אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרינק וגמרנו: הרומנים יודעים לעשות חיים

בין ליין חיובי אך מקרטע באוזן בר לסחי-בר חדש ברוטשילד מצאה נור פלוג את הנחמה ואת שמחת החיים האמיתית, דווקא במסעדה רומנית

תגובות

אוכל מחבר בין בני האדם. אנחנו צריכים אותו בשביל לחיות, אבל יותר מזה – אנחנו אוהבים אותו ורוצים אותו. הוא יכול לשנות אווירה, להכתיב מצב רוח, או במקרה שלי לעשות את ההבדל בין כלבה עצבנית לבחורה נינוחה. או לפחות מישהי שאפשר לתקשר איתה. ערב שישי התחיל עבורנו מוקדם משתכננו. חשבנו לתפוס משהו לאכול לפני שנתחיל את הערב והחלטנו על איזו מסעדה רומנית ששמענו עליה בשם רפסודיה רומנית. להפתעתנו, כשנכנסו גילינו הופעה חיה ובועטת. הייתכן שטעינו בכתובת ובמקום מסעדה רומנית מנומנמת נקלענו לבר קונספטואלי חדש? לא ולא, בערבי שישי (ושלישי) המקום משנה את פניו. גבריאלה מלאת הכריזמה בליווי עמוס הקלידן על הסינתיסייזר מפציצים בשירים רומניים, אולדסקול אמריקני, שנסונים צרפתיים ומה לא. ממליגה ומטיאס על כל שולחן, יין מורפטלר זורם כמו מים והשולחנות מלאים בחוגגים מכל הגילאים שלמרבה ההפתעה רובם, אכן, רומנים. לא תיארתי לעצמי מראש, אבל חלק מהמבלים דווקא לא נראו כמו קונסטנטין, השכן הרומני המיתולוגי שיבדל לחיים ארוכים. הם היו צעירים ובעניינים, בחורות עם שיק ובחורים מדלוקים. כמו תל אביביים רגילים רק שכולם ידעו רומנית! מה שכן, הם היו נטולי פוזה באופן מרענן. הם גדלו על התרבות הזאת ועכשיו הם חוגגים אותה בטבעיות בלי לנסות לעשות רושם או לדאוג שהחולצה תשב פיקס בשביל התמונה בפייסבוק. פייר, קצת קינאתי. אצלנו בתרבות הפולנית רוקדים רק בלוויות. אני לא יודעת איך באמת עושים את זה ברומניה אבל הרגשתי כאילו אני בבר מקומי בכפר בארץ רחוקה, מלא בריחות וקולות שלא הכרתי. בהתחלה הייתי קצת המומה, אבל או שמישהו החליק לי משהו לפפנש או שפשוט נסחפתי אחרי גבריאלה, ולאחר זמן לא רב מצאתי את עצמי מתנענעת, מזמזמת ומתבאסת שלא הפנמתי את השירים שקונסטנטין היה מטריף את כל השכונה איתם. שיר אחרי שיר אחרי שיר הכניסו אותי למין תחושה שאני נמצאת בוואקום מיוחד, חסר זמן, בו אנשים שנולדו בכפרים קטנים בארץ רחוקה נפגשים עם תל אביביים שעשו השתלת סמארטפון, וכולם פורקים עול, משוחררים ומאושרים. סוריאליזם בדרום העיר.ככה זה נראה, רק צעיר ב-30 שנה. רפסודיה רומנית (אייל טואג) שבעים ואפופים המשכנו לתחנה הבאה שלנו – הביפר, בר חדש יחסית ברוטשילד. הקירות מקושקשים וצבעוניים בסגנון פופ-ארטי, וחלל הבר נעים ומזמין. המוזיקה מיינסטרימית למדי, ונראה לי שמי שתכנן את המקום רצה שירקדו בו כי מול הדי ג'יי נפער חלל שיועד ככל הנראה לריקודים. אני אומרת "ככל הנראה" בגלל שהריקודים היחידים שראינו שם נצפו כשמישהי מעדה במדרגות. כל השאר הסתפקו ב"ימינה בקטנה", "שמאלה בקטנה", ו"אני חתיך ומגניב-לפי-הקצב". החלטנו לזרום עם הקטע והזמנו קוקטיילים, הרגשנו קלאסה. עמדנו בבר הקטן יותר שממוקם למעלה כחלל עישון והבטנו למטה על האנשים המתוקתקים שותים אלכוהול בשביל ריקודי ה"ימינה-שמאלה-חתיך". לא ממש באנו על סיפוקנו מכל האירוע אז הסתכלנו בתפריט כדי להעביר את הזמן, נראה מושקע. להטוטי מילים כמו "סלט גרושות" ו"געגועי למקסיקו" היו חביבים, אבל מנה אחת בשם "סלט סטלנים" צדה את עינינו במיוחד. אולי בגלל שהמנה בעצמה לא הבינה מה היא עושה באחד המקומות הכי סחים בעיר. שאלנו את המלצרית במה מדובר והיא לא הסכימה לגלות, אז היינו אמיצים והזמנו אותה ב-18 שקלים. פייר, אחלה מנה. אמנם מאנצ' אולטימטיבי, אבל לא מספיק כדי לכסות על האירוניה בינו לבין המקום. זלגנו לנו הלאה. סטלנים אמיתיים לא משלמים על זה 18 שקלים. סלט בטלנים (צילום: נור פלוג) החלטנו להמשיך הלאה לאוזןבר, לליין החדש מומבה נייטס על שם סגנון מוזיקלי חסר הגדרה יציבה בשם מומבטאון שמתהדר בוייבים לטיניים-שחורים-אלקטרונים. האוזןבר מעצם קיומו הוא מקום מעניין שמושך אליו אוכלוסיה מעניינת ומגוונת, ואכן כך היה. הערב התחיל בהופעה חיה של מיטב בנינו (יאיא, קוטימן, עידן K ועוד מוכשרים) והמשיך בתקלוט של סאבו ודוני קיסלוק. נשמע מצוין על המסך של האיוונט, והמוזיקה באמת הייתה מעולה והאוכלוסייה נחמדה. הבעיה היחידה הייתה כמות האנשים המעטה בלשון עדינה. כדי להתנחם לעסנו קצת פופקורן עבשושי על הבר, שהתלבש בול על אווירת מסיבת-הכיתה-המקרטעת שהייתה במקום. אם רק היו שמים על הפופקורן קצת חמאה ומלח, ואם רק היו באים יותר אנשים באותו ערב, היה יכול להיות משהו מהסרטים. בכל זאת רקדנו ונהנינו, עד שמשום מה סגרו את המוזיקה והדליקו את האורות. חזרה הביתה, שבעים ומרוצים. עברנו על כל אבות המזון הערב – מסעדה, בר ומסיבה, ועדיין לא יצאנו בהרגשה שאנחנו צריכים דיאטה. רק דבר אחד קצת חסר, קינוח. אולי בפעם הבאה.

*#