אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות החיקוי: הממים יוצאים מגבולות האינטרנט

הממים כבשו את הרשת, השתלטו על האביב הערבי, התערבו במחאת האוהלים, וקראו לאלי טביב ללכת הביתה. איך הם עשו את זה והאם הם בדרך להחריב את המושג “זכויות יוצרים”?

תגובות

פרויקט מיוחד:» החיים אחרי מגה אפלאוד: דרושה טלוויזיה איכותית» למה לילדים אסור למחות בפייסבוק?» כך תדעו אם אתם טרנד ברשת» כך חושפים מטרידים בפייסבוק» סכנה לצינור: גיא לרר מודאג

הבנתי שזה נגמר כשראיתי בפייסבוק צילום ממשחק כדורגל שבו אוהד הפועל תל אביב מניף שלט עם ציור מרושל של גבר אסייתי זועף, המלווה בכיתוב “Tabib, Y U No Go Home?”. זהו. המימז כאן וזה סופי. הם יכולים להיות עסק די מעיק – סוג של אנטי־תוכן, סך הכל - אבל לפחות עד כה, המציאות הלא מקוונת אפשרה מפלט בטוח מהם. לא עוד.

על מאבק האוהדים באלי טביב, בעלי הקבוצה, מוטב לשאול כל אחד אחר. אבל את הפרצוף בציור זיהיתי מיד, לאו דווקא בשמחה. הדמות, שאולה מקומיקס יפני שנקרא Gantz, מוכרת באינטרנט בתור ה”Y U No Guy”. הפורמט, ששכפל את עצמו באינספור תמונות, פשוט מאוד: “מישהו, למה אתה לא עושה משהו?”, בדקדוק קלוקל שמרפרר גם לסלנג אינטרנטי, אבל גם לאנגלית רצוצה המאפיינת דמויות אסייתיות סטריאוטיפיות. ה”Y U No Guy” היה אחד המימז הנפוצים באינטרנט בשנה האחרונה. את התמונות האלו מכנים “תמונות מקרו” – שילוב של תמונה קבועה עם כיתוב משתנה, ואתרים כמו Roflbot או Memegenerator קמו במיוחד כדי להפוך את יצירתן של תמונות מקרו חדשות מסוג זה לקלה יותר, כזו שלא מחייבת אפילו הבנה מינימלית בפוטושופ.

היכולת של מים אינטרנטי לחצות את הגבול לתוך העולם ה”אמיתי” היא לא עניין חדש, למרות שמשום מה, בכל פעם שהוא חוזר על עצמו אנשים מתנהגים כאילו מדובר בהפתעה (ב־Reddit אפילו יש ביטוי מיוחד למקרה כזה - “האינטרנט דולף”). בארצות הברית האינטרנט דולף על בסיס יומיומי פחות או יותר: המימז פולשים למערכונים של סאטרדיי נייט לייב, דיילי שואו ו”דוח קולבר” (רק באחד הפרקים האחרונים קולבר הבטיח להשקיע את כל הכסף שנתרם לקמפיין המבוטל שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית ב”Cat Breading”, מים שכולו תמונות של חתולים שראשם הוכנס לתוך פרוסת לחם), לפרקים של פמילי גאי ולשלטים שהונפו במהלך מחאת “אוקיופיי וול סטריט”.תתקעו חתול בלחם - 8,000 צפיות:

בכלל, היחסים בין “אוקיופיי וול סטריט” למימז היו הדוקים מהרגיל. נכון שתנועת המחאה האמריקאית הולידה כמה מימז משל עצמה; חלקם יותר קלילים (כמו הפיכתו של ריק לי, בלש ניו יורקי עם מלתחה נהדרת, לדמות הקאלט “Hipster Cop”), ואחרים אפלים יותר (התמונה של השוטר שריסס בגז מדמיע מפגינים אזוקים באוניברסיטת קליפורניה עברה אינספור מניפולציות וגרסאות). אבל עוד קודם, נשא אחד מגלי ההזדהות הראשונים עם המחאה אופי בסיסי של מים – אזרחים ברחבי ארצות הברית, שהצטלמו עם הכיתוב “We Are The 99%”, היו בעצם מעין תמונות מקרו חיות.

כבר ב־2004, אחרי שג’ורג’ בוש נבחר מחדש לנשיאות, אזרחים אמריקאים מתוסכלים הצטלמו עם שלטים בהם התנצלו בפני העולם על זכייתו בבחירות של הנשיא השנוי במחלוקת. דווקא השעתוק הזה הנציח את העיקרון הברור ביותר של המים האינטרנטי: תמיד שונה, אבל תמיד אותו הדבר. וריאציות אינסופיות ושורה תחתונה שחוזרת על עצמה, קלה לזיהוי ולתחזית. מי שמסתכל על תמונה שהשורה התחתונה בה היא “We are the 99%” יודע שהיא תבוא עוד לפני שהוא קורא אותה – ממש כמו שניתן לחזות את הפאנצ’ליין של המים.השורה התחתונה זהה. אמריקנים מתנצלים:

קפיטליזם יחתכת אפס אם זה נשמע כמו התייחסות שכלתנית מדי לפורמט הקומי, הקליל והדבילי של המים, הרי שהמציאות הוכיחה שמדובר בעניין יותר רציני ממה שאפשר להניח. ב”אוקיופיי וול סטריט”, כמו גם בהפגנות המחאה בישראל בקיץ ובמהלך הפגנות ב”אביב הערבי” – דווקא מימז קלילים צצו על שלטי המפגינים. ענת קמרד, סטודנטית להיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, למשל, הרימה באחת ההפגנות שלט עם הכיתוב “קפיטליזם יחתכת אפס, אתה תתצטער על כל מה שעשית” (פרפראזה על מים ישראלי מקורי, שראשיתו בקבוצת פייסבוק שהקים ילד אלמוני תחת השם “היטלר יחתכת אפס, אתה תצטער על כל מה שעשית”). “רצו גרסאות שונות של המים הזה בטוויטר, ואני בעצם לא עיצבתי את התמונה – מישהו העלה אותה ואני רק הדפסתי”, מספרת קמרד, “רוב האנשים אמנם לא הבינו את הבדיחה, אבל מי שכן ממש התלהב. השלט בסך הכל עבד גם על מי שלא מכיר את המקור, וסתם חשב שזה שלט עם ניסוח מצחיק. כל מיני זקנות ממש צחקו מזה”.

פופולריים ככל שיהיו, הופעתם של המימז האינטרנטיים על שלטים בהפגנות עדיין מעוררת תמיהה. האם השלטים התרחקו עד כדי כך ממטרתם המקורית שהם יכולים להרשות לעצמם להיות לא מובנים על ידי מרבית העולם? או שמא יש כאן חיזוק לסטיגמה כנגד מפגיני וול סטריט ורוטשילד, כבני מעמד בינוני־גבוה שבעצם לא “זקוקים למחאה”, ומקיימים אותה בעיקר מתוך שעמום?

כל זה היה יכול להיות נכון אלמלא תמונה שהתפרסמה קצת לפני נפילת שלטונו של מובארק במצרים. התמונה, של מפגין צעיר שמחזיק שלט מאולתר ששואל “Mubarak, Y U No Step Down?”, רצה באינטרנט מהר יותר מסרטון של חתול שיושב על מדף שקוף. קשה לדמיין, בטח מתל אביב, איך נתפס שלט כזה בלב קהיר. נכון שהסיסמה קוהרנטית במידת מה גם עבור מי שלא הדליק מחשב בחייו - אבל השלט הזה עושה דבר מעניין. זהו שדר מוצפן מרחוק לקבוצה שהיא עדיין סגורה למדי ובגדר מיעוט. זו במידה רבה אותה קבוצה של מפגיני “אוקיופיי וול סטריט” או מחאת האוהלים. השלט האנטי־מובארקי הזה, שמתבסס על בדיחה מ־Reddit, מדבר את הפתיחות למערב יותר טוב מכל נאום בומבסטי.משמאל: אדפטציה רנדומלית של ה-Y U No Guy, מימין: האדפטציה הפוליטית "עצם השאלה לגבי חדירה של מימז לעולם ה’אמיתי’ היא מורכבת”, אומרת ד”ר לימור שיפמן מהאוניברסיטה העברית, “מאחר והאבחנה בין האינטרנט לבין מה שפעם דיברנו עליו בעבר בתור ‘העולם האמיתי’ הולכת ומיטשטשת. האינטרנט הוא עולם אמיתי במובנים רבים מאוד. מה שכן, יש חדירה מסיבית של התרבות הפופולארית הנוצרת באינטרנט לזירות אחרות – גם לתקשורת המסורתית, גם לזו שמתנהלת פנים אל פנים, וגם להפגנות פוליטיות”.

המפגין המצרי לא מחליש את המסר שלו כשהוא משתמש בבדיחה שרוב הסביבה שלו לא מבינה?“המפגין במצרים שמעביר את המסר שלו בעזרת המים ‘Rage Comics’ מעביר מסר לא רק לגבי מובארק, אלא גם לגבי החיבור שלו לתרבות העולמית. לכן יש בשימוש הזה כוח רב. לעומת זאת, יש דוגמאות רבות למימז שמתחילים כפוליטיים, אבל עוברים ברשת תהליך של דה־פוליטיזציה וניתוק מההקשר המקורי. התמונה של הילד החרדי שמניף ידיים בהפגנה, למשל, או מימז שקשורים למחאה הנוכחית בארצות הברית. במקרים כאלה המשמעות הפוליטית מתמסמסת”.

האדם שבמים ינצח הקיום הבינלאומי של “אומת אינטרנט”, זו שמחברת את המפגין המצרי עם הקהל המערבי שלו, הוכיח את עצמו שוב לפני כשבועיים, כשבהמשך למחאות סולידיות כנגד ה־SOPA, חוק אנטי־פיראטיות דרקוני למדי שהוצע בבית הנבחרים האמריקאי, קולקטיב ההאקרים אנונימוס תקף והפיל סדרה של אתרים ממשלתיים ואתרים של קבוצות שתמכו בחוק. לצד שאלת התוכן הפיראטי, שנמצאת בדיון כבר שנים, אחת הסוגיות הדרמטיות סביב החוק היתה ההגדרה הרחבה וחסרת הרחמים שהוא הציע לחומרים המוגנים בזכויות יוצרים. תחת החוק החדש, רבים מהמימז היו מוצאים מחוץ לחוק (מים פופולארי במיוחד, למשל, מציג את פריי מהסדרה “פיוצ’רמה” כשהוא מקטר על דברים שמבאסים את יוצרי המים). נראה שה־SOPA לא נכתב מתוך כוונות זדון, או לפחות לא רק, אלא יותר מתוך חוסר הבנה של שפת האינטרנט, שממש מבוססת על שעתוק אינסופי בווריאציות קלות. העובדה שלתמונות מקרו אין כל כוונת רווח, מביאה את המצב לכדי אבסורד אמיתי.

יוצרי פיוצ'רמה היו יכולים להיות מיליונרים. מם פיוצ'רמה פריי עו”ד יעקב לשצ’ינסקי, המתמחה בזכויות יוצרים (וכנראה יותר מוכר לכם בתור קוב, המוזיקאי שהוציא את האלבום “הונאת האמרגן”), מבהיר שהניסיון לאכוף חוקים קיימים על עולם המימז הוא לא סביר ולא רלבנטי. “זה ניסיון של גופים שהיו רגילים להרבה כסף לנסות להיאחז בימי הזוהר שלהם”, הוא אומר, “יש קושי מכל מיני כיוונים בהגנה על תמונות, החקיקה לא מקבלת את הרוח החדשה שאומרת שאם לקחתי יצירה מוגנת ועשיתי בה משהו שהתוצאה בו רחוקה שנות אור מהיצירה, זה לגיטימי. צריך כמובן לזכור שיש אנשים שטרחו ועמלו, שהעבודות האלה הן שלהם ושמגיע להם כסף. אבל מה תעשה, תתבע כל ילד בן 16 עם סמפלר? המלחמה הזו נידונה לכישלון. יש מה שנקרא דיני עשיית עושר, והם מתאימים פה בהרבה. בשביל זה יש שופט, שישאל מה היקף השימוש, וכמה כסף, אם בכלל, הבן אדם עשה ממנו”. לצד החללים הגדולים שהפילו מלחמות זכויות היוצרים, המימז הם כנראה האחרונים שצריך לדאוג להם. הם אולי לא יצליחו לדרוס לבדם את המושג “זכויות יוצרים”, אבל אין ספק שגם לזכויות היוצרים יהיה קשה מאוד לדרוך עליהם. איסור משפטי על פרסום מימז ידרוש מהאוכפים שלו פחות או יותר לסגור את האינטרנט. Y U No Go Do Something More Possible Instead?

*#