי ברכות לשני חזן, חיילת בת 19 שהפכה אתמול (חמישי) למלכת היופי של ישראל. כן, חזן לבשה ברגע הכתרתה את אחת השמלות המכוערות, כן מרים נופך מוזס זעקה בקולה המוכר "מלכת היופי של ישראל היא מספר שקר כלשהו", וכן הטקס נראה כמו הפקה שגם בשנות ה-80 אפשר היה להגדיר אותה כמיושנת. הכל נכון כשמדברים על טקס מלכות היופי. אבל המתקפה הבלתי פוסקת על הטקס הזה נגועה (שלא לומר ספוגה) בהרבה צביעות. אנחנו חושבים שזמנן של תחרויות יופי פס מן העולם, אבל עדיין שמחים שבר רפאלי גוברת על דוגמניות אחרות בדרך לשער של ספורטס אילוסטרייטד. אנחנו חושבים שזה סקסיסטי, אבל עדיין מקליקים על כל ידיעת רכילות שבה רואים את אסתי גינזבורג בביקיני. אנחנו פוסלים שימוש בנשים כדי לשווק את ישראל, אבל מתגאים בנשים היפות שלנו בכל הזדמנות, ומתחזקים בכספי המיסים שלנו משרד תיירות שתשדירי הפרסומת שלו לא מפסיקים לנפנף ב"אוצר הלאומי" הזה. הרי אם מיס חזן הצעירה תזכה באיזו תחרות בינלאומית, מיד כולם יחפשו חברים משותפים איתה בפייסבוק.

זה לא שצריך להמשיך עם הטקס הזה, אבל גם צריך להפסיק להתייחס אליו כבעיה העיקרית וכשק החבטות. הוא בסך הכל סימפטום, שביחס לשאר הסימפטומים שמסמנים את מצבן העגום של נשים בחברה הישראלית, הוא מהפחות מזיקים. מספיק לראות פרק אחד של האח הגדול כדי להבין מה נשים צריכות לעשות כדי לזכות בתחרות, לעומת התחמושת שגברים מביאים איתם – תרתי משמע. (טל לוין)

טקס מלכת היופי: מעליב את הצופים

סימפטום, לא הבעיה עצמה. שתי הפיינליסטיות של טקס בחירת מלכת היופי 2012 (צילום מסך)

כוכבת (אינדי) נולדת: תנו צ'אנס לנינט לברנז'ת המוזיקה יש לעיתים נטייה מתנשאת לחלק את הפופ הישראלי לשני מעמדות. מצד אחד ה"כוכבים הנולדים", זמרים כמו הראל סקעת או שירי מיימון שנמצאים בלב הקונצנזוס, וכל עוד ימשיכו לעשות את מה שהם עושים, צפויים להישאר שם. ומצד שני ישנה "סצנת האינדי", מוזיקאים כמו גבע אלון או הקולקטיב, שהתחילו מלמטה, הופיעו זמן רב מול קהל מצומצם, ובזכות הרבה עבודה הצליחו להשיג מעט הכרה. למערכת הדיכוטומית הזו יש באג. קוראים לו נינט. כוכבת נולדת אולטימטיבית שפרצה בענק אבל התעקשה לעבור צד. היו לה את כל הנתונים להפוך לראש לאריות ובמקום זאת בחרה להיות זנב לשועלים.

השבוע הוציאה סינגל ראשון מאלבום חדש באנגלית. אמנם כששופטים אותו כשלעצמו, קשה שלא להתרשם ממנו לטובה, אבל הברנז'ה לנצח תחזיק מולה קמפיינים לחברות סלולריות והלבשה תחתונה כדוגמה לחוסר יושרה. במקרה, ביום בו יצא הסינגל, הופיעה נינט בערב מיוחד לצד אלון והקולקטיב. למרות שהופעתה הייתה טובה, היה משהו בנוכחותה שהצליח מצד אחד להבליט אותה ומצד שני להרחיק אותה מהשאר. יתכן מאוד שזו העובדה שהיא הייתה היחידה בחלל ההופעות שהמלתחה שלה נבחרה על ידי סטייליסט. לטוב ולרע קשה להתעלם ממנה ומהעובדה שהיא עדיין אייקון רכילותי ומותג בעל ערך כלכלי. את נסיבות חייה והרקע ממנו באה לא נוכל לשנות. אבל כן אפשר לשנות את היחס בו אנו מתייחסים למוזיקה שלה. הסגנון בו בחרה (רוק לא מסחרי), הנגנים שסביבה (רוקפור), הפרסונה שאימצה כהשראה (פי ג'יי הארווי) – כולם רומזים שהלב שלה במקום הנכון. נקווה בשבילה שבאלבום שיצא לה בקרוב תצליח להשלים את המהפך וגם הברנז'ה החשדנית תשפוט אותה ללא דעות קדומות. (ניר גורלי)שפטו בעצמכם. נינט במפגש הבלוגרים (צילום: יובל אראל)

*#