רפי גינת, מאחוריך: חושפים מטרידים בפייסבוק

הצעת נישואים שהסתבכה, הטרדות מיניות במועדון והחיפוש אחר הדורסים של לי זיתוני - חיפוש פושעים בפייסבוק הפך לאחרונה לתחביב פופולרי

מיכל גרוסברג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכל גרוסברג, עכבר העיר

עוד הרבה לפני שפייסבוק בא לאוויר העולם, ניחנו בני האדם ביכולת לבצע Share מפה לאוזן. אבל מאז שהמידע זורם מהר יותר ורחוק יותר, השיתוף הפך פופולרי משל גדלנו כולנו על ערכי הקיבוץ: הכל בזכות כפתור קטן שצוקרברג הגה אי אז כשהוא סיים לגנוב לחברים שלו את הסטארט אפ.

בפייסבוק 2012, נראה שכפתור ה־Share הרג את כוכב ה־Like. תמונות קשות הצטרפו לביקיני מתאילנד ולחתול של השכנים: הרשת מזרימה מידע נונסטופי על המאורעות בסוריה, רצח דולפינים בסקנדינביה, ילדות כן או לא פלשתיניות שדורכים עליהן חיילים כן או לא ישראלים. בקיצור, עוולות.

ואז מגיעים לפרטים הקטנים. כפתור ה־Share לימד אותנו שבאמצעותו נוכל להתגבר גם על העוולות הקטנות והפרטיות של היום יום, כל מה שרפי גינת לא הספיק להתמודד איתו. הבחור שצבט לי בטוסיק, הטיפוס שגנב לי את הטלפון, הזבל שחנה לי בחנייה - תמונות של קרימינלים וקרימינלים לכאורה מועלות לפרופילי פייסבוק בקצב מרעיש. מתי זה נחשב משפט שדה? מה מהעדויות האלה קביל כשמגיעים לבית משפט? ומתי הפסקנו לסמוך על רשויות אכיפת החוק, ומיקמנו במקומם את מוח כוורת?

כולה פייסבוק כשאבי עזרן הציע לבת זוגו שתחיה, אור, נישואים - היא אמנם אמרה כן, אבל כל השאר הסתבך נורא. יבגני ויינשטוק הגיע בבוקר למחרת הצעת הנישואים ליער הנשיא, גילה את הלכלוך הרב שהשאיר הזוג המאורס הטרי מאחוריו, ומיהר להעלות לפייסבוק אלבום תמונות בשם "זהו סיפור על ישראלי מכוער. הוא רומנטי, אבל מכוער". תוך שעות ספורות האלבום הגיע ליותר מ־1,000 שיתופים והרשת געשה; מאות אנשים גידפו את העזרנים לעתיד, אבל הארוסה הטרייה, שגם אליה הגיעה הסערה, מיהרה להגיב: "אני מבינה שמסתובבת בפייסבוק כתבה שמנסה לפגוע בשמחה של אחרים. רק לידיעתכם הצעת הנישואים היתה בשעות הערב, המקום היה חשוך, לא היתה שום אפשרות לנקות את המקום. בבוקר שלמחרת המקום נוקה! רוכב האופניים שהפיץ את הכתבה אולי הקדים אותנו בקצת, אז פעם הבאה שיברר דברים לפני שהוא מפיץ כתבה כזאת שנכתבה כל כל בזלזול וכל כך ברמה נמוכה אך ורק על מנת להשבית שמחות". בנוגע לניקיון היער העדויות חלוקות: יערני קק"ל טענו שהם אלה שניקו את המקום למחרת, ואילו עזרן טען שהתכוון להגיע למחרת כדי לנקות. ויינשטוק, שכנראה קצת התחרט על העליהום הפומבי, שינה את שם האלבום ל"לא אכפת לי שהרסתי להם את הרומנטיקה. גם להם לא אכפת מהרומנטיקה שלי. מה שכן, זה הפך לסקילה פומבית. לא נורא, כולה פייסבוק ואחרי סוף השבוע כולם ישכחו". כולה או לא כולה, לפחות לבני הזוג עזרן יקח זמן לשכוח איך הרגע הרומנטי הפך לסיוט אונלייני.

משפט שדה בפייסבוק. הצעת הנישואים שהסתבכה

בשבוע שעבר סיפור הרבה פחות רומנטי געש בפייסבוק וזכה ליותר מ־5,000 שיתופים: תמר שאנן־טבת הגיעה לכותרות בזכות טקסט שפרסמה בפרופיל שלה, אודות אדם דתי שחפן לכאורה את ישבנה בשעה שהתהלכה ברחוב בן יהודה. שאנן־טבת רצה אחריו, צילמה אותו ולחצה Share. הוא, לטענתה, מיהר לברוח מהמקום בעקבות המהומה שיצרה ברחוב. "גבר שהלך מולי במדרכה (הרחבה, יש לציין) עבר לידי, חפן את ישבני בידו והמשיך ללכת כאילו לא עשה דבר", כתבה, "לא נגע בטעות, חפן". הגבר לא אותר מאז, וגולשים רבים תהו כיצד ייתכן שהתקשורת מתייצבת באופן גורף לצדה של שאנן־טבת. טוקבקיסטים התלוננו שלצד השני אין יכולת להגיב במקרה כזה. "הפרסום הויראלי הוא כלי מדהים שיכול להיות נשק עוצמתי מאוד, וככזה הוא גם מסוכן", אומרת שאנן־טבת בתגובה, "אני בהחלט מבינה את החשש משימוש לרעה באמצעי הזה, אבל במקרה הפרטי שלי אני הרי יודעת באופן ודאי ומוחלט שהדברים שתיארתי אכן התרחשו, שלא מדובר בהכפשה או בהוצאת דיבה, ולכן יכולה לעמוד באופן מלא מאחורי פרסום הדברים. אנשים שמכירים אותי הפיצו את הסיפור תוך הסתמכות על זה שאני אשה אמינה וכולי, ועל כך התבססו גם מכרים מדרגה שנייה ואף שלישית. השאלה הופכת מורכבת יותר כשאנשים שלא מכירים אותי כלל קראו את הפוסט והחליטו להפיץ אותו הלאה. נדמה לי שבמקרים כאלה אנשים לרוב אכן הופכים זהירים יותר, וקיימת ספקנות בריאה".

מעל 5,000 שיתופים. החופן לכאורה

בעיקר, היא מסבירה, צריך להבין את הצד השני של הנדנדה. מטרידנים לכאורה ברחוב אולי לא יכולים להגן על עצמם בפייסבוק, אבל נשים לכאורה מוטרדות לא תמיד יכולות להגן על עצמן ברחוב. "זאת המצוקה שנשים כמותי חשות אל מול הטרדות חוזרות ונשנות, שהובילה לתפוצה הרחבה כל כך של המכתב. נשים חשופות להטרדות מיניות ללא הרף, ולרוב נותרות חסרות אונים מול המצב. הסיפור שלי חשף נשים לדרך פעולה מסוימת, שמקנה לנו כלים להתמודד עם ההטרדה ואולי להוציא אותנו מחוסר האונים הנורא. מהתגובות הרבות שקיבלתי, נראה שנשים רבות התעודדו מהמקרה ואף קיבלו ממנו השראה. מבחינתי, זו היתה מטרת הפרסום, ואם היא הושגה, יתרונה עולה בהרבה על הסיכון שבפרסום הדברים". כמו כן, למחרת מיהרה שאנן־טבת להגיש תלונה על המקרה, שנמצא כעת בחקירת משטרה.

הניסיונות האלה למצות את הדין ברשת אינם תקדימיים: לפני שנתיים הגולשים נתקלו בהאשמות דומות נגד רן אורן, בעלי הריף רף בזמנו. אסנת סקובלינסקי, היום עיתונאית ואז מבלה קבועה בריף רף, פתחה קבוצה בפייסבוק תחת השם "גם אני הוטרדתי על ידי רן אורן", וקראה להחרים את המקום. בסופו של דבר אורן הודה במעשים שיוחסו לו והתנצל, ולכן במקרה הזה לא היתה עילה לתביעת דיבה. במקרה של בלוגרית אחרת, הסיפור כבר היה שונה: כשאדם זר שלח לה בפייסבוק את ההודעה "רוצה זיון?", היא החליטה לגלות לכולם באיזו חלאה מדובר. היא פרסמה בבלוג שלה את שמו המלא, ומאז ואילך, כשהקישו את שמו בגוגל, מנוע החיפוש הוצף בתוצאות שמעידות עליו כמטרידן. שני הצדדים מסרבים להתייחס לפרשה, אך מקורבים מסרו כי בימים אלו מתנהל משפט אודות אותו פוסט אומלל שרודף את השניים, כאשר נגד הבלוגרית הוגשה תביעה אזרחית. כפי שנראה כעת, המקרה עומד להסתיים בפסק דין שבו היא תימצא אשמה בהוצאת דיבה.

לתחמן את הצרפתים נקודת המפנה המרכזית ביחס לרפי גינתים מטעם עצמם, התחוללה בשנה האחרונה בעקבות סיפורה העצוב של לי זיתוני. בספטמבר האחרון זיתוני בת ה־25 נפגעה בתאונת פגע וברח, והחשודים במעשה נמלטו מהארץ זמן קצר אחריה. חרף מאמצי המשטרה, נראה שמה שהוביל לאיתורם הזריז קרה בפייסבוק: בן זוגה של לי, רועי פלד, וחברם ניר רוזין, הקימו חמ"ל פייסבוקי לאיתור מהיר של הרכב הפוגע ובעליו, ועוד באותו היום הרכב אותר בזכות גולשת ערנית. הקבוצה שהקימו, "צדק בשבילי – Justice for Lee" ממשיכה לפעול גם חצי שנה אחרי המקרה, עם יותר מ־10,000 חברים, וחבריה ממשיכים להתעדכן בה באופן תדיר על המתחדש בפרשה.

"במקרה שלנו ידענו בוודאות שאלה הפוגעים", מסביר רוזין, "לא היתה כאן אפילו שאלה, ברגע שגילינו שהם עזבו את הארץ והרכב ננטש, היה ברור שזה הם. לא ידענו אם המשטרה יכולה לבצע עבודה טובה יותר, מבחינתנו רצינו להפיץ את המידע ליותר אנשים. המשטרה מן הסתם חוקרת מהצד שלה, אבל יש עוד המון אנשים שאולי ראו את הרכב נוסע או מכירים מישהו. פרסמנו מספרי טלפון ואמרנו למי שיודע משהו לפנות אליהם, אחד מהם היה של רועי, ואחד של שוטר שהיה שותף בחקירה". בשלב מאוחר יותר, חמ"ל הפייסבוק של לי החל להפיץ תמונות של החשודים, על אף שצו איסור פרסום היה מוטל אז על פרטיו של אריק רוביק. "בפייסבוק צו איסור הפרסום לא חל, לא ברור לי למה", רוזין אומר, "אבל התייעצנו עם עיתונאים בכירים והם אמרו לנו שאם אנחנו רוצים להפיץ את התמונה, שנעשה את זה בפייסבוק".

החוקים לא חלים על פייסבוק. אריק רוביק - דורסה של לי זיתוני

"במדינת ישראל כשניתן צו איסור פרסום, בדרך כלל הוא גורף לכל אמצעי התקשורת הקיימים", מסביר אביב אילון, עו"ד שמתמחה במשפט וטכנולוגיה ובעל אתר netlaw.co.il. "מאחר ומדובר בצו איסור פרסום צרפתי, הרי שהוא חל על כל אמצעי התקשורת בצרפת. זוהי הפרשנות הצרפתית. לגופו של עניין, לכל מדינה יש סמכות על הנמצאים בגבולותיה, ולכן הצו מוגבל למקום שבו ניתן. במילים אחרות, אם בית משפט בפריז קבע שלא יפרסמו את תמונת הדורס לכאורה, הרי שאסור לפרסם את התמונה בצרפת. אבל אם היא נמצאת בחזקת גורם חיצוני, הוא יכול לפרסם אותה ללא חשש". אבל מה קורה כשהסיפור מסתבך, והתמונה שהפיצו רוזין ופלד מגיעה גם לידי גולשים צרפתים? "כשהתמונה מגיעה לפייסבוק ונצפית בצרפת, הגורמים הרלוונטיים בצרפת יכולים לנקוט בהליכים משפטיים נגד המפרסם, גם אם הוא נמצא בישראל", מבהיר עו"ד אילון.

הקב"ט הציע לפנות לכלבוטק מאז אותה פרשה קשוחה, צצו גם תופעות קרימינליות פעוטות יותר בפיד. למשל, השימוש ב־Share כדי לאתר גנבי טלפונים סלולריים. כמעט אין מי שלא נתקל בתמונה בה מצולם אדם בלתי חתיך, לרוב מזווית נמוכה, ותחתיה מפציר הגולש להפיץ את התמונה, שכן מדובר בגנב שצולם על ידי המכשיר באופן אוטומטי ברגע שניסה לפתוח אותו באמצעות קוד גישה שגוי. לרוב הגולשים ברור שהמכשיר כנראה כבר לא ישוב אליהם, ושתלונה במשטרה לא תעזור לתפוס את הגנב. עם כל הצער שבדבר, בכלל לא בטוח שלגולש מותר לפרסם תמונה מסוג זה ברשת. "קטעי וידאו, תמונות או כל תיעוד אחר שתפס את הגנב בקלקלתו, כשהוא נוטל ללא הרשאה מיטלטלין של אדם אחר - ניתן להשתמש בראיות האלה כדי לתפוס ובסופו של דבר להרשיע את הגנב", אומר עו"ד אילון, "זהו תחכום נפלא, ייחודי ובעל יתרונות בלתי מבוטלים". אבל זה לא באמת כל כך פשוט. "אדם שתמונתו פורסמה יכול לטעון לפגיעה בפרטיותו או ללשון הרע. הוא יכול לטעון שלא הסכים שתמונתו תילקח ותפורסם. ואם הוא לא הגנב, אלא סתם חבר של הגנב שהשתמש בטלפון ולא ידע שהוא גנוב, יש בכך גם כדי לפגוע בשמו הטוב. אבל הסוגיות הללו תיאורטיות, כי אם יתברר שזו תמונתו של הגנב יהיה לו קשה להעלות את הטענות האלו. לכן התמונה תוכל לשמש נגדו כראיה בבית המשפט".

מהפייסבוק ל"צינור לילה". הגנב יכול לטעון לפגיעה בפרטיותו

עו"ד יעל שניט, למשל, עלתה בדיוק ככה על גנבי הסלולר שלה. לפני שלושה חודשים, כשביקרה בקניון רמת אביב, מכשיר האייפון שלה נגנב מתוך התיק שלה. שניט ניגשה לקב"ט הקניון להתלונן על הגניבה, מצוידת בסרטון האבטחה של החנות שבה שהתה, שם נראים גבר ואישה ששולפים את האייפון מהתיק שלה ונעלמים. לקב"ט לא היו הרבה פתרונות להציע. "בקניון הכירו את הגנבים, את אחד מהם כינו 'הגרוזיני הקטן'", היא מספרת, "הקב"ט הציע לי לפנות עם הסרטון ל"צינור לילה" או ל"כלבוטק", כי כנראה שבמשטרה לא יוכלו לעזור הרבה". כתבה בעניין התפרסמה לבסוף ב"צינור לילה" ובתפוצה נרחבת בפייסבוק, והביאה ללכידת הגנבים. "משטרת גבעתיים יצרה איתי קשר והודיעה לי שתפסו את הגנבים בחנות צעצועים", מספרת שניט, "אבל את התמונה המלאה קיבלתי דווקא מגולש בפייסבוק שעובד בחנות הצעצועים ההיא, ושהגיב לי על הסרטון שפרסמתי. לא נעים לי להגיד, אבל גם חוקרי המשטרה עובדים עם הפייסבוק במקרים האלה".אם כן, נראה שהמשטרה חיבקה את פייסבוק ככלי חקירה מועיל. אבל מה קורה כשגולשים מפיצים פשעים קטנים שמאחוריהם עומדים דווקא שוטרים? במהלך השנה האחרונה פשט ברשת טרנד הפצת תמונות של ניידות משטרה שחונות בחניות נכים (ובכל מקום אסור אחר – אין כניסה, אדום לבן, אמצע הכביש, נוסעות נגד כיוון התנועה ומה לא). לפני כחודש וחצי, לסמפכ"ל המשטרה נמאס. בעמוד משטרת ישראל בפייסבוק פורסמה הודעה לפיה "על מנת לוודא כי שוטרים המחנים שלא כחוק יענשו בחומרה, הופצה הנחיית סמפכ"ל לכלל השוטרים והקצינים במשטרת ישראל. כל תלונה אודות עבירות חניה שביצע איש משטרה ברכב משטרתי תיבדק לגופה ובמידה ולא פעל כדין, ו/או על פי צורך מבצעי, יטופל הן במישור התעבורתי והן במישור המינהלי והמשמעתי". הכוונה שכל תמונה שתפורסם בעמוד הפייסבוק של משטרת ישראל ותעיד על עבירת חניה שביצע איש משטרה - תיחשב כתלונה, ותטופל. "תוצאות הבדיקה יועברו למתלונן ויפורסמו", הוסיפו בעמוד הרשמי של משטרת ישראל, "כמו כן חל איסור מוחלט על שוטרים לשימוש בחניית נכה, גם לצורך ביצוע תפקידם. שוטרים שיעברו על החוק יועמדו לדין. בנוסף, רכב המשטרה יילקח לפרק זמן של עשרה ימים ויסופח לאגף התנועה לטובת פעילות אכיפה ומלחמה בתאונות הדרכים".

תמונות כאלה ייחשבו מעתה לתלונה רשמית. המשטרה עוברת על החוק

בינתיים, מאז יצאו ההנחיות החדשות, כמות התמונות שהועלו לעמוד אכן הצטמצמו בצורה משמעותית. "הנושא של חניות הנכים טופל ברמה הכי גבוהה בארגון, ונפתר", מעיד שרון ימינחה, מנהל עמוד הפייסבוק של משטרת ישראל, "את התמונות אנחנו ישר מעבירים למפקד המחוז, ששופט את השוטר. היום התופעה כבר כמעט ולא קיימת. אנחנו מקשיבים לגולשים ומתייעצים איתם, אבל לפעמים הם רק מחפשים לבצע ניגוח, ולא בשביל זה אנחנו שם". כרגע, בכל מה שקשור ל־Share, נראה שההתפתחויות האחרונות עושות חיים קלים יותר לאזרח הפרטי, וקשים יותר לממסד. מה קורה כשזכות בסיסית של אדם פרטי אחד מתנגשת בזו של אדם פרטי אחר? זה כבר הרבה פחות פשוט לעיכול. פרשיות לי זיתוני הבאות, בתקווה שיהיו טרגיות פחות, יחייבו את מערכת המשפט להתמודד עם סכנת ה־Share שמרחפת כרגע על כולנו, אשמים וחשודים כאחד. בינתיים, נראה שהפנטזיה הכמוסה ללכוד פושעים בשילוב הרצון האמיתי להפוך את העולם למקום טוב יותר, ישכנעו אותנו להמשיך לשתף. בצדק או שלא בצדק, פשע גדול או עלילת דם, מי שירוויח מהעניין הוא, כרגיל, מארק צוקרברג.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ