קצר בתקשורת: איך קיבל יעקב אחימאיר את פרס ישראל?

וגם: האנורקסיות צועדות על השטיח האדום, מסיבת הרחוב בפלורנטין רק מלכלכת, פסטיבל אהבה בים המלח נשאר תקוע בעבר והאוכל הבריא יקר מאי פעם - התשובות לשאלות הבוערות של השבוע

מערכת עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מערכת עכבר העיר

בין תוכניות ריאליטי להצגות תיאטרון, בדרך להופעה או בחזרה מהמסעדה החדשה של אדוני, משערוריות מתוקשרות עד לאמנות סודית - השבוע התרבותי מעלה על פני השטח שאלות בוערות. "קצר בתקשורת" הוא טור שבועי שיעזור לכם להיזכר בכל מה שרציתם לשאול, ולקבל את כל התשובות. והשבוע: איך קיבל יעקב אחימאיר את פרס ישראל? מי מעודד את האנרוקסיות על השטיח האדם? איך נהרסה מסיבת הרחוב בפלורנטין? למה פסטיבל אהבה בים המלח נשאר תקוע בשנות ה-90? ולמה אוכל בריא עולה כל כך הרבה כסף?הפנס של יעקב אחימאיר: איך לקבל פרס ישראל יעקב אחימאיר יקבל את פרס ישראל לתקשורת. אגיד את זה שוב – יעקב אחימאיר יקבל את פרס ישראל לתקשורת. בזמן שקראתם את המילים האלה הצלחתם להעלות בדמיונכם את דמותו ונזכרתם במי בעצם מדובר. הנימוקים להענקת הפרס היו "אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים ". או במילים אחרות – אחימאיר היה זהיר מספיק כדי לא לדרוך על אף יבלת במהלך הקריירה הארוכה שלו. לא זכור שהיה במרכזה של חשיפה עיתונאית גדולה, לא ניסה להכתיב סדר יום תקשורתי או ציבורי, לא ביקר באופן מהותי את השלטון. הוא פשוט היה שם. העניין הזה הופך את הטיעון הבא של הוועדה לבעייתי אפילו יותר – "סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים". מהו הסגנון? הגשה מנומנמת ואי נקיטת עמדה? ממלכתיות יבשה? הוועדה הגדילה והוסיפה "אחימאיר הוא עיתונאי במובן הקלאסי ומעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים". חישבו לרגע על הפיחות המסחרר במעמדו של הערוץ הראשון בחמישה העשורים האחרונים ובאובדן הרלוונטיות שלו, ואולי תסיקו שהוועדה לא ממש החמיאה לאחימאיר.לעניות דעתי הבלתי קובעת, עיתונאי הוא טיפוס חוקר ואקטיביסט. כזה שמחפש ומביא סיפורים גם אם אינם נעימים לאוזן. כזה שמנסה לקדם סדר יום ברור. כזה שמגיע עם אג'נדה ותחושת שליחות. כזה שבלית ברירה נאלץ לדרוך על בהונות במהלך הקריירה שלו. כזה שיודע שככלב שמירה אסור לו להיות מנומנם. חברי ועדה יקרים, בשלה השעה להעניק את הפרס גם לעיתונאים צעירים ומשמעותיים יותר, ולא רק לכאלה שפשוט חיממו את הכסא מספיק זמן. על רביב דרוקר שמעתם? (סער גמזו)לא הרגיז אף אחד. יעקב אחימאיר (צילום: אמיל סלמן)

קלות משקל: האנורקטיות על השטיח האדום

שבוע לפני טקס האוסקר סומנה נקודת ציון משמעותית בתולדותיה של מערכת בריאות הנפש בישראל: הממשלה אישרה לאשפז בכפייה חולי אנורקסיה בגירים הנמצאים בסכנת חיים. הנשים הצעירות הללו, שבגילאי 20, ו-25 ו-35 שוקלות כמו ילד בן עשר ולא מצליחות להביא את עצמן לכדי אכילה משמרת חיים, היו פעם ילדות בנות 12. 12 זה הגיל סביבו נובטים פעמים רבות ניצני האנורקסיה, וזה גם הגיל בו מסתכלים על גווינת' פאלטרו - שהפציעה על השטיח האדום בשמלה לבנה צמודה שהבליטה כל עצם בגזרתה הגרומה וסחטה מחמאות ממבקרי האופנה. פאלטרו לא הייתה היחידה שהגיעה בשמלה לבנה לטקס הנוצץ. אחת שהצטיינה במיוחד בשמלתה הלבנה הייתה אוקטביה ספנסר, מי שזכתה באוסקר על תפקיד משנה בהעזרה. אם לא להחשיב את מריל סטריפ, ספנסר בת ה-31 הייתה האישה היחידה שקיבלה השנה פסלון, או אפילו נכללה ברשימת המועמדות לפרס משחק כלשהו, שמשקלה עולה על 60 קילו ומידת מכנסיה גדולה מ-36. כשהיא עלתה לבמה לקבל את האוסקר, חורצי דין השמלות התפעלו מהאופן בו השמלה הבהירה מחמיאה לגזרתה המלאה וחובקת בחן את חמוקיה. המסר היה ברור: הופעתה של ספנסר מוצלחת למרות מימדיה העגלגלים; הופעתה של פאלטרו מוצלחת בגלל מימדיה הזערוריים. אין בטענה הזאת חידוש גדול. כבר למעלה מ-20 שנה התקשורת כותבת בזעף על הקשר בין נורמת "הפטיט- החברתית" להתפשטותן של הפרעות האכילה. ועם זאת, למראה הכוכבניות השדופות של הוליווד וכש"חוק האנורקסיה" טרי במודעות, כמעט התבקש שמישהו ישלוף את פאלטרו מהשטיח האדום היישר אל מחלקת הפרעות האכילה של תל השומר. זה לא חדש, אבל עדיין עצוב. עצוב שאף אחד לא אמר שפאלטרו היא זו שצריכה לבחור שמלה שתוסיף מעט נפח לגופה השדוף (או, פשוט יותר, לאכול משהו), ועצוב עוד יותר שלמרות כל המילים היפות, מבין כל המועמדות לפסלון רק אחת אינה דקת גוף. כמה מהילדות בנות ה-12 שהסתנוורו השבוע מבוהק פסלוני האוסקר ומהרזון של האוחזות בהם החליטו שממחר דיאטה, ולכמה מהן הדיאטה הזו תהפוך מדיאטה של הגוף לדיאטה של הנפש, ולכמה מהן, לא עלינו, החוק שעבר החודש יהפוך לרלוונטי באופן כאוב. ואנחנו? אנחנו נמשיך לצקצק בלשוננו, ולהגיד שגזרה מלאה זה יופי ורזה זה בכלל לא משהו, ובאותה נשימה להתפעל מגווינת' פאלטרו (ועוד לא דיברנו על אנג'לינה ג'ולי), ובלב להגיד שממחר דיאטה (ליאה לוין)אוסקר 2012 - לסיקור המלא ולכל התמונותרזות שבא לבכות. אוסקר 2012 (צילום AP):רחובות זועמים: מי הרס את מסיבת הרחוב בפלורנטין? יש מור"ק שמסתובב ברחובות שכונת פלורנטין. הוא מספר על פורים אחד גורלי, לפני יותר מעשור, בו חבורה של צעירים יצאה למרפסות וניגנה בכל הבא ליד. בספונטניות הצטרפו אליהם השכנים, מבקרים, עוברי אורח וכל מי שרצה טיפה מאותו ניצוץ שמחת חיים ומקוריות. מסיבת הרחוב בפלורנטין הייתה באותה תקופה התגשמות קטנה של החלום האורבני. חלום עירוני ששמור לשכונות בערים אדירות כמו סן פרנסיסקו, ניו יורק, ניו אורלינס ופריז. מסיבה שהיא כולה השכונה, וכל השכונה מגיעה לקחת בה חלק. אז איך זה קרה שהיום, עשור אחרי, שאותו גרעין אלטרנטיבי הפך למסיבת רחוב עם השם הכי רע בעיר? מועדים ידועים בלוח שנה שבהם לא רק תושבי השכונה מחפשים מקום מבטחים ללילה, אלא שגם כל תל אביבי שמכבד את עצמו לא מעז להגיע לאזור.

 זה הרבה מעבר לזוהמה, למוזיקה הרועשת ולצעקות שנמשכות כל הלילה, זה העניין שלאירוע הזה אין שום קשר לתושבי השכונה או לתושבי העיר בכלל. לעומת מסיבות רחוב בשדרות שאול המלך או בשדרות רוטשילד, מסיבת הרחוב בפלורנטין סובלת מכל הליקויים האפשריים. מכשלים תעבורתיים כמו מיעוט בשירותים כימיים ומערכת ביוב שלא עומדת בעומס ועד די ג'ייז בינוניים, ילדים שהם הרבה מתחת לגיל המותר לשתייה ובעיקר חוסר באווירה הנכונה. במסיבות הרחוב האחרות בעיר אפשר לראות תכנון נכון, השקעה והפקה מתוקתקת. חברות ההפקה הגדולות בעיר חוברות יחדיו ובשיתוף עם העירייה בונים אירוע עם די ג'ייז מוכרים, להקות צעירות, דוכנים ועמדות יצירה שהופכות את האירוע לאטרקטיבי לבאים מבחוץ, אבל גם המקומיים יכולים למצוא את מקומם. זה אולי המוני, אבל זה משקף מעט מהווי השמח והצעיר בעיר. אז למה דווקא המסיבה בפלורנטין הפכה להיות החצר האחורית המלוכלכת של מסיבות הרחוב בעיר? זה קשור לתושבים שמקבלים את רוע הגזרה, זה קשור להווי השכונה שמזמן לא לוחמני או אלטרנטיבי, זה גם קשור לעירייה ולמשטרה שמפנים את מיטב המשאבים למרכז העיר – אבל זה בעיקר קשור למסורת גרועה. ומסורות נועדו שישברו אותן. או לפחות שישדרגו אותן לטובה (עדי הררי).מסיבות פורים 2012 - לרשימה המלאהצאו מהשכונה שלי. בליינים במסיבת רחוב בפלורנטין (צילום גיל טשלר)סטטוסים משנות ה-90: פסטיבל אהבה בים המלח לא לוקח סיכונים משינה, ברי סחרוף, אהוד בנאי, יהודה פוליקר ושלום חנוך יובילו את פסטיבל אהבה בים המלח שיתקיים בחוה"מ פסח. לא, השנה היא לא 1992, למרות שכבר 20 שנה זו התחושה. נדמה שהפסטיבל הפופולרי, שחוגג השנה 16 שנים, מסמל יותר מכל את הישנוניות המזוהה עם הרוק הישראלי. אפשר לספור על יד אחת את כמות האמנים מהעשור האחרון שהצליחו לפרוץ את מעגל הזהב (ג'ירפות, הדג נחש, שלומי שבן), אבל אפשר לספור על יותר מדי ידיים את כמות האמנים שנשארים בחוץ, ולא מתקרבים אפילו לכדי הופעת חימום דרומית לבארבי. קצת כמו שאלת הביצה והתרנגולת קשה לדעת מי אחראי על המצב, אוצרי הפסטיבל או הקהל שחוזר אליו מדי שנה. מדובר בלופ שמתחזק את עצמו היטב. אבל לא לעולם חוסן. כבר כמה שנים יש פסטיבל שעושה דברים אחרת. כן, זה כבר נהיה קצת שחוק להלל את אינדי נגב, אבל באמת שאין מספיק מילים כדי לתאר את חשיבותו, במיוחד בנושא הזה.באינדי נגב מתמודדים עם בעיית ה"סצנה הקטנה" בדרך יצירתית. הם לא מאפשרים ללהקות להופיע שנה אחרי שנה, ואם כן, אז רק בתנאי שהן מביאות עימן איזשהו ערך מוסף וחד פעמי. לא בכל המקרים האג'נדה הזו נכונה, לפעמים באמת כיף לקבל את המופע עצמו בלי גימיקים. אבל צריך להעריך את הגישה: זו שאומרת "אנחנו נביא מדי שנה ליינאפ מקורי - והקהל יבוא בכל מקרה". והקהל בא בכל מקרה. והוא אפילו גדל משנה לשנה. זו לא תהיה נבואה גסה לומר שהקהל שמרכיב את האינדי נגב של היום, יתבגר וירכיב את פסטיבל אהבה עוד עשר שנים. אז כן, יש מקום לאופטימיות. עכשיו רק השאלה מי ימצמץ ראשון – הקהל שיחליט שנמאס לו והוא רוצה לגוון, או מארגני הפסטיבל שיקדימו תרופה למכה וירעננו קצת את הליינאפ של אחד הפסטיבלים המצליחים בישראל (ניר גורלי)הקהל מצביע בשקי שינה. משינה:

איך אומרים "אוכל בריא" במילה אחת? – "משכנתא" בשבועות האחרונים נדמה שאי אפשר להיכנס למסעדה בתל אביב בלי להיתקל בתפריט טבעוני או ספיישל מנות צמחוניות. מסיבה שלא ברורה לאיש (למעט כמה חובבי עלים שאמינות מוטלת בספק) בריאות במסעדות העיר שווה להיעדר בשר מצד אחד, ולמחירים מופקעים מצד שני. אחרת איך אפשר להסביר שמנה של קולרבי עם כמה חתיכות גבינה נמכרת במסעדת שולחן ב-38 שקלים? מחיר דומה תשלמו על סלט עלים ירוקים ביועזר בר יין, וקצת יותר מ-40 שקל לסלט באחת מסניפי הרשת הבריאה פרש קיטשן. עוד לא התחלנו לדבר על מחירי המזון הבריא בסופר-מרקטים, אבל רק כדי לסבר את האוזן - אורז מלא דורש פחות עיבוד מאורז לבן, ולכן אין סיבה שיעלה יותר. כנ"ל מיני הלחמים שמייצרים מחיטה מלאה. חשוב לציין שישראל היא אחת המדינות שבה מגדלים הכי הרבה סוגים של ירקות בעולם, והם גם לא יקרים ביחס למחירם באירופה או בארצות הברית.

לשלם הרבה כסף עבור ארוחה במסעדה טובה הוא עניין לבחירה אישית. לנפח מחירים של מנות רק תחת מעטה המילה "בריאות", זה כבר סיפור אחר. תוך כמה חודשים בודדים נעלמה המהפכה החברתית מהמטבח של המסעדות המובילות, ובמקומה נכנסו מיני קטניות וירקות אורגניים, שנמכרים לנו בתעריף מופרך. במידה מסוימת לאכול בריא צריך להיות בשביל הצרכן הישראלי דווקא הרבה יותר זול – ירקות, פירות, קטניות וכו' אמורים לעלות פחות מגבינות שמנות ויקרות או אלכוהול. ככה מתברר ש"בריאות" קולינרית ממש לא קשורה ל"בריאות" אלא לאופנה. ועל מותגים כידוע, אנחנו תמיד מוכנים לשלם יותר (טל לוין).גוף בריא וכיס עמוק. בוקר בפרש קיטשן (צילום: יעל רייף)טוב, ביי חוץ מחולצות שחורות וקלישאות יאיר לפיד תרם לחברה גם את צמד המילים "טוב, ביי", שיכולות לשמש כשורת פתיחה במסיבות קוקטייל, או מתברר כסיכום של דיון פוליטי נוקב. אנחנו בחרנו להשתמש בהן כסיום לטור השבועי שלנו.  מדובר בפינה שמוקדשת לסרטון שעשה לנו את השבוע. והפעם - עם פסלון אמנם לא חזרנו מהאוסקר, אבל עם כמה בדיחות נחמדות כן. אחרי שבילי קריסטל קרא למריל סטריפ זונה באחד מקטעי המעבר, ואנג'לינה ג'ולי הבליטה את הרגל שלה משל הייתה מצדיעה במסדר צבאי, הצליח סשה ברון כהן לשים את כולם בכיס הקטן. קים ג'ונג-איל חוגג בשמיים:זהירות, דיקטטור. ראיין סיקרסט חוטף:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ