אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל דיבורים: מה עובר על הדיבור התל אביבי?

מארץ נהדרת עד מחאת האוהלים, בין הפייסבוק לטוויטר – קשה להבין איך בשנות ה-2000 יכולה עיר לייצר דיבור מיוחד משלה. האם השפה התל אביבית מתיישרת עם שאר העולם?

תגובות

האמריקאים לא מרבים לצחוק על עצמם, אבל כשהם כבר כן, זה לפעמים אפילו מוצלח. סדרת הסרטונים "Shit Girls Say", שמקורה בעמוד טוויטר פופולרי, איגדה מבחר קלישאות שהבחורה האמריקאית הממוצעת נוהגת, לכאורה, לומר, עם דגש על אמירות מסוג “listen, listen, listen”. הסרטון, שעבר את סף ה־14 מיליון צפיות ביוטיוב, הוליד כצפוי שרשרת סרטוני תגובה. כאשר ”Shit New Yorkers Say” נולד, היה ברור שהגרסה המקומית היא רק עניין של זמן. ואז הגיע “שיט שתל אביבים אומרים”, סרטון מבית היוצר של בני הזוג נועה לביא ורפי ברבירו, ובו ערימת קלישאות תל אביביות למראה, על זה שמתייצב בכל השקה אבל טוען שהסצנה מתה, והולך לאן שכולם הולכים אבל משחק אותה יוצר ייחודי. מצחיק יותר או פחות, השיט הזה הפך ללהיט ויראלי בקנה מידה עירוני. תל אביבים “אמיתיים” אמנם התלוננו שהוא פרובינציאלי או מתלהב, אבל אולי זאת רק הוכחה לזה שעוד יש דיבור תל אביבי, ושככה בדיוק הוא נשמע?

» שיט שתל אביבים אומרים: המילון השלם» פלצנים נגד הפשיזם

יש מי שטוענים שעם איך שהעניינים נראים כרגע, סרטון מהסוג הזה היה מתאים יותר למקומות פחות צפויים מתל אביב. נניח, קרית גת. “תל אביב היא עיר מאוד מגוונת, יותר מרוב הערים”, מסביר ד”ר צבי טריגר, שכתב עם עמליה רוזנבלום את הספר “ללא מילים – התרבות הישראלית בראי השפה”. “יש בה פליטים ועובדים זרים, חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, צעירים וקשישים, שחלקם לא מתקשרים זה עם זה בכלל. במובן זה יותר נכון לדבר דווקא על שפה אשדודית או קריית גתית. שם האוכלוסייה הומוגנית יותר, ולכן גם השפה”. רוזנבלום מאמינה שבכל זאת, בגלל שיש דברים שמעסיקים אותנו יותר מאת האשדודים, גם השפה בתל אביב נשמעת אחרת: “יש בהחלט תכנים שמעסיקים את התל אביבים או אידיאולוגיות שמתאפשרות רק בתל אביב. לכן יש אמירות שתל אביבים לוקחים כמובן מאליו, בעוד שלמישהו מבחוץ הן יישמעו חריגות. כך שמי שמתייחס לשפה תל אביבית במובן של עולם תכנים מסוים, זה קיים. אך מי שחושב שיש שפה מקומית במובן צורני, סגנוני, זו נשמעת לי כמו טענה לא מבוססת”.

קיבוץ גליות. ד"ר צבי טריגר (צילום: טלי מאייר)

“השאלה אם יש או אין דיבור תל אביבי מזכירה את השאלה אם יש או אין תל אביבים”, מתקומם גיאגיא אסיף, מבעלי משרד הפרסום והיזמות אלנבי. “זאת שאלה שקיימת אך ורק כנושא לכתבות במקומונים, שאמורים להיות נושאי הדגל של ההוויה הזאת, אבל משום מה מפקפקים בה. ברור שיש דיבור תל אביבי, אחרת תל אביב היתה קמלה ומאבדת את חוט השדרה הרטורי שלה, שהוא מרכז הכובד של אישיותה”.

גם אם מקבלים את התשובה האינטואיטיבית, לפיה בא־רוררר שיש דיבור תל אביבי, עדיין קשה להגדיר מה בדיוק הוא כולל. לפעמים, דווקא אושיות חיצוניות מזהות יותר בקלות את המאפיינים שלו; לאבשלום קור למשל, אייקון וינטאג’ לשוני, ברור מה עומד בלב הדיבור התל אביבי – התרפסות בפני השפה האנגלית – וקשה לומר שהוא אוהב את זה. “העניין הזה חמור עוד יותר כי הוא מתנהל בחסות ממסדית”, קור מתעצבן, “כשעיריית תל אביב, בלי שום בושה, מעניקה לאירועים שהיא יוזמת שמות באנגלית, כמו המרוצים השנתיים בחסות אדידס או נייקי תחת סלוגנים בסגנון ‘buy it, try it’, מסתבר שהם חשים שהתל אביבי מזלזל בעצמו וחושב על עצמו כסוג ב’, כי ניו יורק היא סוג א’, ולכן ככה צריך למכור לו דברים. זה לא נובע מאי ידיעת השפה כמו מתסביך נחיתות”.

אבל גם קור יסכים שבתוך העיר המתאנגלזת שלנו, יש קבוצות שונות שמדברות אחרת. בניגוד למה שקורה בעיר הספציפית שלו, הדיבור שלהן מתעדכן לעתים די קרובות. “בהשוואה לשפה הירושלמית, שנוצרה לפני כמאה שנה בסביבה מאוד סגורה כתוצאה מערבוב של מספר שפות, המצב בתל אביב הפוך”, מסביר רוביק רוזנטל, סופר ועיתונאי. “זו עיר פתוחה לא רק מבחינת האווירה, אלא גם מבחינת מערכת היחסים שלה עם התרבות הישראלית, ולכן בניגוד לירושלמית או לטבריינית, שהן שפות של תרבויות סגורות, אי אפשר לדבר על שפה תל אביבית כמו על שפות תל אביביות”.

המשותף לשפות המשנה האלה, שנובעות מתוך תרבויות משנה שהמוקד שלהן בתל אביב, הוא הלגיטימציה שהן קיבלו באזור הניינטיז, שנחשב תרבותית ולשונית לעשור של המפץ המקומי הגדול. “שנות ה-90 הן תקופת הפוסט־מלחמות הגדולות, שהתקיימו ברצף ואטמו את החברה הישראלית מעיסוק בדברים אחרים”, מזכיר רוזנטל, “במקביל לצמיחת הקפיטליזם והפתיחות לעולם, התפתחה בתל אביב תרבות נגד, שהעדיפה במופגן אהבה על פני מלחמה, את ה’אני’ על פני ה’אנחנו’, ובאופן כללי אמרה: תנו לנשום”. בהמשך לווייב המפויס הזה, העיר הפכה למרכז החיים. “לכן הדיבור התל אביבי הוא אנטיתזה לשפה הצבאית ולשפת המאצ’ו, שהתהוותה בחממה החיילית והקיבוצניקית, וזוהתה עם הישראלי החל מימי ששת הימים”, טוען רוזנטל, “ולא אנטיתזה לירושלים, כפי שנטו להניח במשך שנים. התרבויות שפרצו בה – הסטלנים, ההומואים, הבליינים – כולן תרבויות שמאתגרות את מושגי העבודה, ההגשמה וההגנה. ברגע שקיבלו לגיטימציה, הן דרשו את השפה שלהן”. ההתנגדות הזו לאתוס הציוני והלחימה שהוא קידש חיזקה את הזיקה של השפות האלה לאנגלית, זו שעד היום עושה לאבשלום קור עקצוצים באוזן. “אגב, לפני הניינטיז בכלל לא אמרו ניינטיז, ובטח לא אייטיז וסבנטיז, אלא שנות ה-70 וה-80”, רוזנטל מזכיר.

הניינטיז היה גם העשור שבו גייז תל אביבים התחילו להתהוות בתור הממסד הלשוני המשפיע בעיר, מגמה שנמשכת עד היום. לקראת סוף שנות ה־90 פרסם רונן פארי את “מילון אבן שושנה” ב”הזמן הוורוד”, כולל מושגים כמו גיידאר, לירד או יוז’, שעשו קרוס אובר לדיבור התל אביבי הסטרייטי. “שפת הגייז מורכבת בעיקר מאנגלית, אך אפשר למצוא בה השפעות גרמניות, ערביות ואחרות”, אומר רוזנטל. “המושג ללרלר, למשל, בא בכלל מקווקזית”. היום נראה ששפת הגייז, דרך עולמות האופנה והפנאי, השתלטה על השפה המקומית, אבל רוזנטל טוען שפשוט מדובר בשפה נשית יחסית, כמו התל אביבית: “השפה התל אביבית הרבה יותר מעודנת ונשית משפת המאצ’ו שאפיינה את הישראליות ועדיין מאפיינת אותה”, הוא אומר. “הומואים הם קבוצה היפר־פעילה במישור המיני, התרבותי והלשוני”, מוסיף אסיף, “והפעילות הרטורית המואצת שלה נעה כל הזמן מהשוליים למרכז. העובדה שגברים הטרוסקסואלים מיינסטרימים מדברים על עצמם בלשון נקבה היא הקסם ההומואי הכי שמח של הזמן האחרון”.

למה גייז מדברים כמו נשים? מתוך "טינופת":

צ'אקרה של אמפתיה ב־1992 טבע דוד אבידן את המונח “נובו תל אביבי”, כדי לאפיין את זה שאינו בשר מבשרה של העיר. “הנובו תל אביבי המודע בא לתל אביב לעבוד וללמוד”, הוא כתב אז, “הוא לא בא לבלות בה, אלא אם כן הבילוי מזדמן... אלה שבאים לתל אביב רק לבלות, אינם תל אביבים, אלא תושבי חוץ”. מדברי אבידן משתמע שבליינות תל אביבית היא אורח חיים כולל, שסביבו נאספים כל שאר הדברים – גם השפה. האבחנה הזו נשמעת מדויקת גם היום, אולי אפילו יותר. “הדיבור התל אביבי הוא מרחב הבילוי של ההומוס תל אביבוס”, אומר אסיף, “התל אביבים מבלים דרך השפה, בתוך השפה, הולכים לאיבוד בשפה ומוצאים אותה שוב כדי להבין מה מתרחש ולהרחיב את גבולות הבילוי. הבליין התל אביבי המקצועי יוצא לבלות דרך השפה, השפה היא מרחב הכיף שלו. היא מגמישה את הבילוי, והיא יכולה גם להרוס אותו או להצית אותו כשהוא כבה. אין בילוי בלי שפה, הבילוי בתל אביב הוא למעשה שירה. הדרך הטובה ביותר לכתוב שירה בתל אביב היא לצאת ולבלות. יש הרבה חבורות של בליינים בתל אביב, ולכל אחת יש ז’רגון וניואנסים והינף סמנטי משל עצמה. הישות התל אביבית הלשונית נמתחת בין כל החבורות האלה, שממציאות אותה כל רגע מחדש, תוך כדי שהיא מסייעת להם להמציא את עצמם מחדש; התל אביבים נולדים במילה”.

אם התל אביבים נולדים במילה, הקיץ האחרון היה ניסיון די מאסיבי ללידה מחדש. לרגע וחצי כולם, אבל כולם (גם “ארץ נהדרת”, כלומר), דיברו על “השפה החדשה”. אבל האם באמת יש דבר כזה? ואם כן, מה בדיוק הוא אומר? “אחד הדברים שהמחאה עשתה בצורה לא רעה בכלל היה להשתמש במיומנות המיתוגית של תל אביב”, אומרת חנה בית הלחמי, יועצת שיווק ואסטרטגיה ובעלת הבלוג “האישי הוא הפוליטי”. “מובילי המחאה מיתגו רעיונות באופן מוצלח ואגב כך העירו את הרשת החברתית לחיים, ואלו שני הישגים מאוד משמעותיים. מיתוג הוא אחד הדברים שתל אביבים יודעים לעשות”. אבל לא מדובר בשפה לגמרי חדשה. “השיח שהתהווה בתוך המחאה מצוי עמוק בתוך הארסנל של השפה הסוציאליסטית, שהיא בת 150 שנה”, מזכיר רוזנטל, “לכן היו למנהיגי המחאה הישגים משמעותיים בתחום הרטורי, כשהם הצליחו להחדיר מושגים שלא שמענו קודם. ‘צדק חברתי’ הוא ביטוי שכמוהו לא היה בעצם; ‘העם דורש’ – מתי העם אי פעם דרש משהו? במובן הזה ההישג הגדול שלהם הוא היכולת ליצור מושגים שמדברים בשפת הרוב. השפה הישראלית עברה כבר לפני עשורים לשפת האני, והמחאה החזירה את שפת האנחנו. היא נוכחת יותר מאז המחאה, וזה הישג לא קטן כשלעצמו”.

מושגים שמדברים בשפת הרוב. סתיו שפיר (צילום: עופר וקנין)

סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, מאמינה שההישגים הרטוריים שלה ושל עמיתיה לא מסתכמים רק במושגים שהצליחו לייצר, אלא גם באלה שהצליחו לרוקן מתוכן: “המושגים ‘ימין’ ו’שמאל’ למשל, נעשו לא רלוונטיים”, היא טוענת, “אלה מחיצות שאין בהן תוכן מזה שנים, למרות שנהגו להשתמש בהן כאילו מדובר במושגים אבסולוטיים, ובעצם התכוונו למעטפת של תכונות שלא חפפו למציאות. המטרה שלנו היתה לעורר חשיבה ביקורתית על המערכת הקיימת, גם דרך קטגוריות לשוניות, שברגע שמתנערים מהן אפשר להתחיל לחשוב על הכל אחרת”. את הצדק החברתי, היא אומרת, “לקחנו מידידינו המצרים”. עם זאת, היא מסכימה שנרשמו גם פאשלות במרחב הרטורי, ובראשן הבלגן סביב שאלת הפוליטיות של המחאה. “מתחילת המחאה התחילו לשאול אם היא פוליטית”, היא אומרת. “יש לאנשים פחד גדול מזה ואנחנו במקום הזה קצת פישלנו; בגלל הפחד שיתפסו אותנו כפוליטיקאים במובן השלילי, המפלגתי, נמנענו מזהות עם המושג הזה. הרי פוליטי, במשמעות של לגרום לאזרח למחות ולהשתתף, זה טוב, זה חלק מהתהליך הדמוקרטי”.

ואולי על שאלות כמו מה יישאר מהשפה החדשה הזו נוכל לענות רק בדיעבד, אחרי שמה שיחלחל יחלחל, ומה שייזנח ייזנח. “נראה לי שהם דיברו יותר על שפה רגשית חדשה, במובן של פתיחת צ’אקרה של אמפתיה אחד כלפי השני”, מנתח אסיף, “אבל המחאה החברתית לא היתה הר געש סמנטי אלא טריפ, אל.אס.די פסיכו־חברתי, שאת איכות האדים שלו אפשר יהיה לבחון רק בפרספקטיבה של זמן. זאת היתה חוויה פנימית יותר מחוויה לשונית, ואת והביטוי הלשוני המוחלט שלה עוד יהיה צריך לנסח”. גם המשורר והעיתונאי רועי צ’יקי ארד, שמגדיר את עצמו כרומנטיקן פוליטי, מציע לחכות עם הסיכומים. “המחאה יצרה ספירה שמעודדת רדיקליות ודיבור סוציאליסטי שנדמה היה שכבר נשנק”, הוא אומר, “פעם התלהבו מאוד מאייפונים, היום קואופרטיבים מעניינים יותר לשיחה בדייט שני. כמו שההפרטה הפכה את השפה ל’אני ואני ואני’ כמו ששרו נושאי המגבעת, אני בטוח שעוד עשר שנים השפה תהיה שונה בגלל המחאה. אבל לוקח זמן עד שדברים קורים, לפחות בין חמש לשמונה שנים שיהיו מלאות גם בתגובות נגד”.

פעם היה פה מצ'עמם. הדיבור של הפילוסים:

פרידמנים מתים מצ'עמום בעידן של 40 אחוז רייטינג, קצת קשה להבין איך עיר יכולה לייצר עדיין דיבור משלה. הרי כולם צופים באותם תכנים, עושים לייק לאותם סטטוסים, קוראים את אותם עיתונים. רוב השפה במרחב הציבורי היא כזו שחורגת בהרבה מגבולות תל אביב, ואפילו לא רואה אותם מחוץ לאפליקציית הפורסקוור. אז מה עושה את ההבדל? “40 אחוז מהציבור צופה באח הגדול, אבל אני לא מכיר אנשים שצופים בזה, למרות שאני מניח שמשפחתי תעסוק בכך בליל הסדר”, אומר ארד, “כך שהדיבור התל אביבי, אם קיים, לא נגוע בשפה הזו, שאני מניח שבאופן אירוני כתבו תסריטאים שגרים בתל אביב ואולי שותים לידי קפה בשקט מדי פעם. כלומר, תל אביב מוכרת את הזבל הזה לכל הארץ, אבל נשארת נקייה”.

בסוף הניינטיז סדרות כמו “פלורנטין” או “הפוך” שדרגו בכוח את השפה המקומית. מאז, סדרות על רווקים תל אביביים צצו בהמוניהן, אבל השפה שהוצגה בהן לא נשמעה ייחודית או יוצאת דופן, וודאי לא מזוהה עם מהות תל אביבית כזו או אחר. אולי זה בגלל שיש יותר יחסי הגומלין בין העיר לפריפריה: ה”כאילו כזה” פרץ בזמנו את מחסום שינקין, וביטויי עמך כמו “פרידמנים מתים” עשו את הדרך ההפוכה. במקביל, הניסיונות התל אביביים להמציא סלנג ולדחוף אותו לפריפריאליים גברו. במקרה של “מצ’עמם לי” אלה היו תסריטאי “ארץ נהדרת” שהדביקו אותו לפרחים, אבל גם כוכבי ריאליטי מודעים לעצמם מגיעים היום לאודישנים עם קאץ’ פרייז בכיס (יוסי וה”שוויי־ווייה”, אנחנו מדברים עליך). למרות הכל, נדמה שעדיין ניתן להבחין בין דיבור תל אביבי, גם אם וואנאבי, לבין כזה שלא. “השפה בריאליטי היא שפה מאוד רגשית, שפת הכפרה־נשמה־מאמי, ואפשר לומר שהדיבור התל אביבי הרבה יותר סגור, מסויג ומעודן”, מציין רוזנטל.

הדיבור התל אביבי של הניינטיז. מתוך "פלורנטין":

אם בטלוויזיה לפחות ידוע מי כותב את המילים ובשביל מי, הרי שבאינטרנט, שאוהבים לחשוב עליו כעל מרחב אנרכי, הרעיון של דיבור לוקלי אמור להתאבד. עם זאת, אפשר לטעון בזהירות שגם במערב הוירטואלי הפרוע קל לזהות איזה סטטוס נכתב בנחמה וחצי או מי צייץ מהתחתית. בעשורים הקודמים, דורות של סופרים, משוררים ואנשי תרבות כמו דן בן־אמוץ, דוד אבידן וחיים חפר טבעו ביטויי לשון שהפכו לחלק מה־DNA של העיר. לקראת המילניום החדש נתהווה דור של יוצרים מוכשרים כמו אהד פישוף, ערן צור וגלעד כהנא, שנשמו את העיר וביטאו את יחסיהם המורכבים איתה באופן ששינה את הדיבור התל אביבי.

 האם בעשור השני של שנות האלפיים עוד יש גיבורי תרבות שמייצרים שפה? “אנשים כמו עמוס קינן היו אייקונים רטוריים”, אומר רוזנטל, “היום כבר לא נוצרים גיבורי תרבות, ולכן גם אין מי שייצור דיבור מקומי מובחן. הדיבור עבר לרשת”. ערן צור סבור שהפלטפורמות החדשות רק יעצימו את השפה המקומית, ולא יבואו על חשבונה. “ריבוי הקהילות בתל אביב מייצר סלנג עסיסי ומבריק", הוא אומר. "עכשיו, כשהוא בא לידי ביטוי במרחב הווירטואלי, יותר ביטויים תופסים חזק, מפיצים את עצמם ומעשירים את השפה. כל עוד אנשים מדברים, אין להתרחשות הזאת מתחרים, היא תמשיך לייצר הברקות שישנו את פני המרחב העירוני”.

*#