עיר החטאים: למה הוא מתרחק?

מה תעשי אם בוקר אחד תקומי ותגלי שהגבר שחולק עימך את חייך הפך לזומבי חסר רגשות?

יעל רון, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יעל רון, עכבר העיר

בוקר טוב! הזומבי שלך חזר. את מתעוררת זה הבוקר השביעי למציאות בה זומבי בבוקסר/ טריינינג/ דיאדורה (תנחומי) מסתובב לך בסלון. מבטו אטום, שפתיו דבוקות זו לזו והתקשורת ביניכם מתבססת בעיקר על שקט, הנהונים ומלמולי "סתם עייף", חלושים. "הכל בסדר?", את מנסה לדובב את הבחור האדיש שעד לפני כמה ימים הסתכל עליך במבט קצת יותר אוהד ונטה לנהל שיחות שחצו את גבול ה"איך היה בעבודה". הוא עונה שהכל בסדר אבל ממשיך לשדר ריחוק מהול בניכור וחוסר עניין. משהו שמזכיר את מתי כספי, אבל בלי המבט המטורף והמשפטים ההזויים. את בתגובה נכנסת לסרטים, מרחרחת לו בפייסבוק בניסיון לאתר את הבחורה איתה הוא נואף ומזינה את שתי האונות הפרטיות שלך במחשבות פסימיות במיוחד על עתיד יחסיכם לאן, ועל איך לעזאזל את מונעת את הקרע המשברי הממשמש ובא. בגדול, מלבד אפוד זרחני זוהר, קעקוע של צלב ביזנטי על החזה או גרפיטי שמברר בעדינות what the fuck, עשית כמעט הכל כדי לנסות ולהבין למה הבחור שלך תפס מרחק והפך לפחסם יבש ואדיש.» עיר החטאים - כל הטורים» למה הוא משחק משחקים?» למה הוא מעדיף ביצ'יות? שיטוט אגבי בנבכי חברתי הטובה והיציבה זוגית עד לפני שבועיים, הוביל את שתינו להתדיין בתופעה השכיחה הידועה בשמה "ריחוק הפתעתי", פגע רע שתקף לאחרונה גם אותה. במילים אחרות, דכאונה הפרטי מהווה עבורי יופי של ההשראה. הנפשות הפועלות הן חברה המופנם מלידה (הזומבי), היא, בחורה מהממת בימים כתיקונם, האוחזת בתכונות אופי וחתך דיבור שיעשו אותה בעתיד יופי של מורה (החופרת), ושתיקה. שתיקה שמהדהדת בין קירותיה המתקלפים של דירתם התל- אביבית המעופשת השכורה. חשוב לשנן: זו לא את, זה הוא. מתוך "מד מן" (צילום מסך)

כשזימנתי אותה לראשונה אל מרפאתי (מרפאת הלב), ניסיתי להבין אם היו סימנים מקדימים לתופעה כגון ריבים, זריקת נעליים או הסקת מסקנות נוסח "אתה פשוט חרא של בן אדם". "לא ולא", היא נשבעה לי בספר התורה. "שום דבר שיוצא מגדר הרגיל. כשהרגיל שלנו זה ריבים מינוריים מזדמנים. לא משהו שצריך לערב בשבילו משטרה". אז הצעתי תרחישים נוספים שיסבירו את התופעה: אולי הוא רועה בשדות זרות, רואה בנסתר או בקבלה, ואולי בכלל הוא מתכנן לך סופריצה מרגשת בדמות טבעת והצעה לצעוד יחדיו אל עבר החופה. "לא ולא ולא". היא ענתה. בגידה לא באה בחשבון כי האיש מעולם לא עפעף אל עבר אחרת וגם נאמן כמו כלב נחייה, והטבעת היחידה שרלוונטית לשניהם כרגע היא תוך רחמית. כי שניהם עדיין סוג של ינוקא ועדיין לא מוכנים לעבור לשלב המחייב הבא. ולא, אני בדקתי. הוא גם לא גייזוש בהסוואה. האופציה האופטימית

אז מה כן? שויין. מספר סיבות לעניין ורק אחת מהן הורמונאלית מיסודה. "לא תמיד את אשמה", הסברתי לדומעת שישבה מולי וחישבה את הקץ לאחור. יש סיכוי סביר שעל הבחור עובר משהו רע ולך אין קשר ממשי לעניין. זה יכול להיות משבר התבגרותי כלשהו או אפילו משבר גיל ה-40 שהקדים (בדקי: האם התחילו לבצבץ לו אניצי שיערות מהאף?). זה גם יכול להיות משהו שנובע ממיני דיכאון שמקורו בשקר רוחני כלשהו הקשור לאי מימוש עצמי (שאלי את עצמך: האם גם הוא לא מצא את עצמו אחרי התואר הראשון?) ואפילו תופעת לוואי של שיגרה, שלא לומר שגרה משמימה ונטולת ריגושים (בדקי: מתי בפעם האחרונה פקדתם צימר, סליחה, בקתת עץ רומנטית עם נרות וג'קוזי פעיל?). יתכן כי כל מה שהדיכיל'ה הקטן צריך זה ריפרש לשגרת החיים. אם בכך מדובר, ברכותיי. רסקיו/ ציפרלקס/ תרפיסט/ שיחת נפש טובה/ צימר בגליל, ישפרו פלאים את העניין.

האופציה הפסימית

מצד שני ופסימי יותר, יש סיכוי טוב שמדובר בעייפות החומר האנושי שנובעת מעודף ריבים, תוכחות, צדקנות, נזיפות וכל מה שקשור להוצאת הנשמה. מכסי מילקי המפוזרים על כל משטח שיישי, זבל שנשכח, מגבות רטובות שטימאו את המיטה או כל סטיגמה גברית אחרת שעונה להגדרה "בהמה", הן לא משהו שצריך להוציא בגללו את השקדים בצרחות על זה ששכח. יתכן מאוד כי עודף הערות (תנוחי, הארות זה לא) וירידה לפרטים הקטנים ברמת ה"בואו נגרום לו להצטער על היום שבו הוא נולד", סירסו לו לחלוטין את שמחת החיים, וכי הגבר שמסתובב כבוי כבר כמה ימים, הוא קליפה של יצור ננזף. "אז כן, טאליבניסטית יקרה, אם התנהגת ככלבה נשכנית עם או בלי קשר להורמונים טרום מחזוריים שיצאו משליטה, זה הזמן להיכנס לסרטי אימה, כי כל הריחוק הזה יכול בהחלט להיות ספקות שצצות ועולות אצל הבחור כהכנה לפרידה". מוההההה! הודעתי לה חגיגית ושמחתי לאידה.

עם רדת החשכה אין לדעת מה קורה איתו. מתוך "דם אמיתי". (צילום מסך)

היא אמרה משהו על זה שכל העניין הזה של ירידה לפרטים נשמע לה מוכר, אבל מה היא אמורה לעשות כשכל מה שהיא חווה כעזרה בבית הם תירוצים ושכחה. ובכלל, קשה לה נורא כשהיא מבקשת ממנו משהו מספר עשרוני של פעמים ונענית בהתעלמות מוחלטת כתגובה. "אז כן, אני לפעמים מרימה את הקול בשביל להבהיר מה חשוב לי ולעיתים רחוקות גם אוכלת לו את הראש על הדברים. וכן, יש מצב שנפלט לי משפט חינוכי פה ושם. אבל יום אחרי זה אנחנו משלימים והכל חוזר להיות כרגיל".

אז זהו, שלא. גברים אמנם שותקים ביום, אבל בוכים גם בוכים בלילה (ראי דוגמת דודו קפרא, כפרה עליו), וגבר שצובטים אותו, דווקא כן מצתבט וצובר כל סצנת נזיפה שכזו בה את עושה משמחת החיים שלו קוועץ' מדמם כריבית דה ריבית. המוצר המוגמר הוא מה שמתחולל אצלך בדירה ברגעים אלה ממש. קרי: גבר נטול שמחת חיים, קצת מפוחד, שרואה בך נכון להרגע משהו שנע בין סופר נני, מיכל דליות ואנסטסיה מיכאלי בעומדה ליד ג'ריקן. גם חופר, גם מסוכן וגם לא כיף בכלל.האופציה הניטרלית

מצד שלישי, אולי באמת הבחור עייף, איכסוש לו בעבודה והוא צופה ממש בקרוב זימון למילואים. לא בכל פעם שנוצר ביניכם מרחק מסוים ואפילו שמירת נגיעה לפרק זמן החורג מארבעה ימים, צריך ליפול לתהומות החרדה. לפעמים הדרך הנכונה היא פשוט לתת כבוד לספייס, לקחת צעד אחורה ולהמנע מלהשמיע פסקול בלתי מתחלף של "מה קרה ממי/ משהו עובר עליך/ זה משהו שעשיתי/ אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי על כל דבר, נכון?"  במידה ומדובר בנסיבות חיצוניות שאינן קשורות בך ובקפריזות שלך, ארבעה ימי חוסר וודאות לאחר מכן, תקבלי גבר חדש, רגוע, מתעניין ותקשורתי הרבה יותר.משסיימתי את הנאום הארוך שיכול היה בקלות להסתכם במשפט "אל תהיי כלבה, אל תחפרי ותני לו אוויר", איחלתי לצוררת בהצלחה ושבתי לממלכתי הקטנה כדי לבדוק אם כל המטלות היומיות שהטלתי על נסיכוש בוצעו כהלכה. אני כזאת אחלה חמודה.

סוגיה שמעסיקה אתכם? נושא שרציתם לדבר עליו? כתבו ליעל רון בכתובת: yaelron.tlv@gmail.com

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ