אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר החטאים: האם ניתן לאלף את הסורר?

האם בחור שלא מוכן להתחייב הוא בסך הכל "דובון אכפת לי שלא מצא את הנסיכה הנכונה"? או שמא מדובר בטיפוס נצלן שמטרתו היא רק להשפיל?

תגובות

הוא חמוד, הוא עושה לך את זה בכל רמ"ח איבריו, הוא קשוב, רגיש, צ'ארמר אמיתי, מפנק (מילה רקובה מיסודה) ומגיע עם אמפתיה מובנית. הבעיה: בדיוק ברגע בו מתחילה לשרור ביניכם אנרגיה זוגית חמימה, הוא מצהיר בפניך בליווי נידה קלה של חוסר נוחות מתנצל שהוא לא יכול "להתחייב/להתאהב והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך". וכך, בהינף משפט קצר ומצוקתי המחוזק במבט של גור לברדור שנתפס לצד נעל חצי אכולה, מחרב לך החומר ההתאהבותי הפוטנציאלי כל סיכוי לזוגיות תקינה. מוכר גם לך? תנחומי. האינסטינקט הראשוני הוא לתקוע לו יתד בלב, לנופף מולו בשרשרת שום ולצעוק בקול גדול "חמסה חמסה, עוד פעם נפלתי על דפוק". האינסטניקט הבא והשקול יותר הוא לכנס לשיחה צפופה את כל השדים מהעבר, בשיתוף המטען השלילי והתכונה הנפלאה "הלקאה עצמית", לצורך בירור הסוגיה הכואבת: מה לא בסדר אצלי? מה עשיתי שגרם לו להתרחק ולמה לעזאזל אני הורסת כל דבר טוב שנמצא בסביבתי? (הזהרי לך! רחמים עצמיים=כמויות בלתי מפוקחות של גלידה=השמנה באזור בטן).» למה אנחנו תמיד נמשכות לבחורים רעים?» עיר החטאים - כל הטוריםהעניין הוא שלמרות שגם הגוף וגם הנפש מוכנים למצב פגיעה ונטישה, הבחור, הפלא ופלא, עדיין כאן וגם טורח להפציע בחייך בהזדמנויות שונות ובאיוונטים משמחים. חלקם מתחילים ומסתיימים במיטה וחלקם האחר והאיכותי יותר חורג מגבולות הסקס, כולל שיחות נפש ומשרה תחושה מתעתעת של זוגיות חמימה. ואז, בערך בזמן שקולטני המודעות מפנימים את העובדה שבמצב החדש והלא מוכן להתחייב שלו, את קצת יותר מיזיזה אבל קצת פחות מחברה, מתחיל אט אט לנבוט לו בתוך תוכך אותו צורך בלתי נשלט כמעט לאלף את הסורר. משמע: לגרום לו לזנוח במהרה את ההרגל המפוקפק "להתחייב שלא להתחייב" ולגרום לו להתאהב בך תיכף ומייד. כולנו, נשים נאורות ומשוחררות (כך אומרת דודה ביונסה), חושבות שלנו זה לא יקרה. במקרה הלבבי הפרטי שלנו, המוח וההיגיון הבריא יגברו תמיד על הלב הסורר, וימנעו מאיתנו התאהבות חד צדדית בזה שלא רוצה/פוחד/חרד/ניחן באון עצמי מוגבר שמונע ממנו את חדוות המונוגמיה. והנה, סטטיסטיקה עגומה או צחוק הגורל, ממש מעבר למפתן דלתי זה מתרחש ברגעים אלו ממש.

שכנתי האהובה, מלוות חלב לעת מצוא וגם חברה טובה בימים לרלרניים במיוחד, היא חובבת אתגרים ידועה. בכל פעם מחדש היא נוהגת להפעיל את הרדאר המכוייל שלה ולאתר באמצעותו את אלו שהסיכוי לכנותם "בן זוגי שיחייה, כפרה עליו", שווה למספר האיברים הבלתי מטופלים בגופה של אביבית (לא כולל תוספות השיער). הפרויקט החדש בחייה הוא בריסטה תכול עיניים ועמוק מבט המגיע עם נפש שרוטה (ע"ע "לא מסוגל להתאהב/ מפחד לפגוע/ להיפגע בלה בלה בלה" ודומיו), שנינות רדיקלית וכמות בלתי הגיונית של קסם אישי. בעולם האידאות מדובר היה במציאה של ממש, אבל כאן אצלנו בביצה התל אביבית הסרוחה, מדובר בחומר גלם אנושי שזקוק למינימום חמש שנים בגואה עם גיחות קצרות לוורנאסי, כדי לסדר ולאזן לו את קו המחשבה.

כבר שלושה חודשים היא מתפקדת על תקן לארה קרופט בסרט מתח-פעולה-רומנסה טראגית המובן רק לה, כשמטרתה העיקרית היא לפגוע לזה ש"באמת, אבל באמת, מפחד לפגוע בה", ישר בלב באמצעות חץ קופידוני של אהבה. דרך הפעולה הראשונית התמצתה עד כה בלתת לו את הזמן שלו, את הספייס, לא ללחוץ ולחשוב חיובי. "בסופו של דבר", כך היא משכנעת את עצמה בזמן שקופידון מגחך לו בבוז מאחורי גבה, "זה רק עניין של זמן ואין לי ספק שבקרוב הוא יפתח ויתאהב. הוא רק צריך את הזמן שלו וחום ואהבה".

כאן בדיוק נכנס לתמונה תפקידי העליליתי הכפוי בתור זו שבכל תחילת שבוע מקבלת דיווח מפורט על הסופ"ש שלהם ביחד. זה הולך בערך כך: בלילות חמישי שיכורים, אחד מהם (הוא, ברור שהוא) מסמס לשניה "אני מחוץ לדירה, לקפוץ להגיד שלום?" ובבוקר, אחרי הסקס, הם ממשיכים לקפה משותף, מתנהגים כמו זוג מאוהב, כולל הלטיפות והנטייה להוציא את העיניים לכל הרווקים והרווקות מסביב, חותמים ב"היה כיף ושבת שלום" הזוי ונעלמים איש אישה לשגרת חייו. בלילות שיכורים פחות הוא קופץ אליה עם חופן סרטי די.וי.די והם מעבירים ערב פופקורני נעים וביתי עם שיחות זורמות ואווירה רפויה של זוג וותיק. המשותף לכל אותם ערבים משותפים היא השתיקה שמגיעה החל ממחרת. היא עורכת קצת פחות משבוע ונקטעת כשאחד מהם שתה עד דרגת חשקנות, או סתם מרגיש קצת יותר מדי לבד.

גם במציאות וגם בדי.וי.די. ברידג'ט ג'ונס (צילום מסך)האסטרטגיה השגויה  בהתחלה, לפני תקופת הטולרנטיות הגדולה, היא נהגה "לעשות לו גב" בכל פעם שנעלם לשבוע. זה כלל התעלמות מסמסים המוודאים שהיא ערה, ותשובות מתרפסות רק כשיסורי הציפייה שלה למנת תשומת הלב הפכו בלתי נסבלים. אבל המחויבות (אויה!) נותרה אי שם באפלה. אחר כך, בעצת קולגה שהצליחה בעברה הסמרטוטי לאלף את הסורר האישי שלה ולהפוך אותו ליצור זוגי, היא עברה לאסטרטגיה שונה: קיימה איתו שיחות נפש חופרות ותובעניות למכביר וניסתה ללא שום רקע טיפולי מוכח לשחרר אותו מפוביית המחויבות ולגאול את שניהם מיסוריו. תוצאותיו של כל סשן חפירתי שכזה, סופריצה סופריצה, היו הפוכות, ומלילות הטובלים בסקס איכותי, עברו רומיאו ויוליה גרסת המידל איסט למפגשים מרוחקים יותר על טהרת המבוכה והשתיקה, כך שמהר מאוד היא חזרה לטקטיקת סמרטוט הרצפה.

השורה התחתונה בסופו של שטף הפטפטת הדיווחית היא שנכון לעכשיו הוא ממשיך ומתדפק על דלתות ליבה כנוכח נפקד, פורע את מצעי מיטתה, חומס את פופקורנה, אך דואג להצהיר בכל הזדמנות "אני לא בנוי כרגע לקשר מחייב" ולרסק באחת את תקוותה. "הוא הרי לא משלה אותך. הוא הסביר לך מהתחלה שהוא לא הולך להתאהב בך. אז למה לעזאזל את לא מבינה את הרמז ועוקרת אותו לנצח מחייך?", אני שואלת אותה בכל שבוע מחדש. "את לא רואה שבשבילו את לא יותר מדרך נעימה להעביר את הזמן? את גיישה, את מארחת למופת ומתפקדת על תקן אוזן קשבת ולב מבין. ומה הוא נותן לך בתמורה?". התשובה כרגיל שומרת על נוסח קבוע וכוללת חמש מילים בלבד: "אני מאוהבת. זה לא בשליטה".

מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך אותה על הגישה החיובית והדבקות במטרה. מצד שני, ברור שאפשר. כי לי, בחורה ריאלית ושכלתנית הרואה באגו איבר מובחר, כל הגישה האופטימית והטורלנטית הזו נשמעת כמו "הנני סמרטוט, אנא ממך, דרוך עלי בהיכנסך לדירה". אבל בעיניה, רומנטיקנית חסרת תקנה, מדובר בדובון אכפת לי רך לב, שבעייתו העיקרית נעוצה בעובדה שטרם פגש את הנסיכה הנכונה. כך לפחות היא מסבירה לי בכל פעם שאני שוטפת את מוחה בדברי שיטנה, ומנסה לשכנעה בכל דרך חוקית לסלקו במהרה מחייה ולפנות את ליבה לבחור רציני יותר שיעמוד בדרישת התקן הבסיסית "יכולת להתאהב", אשר תקל עד מאוד על נסיונותיה למצוא אהבה.

מכיוון שאינני עומדת בעתיד הקרוב לעבור דירה וגם לא יכולה מטעמי חוק כאלו ואחרים לשלוח אליו מרצחים או לשנע את איבר מינו אל עבר צנצנת פורמלין הניצבת במעבדה, אני פונה אליכם קוראים נאמנים ונאמנים פחות ושואלת, האם ניתן לאלף את הסורר? האם יש בעולם תהליך כלשהו שמרפא את אלו שראשם ומוחם לא מסוגלים להסתנכרן עם היכולת להתחייב, וחשוב מכך, האם זה בכלל כדאי, או שמא מדובר בקרב מרסק לבבות ואבוד מראש, כשהתוצאה הסופית הוא 1:0 להרגליו הישנים. אני עייפתי. לכם הפתרונים.    

סוגיה שמעסיקה אתכם? נושא שרציתם לדבר עליו? כתבו ליעל רון בכתובת: yaelron.tlv@gmail.com

*#