שיט שתל אביבים אומרים: תנו להתפלצן בשקט

למה להתמודד עם תרבות ואנשים אינטלקטואלים כשאפשר להדביק להם את התגיות "פלצן" ו"חופר"? איתמר הנדלמן סמית יוצא למלחמה נגד הפשיזם, ורוצה להמשיך להיות פלצן גאה

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

» לאן נעלם הדיבור התל אביבי?» שיט שתל אביבים אומרים: המילון השלם

"תחרות" / צ'רלס בוקובסקי

אנחנו גרים ליד הנמל עכשיו ולעתים קרובות, בלילות,הספינות תוקעות בצופרי הערפל שלהן.היא ישנה שינה קלה, היא תזנק מעלה, יושבת על המיטהבגב מתוח:"לעזאזל"."מה, מה קרה?"."חשבתי שהפלצת"."לא הפעם יקירתי".היא ילדה טובה. החיים איתי פגעו במערכת העצבים שלה.למעשה, אני אוהב לשמור את הפלוצים שלי לאמבטיה. הבועות האפורות האלו נושאות עמן סירחון קסום.פלצנות מאוד דומה לזיון; אתה לא יכול לעשות את זה כל הזמן,אבל כשאתה עושה כן, הרבה פעמים מתלווה לכך תחושת גאווה,כאילו שהכישרון האמנותי שהפגנת באקט היה דבר מה נדיר ויקרערך.אני מפליץ יותר משאני מזיין.ואני מפליץ טוב יותר משאני מזיין. ואני גאה שמבלבלים אותי עם צופר ערפל באמצע הלילה.

יש הרבה שיט שתל אביבים אומרים; לצד ביטויים הטומנים בחובם איזשהו חן מחוספס נוסח "עף על עצמו סחי" (וכל הטיות ה"לעוף על" למיניהן) ישנם גם לא מעט ביטויים/אמרות מכוערים במיוחד כמו "טחון" או "כואב לי הכוס". לצד מילים שהגייתן המשובשת עשויה לעלות חצי חיוך אצל המאזין ("טו־אוב", "ברוררר", "מד(ה)ים" או "מאמם") ישנן גם לא מעט מילים שמעשה הריקון שלהן מתוכנן המקורי הופך אותן לנוראות של ממש כמו "אחי" (והטיות או צירופים כמו "אח שלי", "אחוקי" "גיסנו", "אח שלי גיבור" וכן הלאה).

אבל מכל הדיבור הזה אני הכי שונא את "פלצן". הפלצן, כמו בן דודו "החופר" (וביטויים נוסח ה"שיואו איזו חפירה"), הם ביטויים שבאים לבטל את שעומד מולם ללא התייחסות לתוכן. מה הטעם להקשיב למישהו שיש לו מה להגיד אם אפשר להדביק לו את תווית "הפלצן" או "החופר" ולהמשיך לשטות הבאה? הפלצן והחופר הם המגננה, או שריון הקשקשים, שהתל אביבי (והישראלי בכלל) המציא לעצמו מפני כל מה שמריח מחשבתי, שכלתני, אינטלקטואלי. הפלצן והחופר, הפלצנות והחפירה, הם סוג מאוד מסוים של בריונות. 

והפלצן והפלצנות לא מסתכמים רק בתיאור של אדם או מוסד מסוים. הם ממשיכים הלאה אל האמנותי, החברתי והפוליטי. מה טעם לנו לראות סרט של אלכסנדר סקורוב או טרנס מאליק אם אפשר לתייג אותם תחת התת ז'אנר "פלצני" ולהמשיך וליהנות בשקט, בלי יותר מדי רגשות אשם, מה"פרובוקציות" של סער ה"סמולן" מ"האח הגדול"? ומה טעם לנו לקרוא את תרגומיו של דורי מנור לשירת סטפאן מלארמה אם אפשר לקרוא עוד ספר של רם אורן? מה הטעם לנו להקשיב לדפני ליף וחבריה ("הפלצנים התל אביבים המפונקים האלה") אם אפשר ללכת שולל בשקט אחרי הדוגריות של ביבי? וכך קורה שכש"פלצן" או "פלצנות" פוגשים בשיח הפוליטי הם נהפכים, מטבעם, למונחים פשיסטיים. אם "החולצות השחורות" של מוסוליני היו יודעים עברית תל אביבית הם היו מדביקים לכל מה ששנאו את שם התואר "פלצן". כי פשיזם שונא את המחשבה החופשית ואת החקירה האינטלקטואלית. הפשיזם מסתפק רק בדימוי שטחי, פלקטי, קיטשי של המציאות.

מוות חסר טעם. וויטני יוסטון  (צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב)      אני מניח שמאז ומתמיד הייתי "פלצן". לעולם לא יכולתי לקרוא ספר, לראות סרט, להקשיב לתקליט או להצביע למפלגה כלשהי מבלי שאצטרך לנתח ולנסח לעצמי ולקרובי את מערך התחושות/מחשבות/הרהורים שלי בנושא. ואפשר לומר שאני כל כך שונא את הביטויים "פלצן" או "חופר" כי הם לא רק באים לייתר את ההרהור, המחשבה והאינטלקט באופן כללי, מופשט, רחוק - אלא ממש לייתר אותי אישית, את עצם קיומי. במשך כשני עשורים אני מתפרנס מ"פלצנות" (ואחרת, איך נגדיר את עבודתו של "מבקר התרבות"?), אז איך אוכל להתקיים בלעדיה?

ומכורח היותי פלצן, איני יכול שלא להרהר, למשל, במותה בטרם עת של וויטני יוסטון. מעולם לא הייתי ממעריציה של יוסטון אבל גם לא חשתי איזו סלידה ממנה, חלילה. סוג הקול שלה - יפה ככל שיהא - מעולם לא עיניין אותי אבל אהבתי את להיטיה.

נראה שהמוות חסר הטעם שלה לא הפתיע אף אחד חוץ ממני (אולי כי אני פלצן?). פשוט חשבתי שאחרי איימי וויינהאוס נסתם הגולל על הרומן שבין כוכב הפופ ויצר ההרס עצמי. ואולי חשבתי כך כי בעבר הערצתי את האמנים האלו, שלהם יצר הרס עצמי מפותח במיוחד, בעיקר כזה הגוזר מיתה. חשבתי, בתור נער, שיש משהו רומנטי או אפילו הרואי בדבר. חשבתי שלמות בגיל 27 זו גבורה. היום, גם 48 נראה לי צעיר מאוד. והיום, יותר משאני רוצה להיות קורט קוביין אני רוצה להיות לי צ'ינג יואן, הסיני שטען שהיה בן 197 אבל המסמכים טענו שהוא בן 256. למה? כי אני אוהב לשמור את הפלוצים שלי לאמבטיה.נכון | לא נכון נכון: "הרעם האילם", מבחר שירים של המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה בתרגומו של המשורר העברי דורי מנור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מלארמה, לצד רמבו ובודלר, נחשב לאחד מחלוצי השירה המודרנית. עד היום כמעט לא היו בנמצא תרגומים עבריים לשירתו המורכבת של מלארמה, מה שהופך את הספר הזה לאירוע תרבותי של ממש.

לא נכון: כאמור, מותה של וויטני יוסטון.

» הדיווה שהלכה לאיבוד: מה קרה לויטני יוסטון?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ