נערות הכרך: עולם האדריכלות דואג לבטחון הנשים העירוניות

תאורה לילית, פטרולים משטרתיים ותחבורה ציבורית יעילה הם רק חלק מהיוזמות שיכולות לגרום לבנות העיר להרגיש בטוחות יותר בשעות הלילה. ברחבי העולם ערים ידידותיות לנשים הן כבר קונספט מוכר - בארץ, בינתיים רק אשדוד בעניין

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

זה שמצבן של נשים בעולם נע בין מטריד למחפיר, זה לא עניין חדש. אבל זה שעולם האדריכלות מנסה לפתור את העניין, זה דווקא כן. קוראים לזה “ג’נדר מיינסטרימינג”: תכנון אורבני מתוך מחשבה על נוחות העיר לשימוש נשי. האיחוד האירופי כבר התגייס לטובת העניין, וגם האו”ם, שהקים את פרויקט “Safe and Friendly Cities for All”, פרויקט שמטרתו לקדם בעולם אדריכלות עירונית שמשקיעה מחשבה בחייהן של הנשים שחיות בעיר.

» לא רוצות להיות רק קורבנות בפוטנציה» שיח פמינסטי בין נועה ליברמן ו-3>FOMA

העיר הראשונה בעולם שהרימה את הכפפה היתה סיאול, שזכתה על הישגיה בפרס מטעם האו”ם לפני שנתיים. בין השאר, עיריית סיאול נקטה צעדים סטנדרטיים (גם אם לא מספיק שכיחים) לשיפור מצב הנשים בעיר: היא השקיעה משאבים ביצירת משרות לנשים שרצו לחזור לעבודה לאחר גידול הילדים, בפיתוח מעונות יום ומועדוניות, והעניקה פרסי ידידות למקומות עבודה לנשים. אבל הבשורה הגדולה היתה נעוצה בהתבוננות המגדרית בעיר עצמה – כשם שאפשר לבחון כבישים, בניינים או גנים ציבוריים ביחס לתפיסות סביבתיות או כלכליות, כך אפשר לבחון אותם גם דרך טובת הנשים. כך, למשל, הקימו בסיאול כוח משטרתי אזרחי שיגביר את רמת הביטחון האישי של התושבים – ובעיקר התושבות – בשירותים, בחניונים, ברחובות ובגנים הציבוריים. בהתאמה, התלונות על הטרדה במרחב הציבורי פחתו באופן משמעותי. בסיאול אפילו התחשבו באלה מבינינו שנועלות עקבים (עניין פמיניסטי מורכב כשלעצמו), וכדי להנעים להן את ההליכה סתמו את החריצים שעל המדרכות; אקט שלגמרי עושה חשק לארוז את עצמנו לטובת שכנות עם קוריאה הצפונית.

בעקבותיה הלכו ערים אחרות בעולם: בניו יורק גילו שנשים יוצאות מוקדם יותר מהעבודה כי הן לא מרגישות בנוח להשתמש בסאבווי בערבים, ולכן הגבירו את האבטחה ואת תנועת הרכבות העיליות; במקסיקו סיטי, בעקביות הטרדות ותקריות אלימות באוטובוסים, השיקו ב־2009 את פרויקט “המונית הוורודה”, מוניות לנשים הנהוגות על ידי נשים בלבד; בהלסינקי השקיעו משאבים בתאורות רחוב בבתי ספר, בגנים ציבוריים ובמרכזי קניות, וקבעו כי נשים וילדים ייסעו בתחבורה הציבורית חינם. באזורים מסוימים בשטוקהולם נשים יכולות להתקשר למוקד שישלח להן ליווי צמוד עד תחנת האוטובוס הקרובה. “בטורונטו היתה בעיה חמורה של הטרדות במרחב הציבורי”, מספרת פרופ’ ארזה צ’רצ’מן מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, “העירייה העניקה לקבוצות נשים ערכה, שבאמצעותה ניתן לבדוק אם סביבת המגורים שלהן היא מקום בטוח מבחינת תכנון סביבתי. הנשים יצאו לסיורים בשטח וענו על שאלות כמו מאיזה מרחק הן יכולות להבחין במישהו שמתקרב אליהן, ובמועצה הכינו תקציב ייעודי לתיקון הבעיות”. אז מה הופך עיר לידידותית לנשים, ואיפה תל אביב ממוקמת על הסקאלה?

אבטחה בסאבווי. ג'נדר מיינסטרימינג בניו יורק (צילום: dilworthdesigns, פליקר)

ידידותית לנשים צפוניות התפיסה החדשה שמחלחלת לאט לאט לעולם התכנון העירוני לא נעצרת בשאלות כמו רוחב הכבישים או גובה הפנסים. “בחוג לסוציולוגיה עוסקים היום בסוציולוגיה של המרחב, כיצד הוא מתוכנן, מה הנחות היסוד של המתכננים ואת האינטרסים של מי הן משקפות, וכתוצאה מכך מי מרגיש בו לא בנוח”, מסבירה ד”ר מיכל פרנקל, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, “השאלות האלו נוגעות גם לנשים, כי אורח החיים של נשים וגברים שונה בהיבטים מסוימים. גם גברים מעורבים בפעולות הוריות, אבל לרוב נשים עדיין מבצעות את רוב הפעילויות ההוריות היומיומיות, ולאופן שבו המרחב מתוכנן יש השפעות מרחיקות לכת על היכולת שלהן להשתלב בשוק העבודה. לכן השאלה אם מקומות העבודה נמצאים במרחק סביר מהבית, למשל, היא קריטית. מקומות עבודה במרחק הגיוני יחד עם גני ילדים ובתי ספר איכותיים בקרבת מקום עוזרים מאוד לאמהות; בדרך כלל כשיש רק מכונית אחת בבית, לא תמיד האשה משתמשת בה. מהבחינה הזו תל אביב ידידותית לנשים בעיקר בצפון העיר; כשמדברים על איכות מתקנים במובן הרחב, יש חלקים בעיר שדרוש בהם שיפור משמעותי”.

אז לאשה העירונית אין תמיד רכב, אבל לא פעם היא צריכה להיות בשלושה מקומות בו זמנית. לכן בג’נדר מיינסטרימינג מדגישים את המשמעות העצומה של נושא התחבורה הציבורית. “עיר צריכה להתאפיין בתחבורה ציבורית יעילה, לא יקרה, שמגיעה בגדול מכל מקום לכל מקום”, פוסקת צ’רצ’מן, “צריך לזכור שנשים רבות עניות יחסית, שלא לדבר על אמהות חד הוריות, ובכלל, אי אפשר להניח שלכולם יש מכוניות. במובן הזה התפיסה של עיר ידידותית לנשים רלוונטית גם למחשבה הסביבתית, וגם לגבי ילדים ובני נוער”.

מי שומר על בנות עירנו?

לא פחות חשוב, כמו שיודעת כל מי שמשוטטת בעיר בלילה, הוא נושא הביטחון האישי. “בעבר, התכנון העירוני דגל בגידור של גנים ופארקים ציבוריים כדי ליצור מקום שקט ואינטימי”, אומרת צ’רצ’מן, “ג’יין ג’ייקובס, שכתבה ספר מכונן על אורבניות בשנות ה־60, טענה שעיר שיש בה פעילות בלתי פוסקת ברחובות מקדמת תחושה של ביטחון אישי, כי במקרה של תקיפה או הטרדה יש יותר סיכויים שיגנו עליך. מהבחינה הזו, בתל אביב יש לא מעט רחובות עם תנועה רציפה כדי שלא תיווצר תחושה של בידוד”. למרות זאת, הפנסיונרים המקומיים ודאי זוכרים את הסיפור המזעזע של רצח אח ואחות בגן מאיר לפני כמעט 70 שנה, סיפור שבמשך שנים גרם לרבים מתושבי העיר להימנע מלחצות את הגן. מאז חלו בגן שינויים שונים כמו תאורה, שהיא אחד הפרמטרים החוזרים בג’נדר מיינסטרימינג. “בתל אביב יש בעיה של תאורה, גם ברחובות גדולים כמו בלוך או ארלוזורוב”, טוען ניקי דוידוב ממשרד מזור־פירשט אדריכלים, “התאורה מתוכננת על מנת להאיר על הכביש, והעצים היפים חוסמים את פיזור האור על המדרכה ופוגעים בתחושת הביטחון האישי”. לפי צ’רצ’מן ניתן לפתור את הבעיה בקלות יחסית. פתרון אחד הוא להציב עמודים נפרדים לטובת תאורת מדרכה, פתרון אחר הוא לתלות על העמודים הקיימים מנורות נמוכות יותר, שישפרו את המצב באופן מיידי ופשוט יחסית. בערים שונות בעולם הורחבו המדרכות והגדרות שלצדן הוסרו, במטרה לייצר מרחב פתוח שקשה להרגיש בו כלואים. “בתל אביב יש את השדרות המרכזיות שהן פרויקט מאוד ידידותי לנשים”, אומרת צ’רצ’מן, “עכשיו צריך לראות איך אפשר להפוך את הרחובות לבטוחים יותר, גם בשכונות כמו פלורנטין”.

מערכות מסוכנות של תלות. ד"ר אורלי בנימין (צילום: צחי לרנר)

יודעות איפה לא להסתובב במובנים מסוימים תל אביב היא עיר נוחה לנשים: התחבורה הציבורית מכסה חלקים נרחבים ממנה, הרבה מהרחובות בה הומים, והסיכוי שתקום כאן רשת אוטובוסים שתושיב נשים מאחור נראה די אפסי כרגע. במובנים אחרים, תל אביב היא עיר הרבה פחות מוצלחת. “הדיון בעיר ידידותית הוא חלק מסוגיה רחבה יותר של מדיניות רווחה”, אומרת ד”ר אורלי בנימין, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן ויועצת של מרכז דפנ”ה, שאחראי לחיבור אמנת העיר הידידותית לנשים שעליה חתמו כבר כמה ערים, “כשעיריית תל אביב מזניחה את אוכלוסיית המהגרים והעובדים הזרים ולא מתייחסת לצורכיהם הבסיסיים, רמת האלימות עולה ורמת הבטיחות יורדת, וככה בעקיפין העיר הופכת לפחות ידידותית לנשים. בנושא הדיור הציבורי למשל, נשים מרוויחות לרוב פחות מגברים, ולכן השאלה הזו משמעותית בחייה של צעירה שמגיעה לתל אביב מהפריפריה ולפעמים מרוויחה בקושי שכר מינימום. הפער בין הצורך לחיות בעיר הגדולה, שבה אפשרויות תעסוקתיות, ובין הכנסה מצומצמת והיעדר דיור ציבורי, מחזיר נשים עשרות שנים אחורה ויוצר מערכות מסוכנות של תלות”.

כך או כך, תל אביב רחוקה מלהוביל בתחום היוזמות לשיפור איכות חייהן של נשים בעיר. למרבה המבוכה, מי שנושאת את דגל העיר הידידותית לנשים בארץ כרגע היא דווקא אשדוד. בעקבות סקר שנערך בעיר, התברר שהנושא הכי קריטי לתושבות העיר הוא התחבורה הציבורית. כעת פועלים בעירייה לשינוי מערך קווי האוטובוס באשדוד על מנת לקרב את תחנות האוטובוס לגנים, בתי ספר ומוסדות ציבוריים. “התברר שנשים חרדיות עושות מעקפים בדרך למקווה כדי להימנע ממעברים חשוכים”, מספרת אתי אטיאס, יועצת ראש העיר לקידום מעמד האשה באשדוד, “עבדנו עם חשמלאי, ובאותו יום כבר ביצענו שינויים”. בימים אלה מארחת אשדוד את הכנס הארצי בנושא עיר ידידותית לנשים, ולפי גורמים בעירייה עוד מתוכננים שדרוגים רבים בעיר, שיהפכו אותה לפחות מפלה מבחינה מגדרית.

חרדיות עשו מעקפים בדרך למקווה. אתי אטיאס (צילום: יח"צ)

למה, בעצם, זה לא קורה גם כאן? “חלק מהסיבות הן מיתוגיות”, משערת פרנקל, “תל אביב מיתגה את עצמה כעיר ללא הפסקה, ומחזיקה בכל כך הרבה כובעים שאולי לא בוער לה להחזיק את הכובע הנשי”. בעירייה מסבירים שפשוט לא צריך את זה: “אני מאוד מעריכה את היוזמה באשדוד, אבל בין כל עיר יש הבדלים”, אומרת רותי סופר, יועצת ראש העירייה למעמד האשה, “תל אביב היא כבר מזמן עיר ידידותית לנשים, וגם לצעירים, לילדים ולקשישים. אני מודעת לקשיים ולכך שיש לנו עוד הרבה עבודה בסיוע לנשים בכלל ונשים מוחלשות בפרט, ולכן המטרה העיקרית שלנו היא קידום מעמד האשה בבטיחות, נגישות, תעסוקה ובעיקר חינוך. ביוזמות שאנחנו מארגנות בשלל תחומים אני חושבת שאנחנו מביעות את המחויבות שלנו לנשים”.

לא מעט מתושבות העיר חושבות אחרת. “תל אביב הולכת ולובשת צורה של הערים הגדולות בעולם”, מתריעה בנימין, “מצד אחד שכבה בעלת הכנסה גבוהה שמעוניינת לקיים מראית עין ראוותנית עם מכוניות פאר ומרכזי קניות מפוארים ומותגי יוקרה, ומאידך חצרות אחוריות של עובדים זרים, זנות, עוני, הפקרת ילדים והזנחה. היא לא ניו יורק, אבל כבר עכשיו קבוצות גדולות של אזרחים מוזנחות וזה פוגע בכולנו”. אבל אפילו אם עיריית תל אביב תתעורר ותחיל שינויים מרחיקי לכת בתחום הג’נדר מיינסטרימינג, זו תהיה אולי התחלה טובה, אבל בטח לא סוף סיפור.

“בלי לציין שמות, כולנו יודעות באלו אזורים לא סימפטי להסתובב ואפילו לגור בעיר”, אומרת ד”ר ענבל וילמובסקי ממרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית, וחברת צוות אתר הכצעקתה, “גם במחאה, כשהמתנגדים צעקו ‘תעברו ללוד, תגורו בדרום העיר’ לא צוינה העובדה הידועה שיש נשים שמפחדות להתגורר במקומות האלה”. וילמובסקי טוענת שגם אם תל אביב תירתם למאמץ, בכלל לא בטוח שהבעיה תיפטר. “כל זה לא מספיק”, היא אומרת, “הטרדות ומעשים פוגעניים כלפי נשים קורים גם ביום, וגם ברחובות הכי עממיים ומרכזיים, ולא מחייבים סמטה חשוכה. כדי ליצור אחריות אזרחית וחיים של כבוד הדדי, צריך לשנות נורמות ולעקור מנהגים פסולים מהשורש”. עד שזה יקרה, נתפשר גם על תחבורה נוחה, משטרה זמינה וכמה פנסים בפלורנטין. 

כולנו יודעות איפה לא סימפטי להסתובב. ד"ר ענבל וילובסקי (צילום: מוטי מילרוד)

עד כמה תל אביב באמת ידידותית לנשים?

תל אביב מבקשת להציג את עצמה בתור עיר ידידותית לנשים, אבל לעתים קרובות התל אביבים ידידותיים מדי לנשות העיר, באופנים שהן היו שמחות לוותר עליהם. סקר שנערך בנובמבר האחרון על ידי הוועדה לקידום מעמד האשה מטעם עיריית תל אביב־יפו בשיתוף אתר הכצעקתה ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית העלה נתונים מטרידים ביחס לאחוז ההטרדות המיניות בעיר. לפי הסקר, שכלל כ־500 תל אביביות מעל גיל 16, כ־83 אחוז מהנשים הוטרדו במרחב הציבורי. ההטרדות הנפוצות ביותר הן שריקה ברחוב (64 אחוז) וצפירה ממכוניות (61 אחוז), אחריהן נעיצת מבט ממושך באופן שגורם לאי נעימות (45 אחוז), הערות שגורמות לאי נוחות (40 אחוז), והצעת טרמפ מאדם זר בלא שהתבקש (40 אחוז). הנתונים במורד הרשימה קצת יותר מדאיגים: 34 אחוז מכלל הנשים העידו שאדם זר התחכך בהן; 22 אחוז קיבלו הצעות מגונות מאדם זר; 21 אחוז העידו שזר נגע בהן; 18 אחוז שזר עקב אחריהן; 15 אחוז שאדם זר קילל אותן באופן מיני ושישה אחוזים העידו שאדם זר ביצע בהן מעשים מגונים.

מרים שלר, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, מדגישה שרוב הנשים ענו בהתחלה שלא הוטרדו כלל. “אפשר להסיק מכך שתל אביב הליברלית, הנאורה והחופשית צריכה לעבור שינוי תודעתי מרחיק לכת כדי שתהיה ראויה לסופרלטיבים האלה”, היא אומרת, "וגם שתלונה על הטרדה מינית עדיין נחשבת להליך לא נעים ולכן נשים לא ממהרות להתלונן”. קווי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית זמינים להטרדותיכם בטל' 1202 (לנשים) ו־1203 (לגברים).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ