אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהרכבת הקלה עד חוף הים: תל אביב בעוד 10 שנים

תחבורה ציבורית כמו באירופה, סטונדטים לאמנות במקום אוטובוסים בתחנה המרכזית ופחות מכוניות ליד הים - התרחיש האופטימי והתרחיש הפסימי בתל אביב 2022

תגובות

במקרה הטוב, זה ייגמר בנוה צדק חדשה, רכבת קלה מתפקדת ועוד פארק סטייל הירקון. במקרה הרע, ילך לנו הים, גינדי יאכל לנו את הראש ולפליטים לא יישאר לאן ללכת. תל אביב, עשר שנים קדימה: פרויקט מיוחד

» בין שתי ערים: מה יהיה עם המקומות הקדושים?» מגדלי יוקרה ושכונות טרנדיות: תל אביב בעוד 10 שנים

גם מי שלא חיכה לה כבר הספיק להתייאש מהרכבת הקלה. זה לא אומר שהיא לא בדרך מכל הפרויקטים שעל הפרק, הרכבת הקלה מעוררת רגשות מעורבים במיוחד, שלא לומר דאחקות. מצד אחד, ברור שתחבורה סבירה תעשה לעיר רק טוב. מצד שני, לאור הפארסה המקבילה בירושלים, קצת קשה לדבר על רכבת קלה בלי מעטה הגנה נוקשה של ציניות. כרגע, מתוכננים ברצינות שלושה קווי רכבת קלים: האדום, שיגיע מפתח תקוה, מבני ברק ומרמת גן, יעבור ברכבת מרכז ומנחם בגין, ויגיע עד שדרות ירושלים ובת ים; הירוק, שייצא מחולון ומראשון, יעבור בשדרות הר ציון ובצומת מעריב, וייסע על אבן גבירול וצפונה עד הרצליה; והסגול, שיגיע מאור יהודה, ייכנס לעיר דרך אלוף שדה, יעבור בהגנה, בלוינסקי ובאלנבי, ומשם ימשיך דרך בן יהודה וארלוזורוב עד רכבת מרכז.

התרחיש האופטימי: מהיר ולא עצבני. “במקום שהתחבורה בעיר תהיה טלאי על טלאי, המטרה היא להפוך אותה למערכת הייררכית משופרת", מסבירה חברת המועצה שרון מלכי (עיר לכולנו), "כיום, הקווים החדשים של הרפורמה עומדים בפקקים עם כולם, אך כשתהיה רכבת, התנועה תשתפר משמעותית”. לפי התסריט הוורוד, כמיליון וחצי נוסעים אמורים להשתמש ברכבת הקלה מדי יום, ולחסוך לכולנו קללות, עצבים ורציחות על רקע סכסוכי חניה.

כמו באירופה? הרכבת הקלה בתל אביב (הדמיה)

התרחיש הפסימי: רכבת לעולם לא. בעיר לכולנו צופים עוד הרבה צרות לפני שהקווים הצבעוניים האלה יעשו לנו חיים קלים. “העירייה חותרת לכך שהקו הירוק יהיה תחתי, כדי שחלילה לא יפריע לתנועת הרכב הפרטי”, אומרת מלכי, “אך בפועל, תל אביב בנויה על חולות, ובניית קו תחתי בחולות היא מסובכת ויקרה. אני מאמינה שרק הנכדים שלנו יזכו ליהנות ממנו”. הסיעה הציעה בשעתו לא להמתין לרכבת הקלה, שגם לפי התחזיות האופטימיות ייקח שנים להפעיל במלואה. “לא צריך לחכות”, מלכי אומרת. “תחבורה ציבורית יכולה להיות אמינה ונגישה גם בלי רכבת קלה, אפילו אם קשה להאמין לזה היום”. למרבה הצער, היוזמה של עיר לכולנו לא התקבלה, ועד שהרכבת הקלה תגיע לעיר, כל מי שמשתמש בתחבורה הציבורית יודע עם מה הוא נשאר.

סטטוס: ברכבת מרכז וביהודה הלוי כבר חופרים תשתיות, ועד 2022 (ואולי אפילו קודם) אמור לפחות הקו האדום של הרכבת להיות פעיל.

אוטובוסים יפסיקו לזרום אל התחנה המרכזית. מה יחליף אותם? סטודנטים לאמנות בתחרות על המבנים הכעורים בתל אביב, אין ספק שהתחנה המרכזית לוקחת, ואולי זאת סיבה מספיק טובה למחות אותה מעל פני האדמה. כרגע, התכנון הוא לפנות בהדרגה את התחנה המרכזית החדשה, וליצור במקומה שני מוקדי תחבורה חלופיים - אחד ברכבת מרכז ושני בלוקיישן לא ידוע. אחרי ההריסה המיוחלת של מנהרות האוטובוסים, מתכננים בעירייה להפוך את התחנה לאזור עסקים מרכזי.

מדי יום נכנסים לשטחי התחנה המרכזית יותר מ־2,500 אוטובוסים, כ־600 מוניות, מאות רכבים פרטיים וכ־80 אלף איש. כבר ב־1967, כשבנייתה החלה, התלוננו תושבי האזור על פגיעה באיכות החיים וירידה בערך הדירות; חלקם גם הגישו תביעות לבית המשפט, שרובן עדיין נמצאות בבירור. בקיצור – בלגן מרשים, כבר מהרגע הראשון. בעקבות הלחצים המתמשכים התקבלה במועצה לפני כחודש החלטה להוציא את האוטובוסים מהתחנה המרכזית, ולחלק אותם בין מסוף 2000 בארלוזורוב ובין מסוף חדש שיוקם לצורך העניין בצומת חולון. אלא שבעקבות מחלוקות בין עיריות תל אביב וחולון ההצעה ירדה מהפרק, וכעת מחפשים במשרד התחבורה מיקום חלופי למסוף העתידי.

ומה יעלה בגורל התחנה המרכזית? במקור הכוונה היתה להקים במקומה מגדל משרדים, אך בלחץ פעילים ותושבים הוחלט לייעד את התחנה למגוון צרכים – מגורים, תעסוקה, תרבות וחינוך. “מגורים, מסחר ותרבות יגרמו לכך שאנשים יבואו לאזור גם בערב, ירחיקו שימושים שליליים ויסייעו להתחדשות העירונית של האזור”, אומר עירא רוזן, מתכנן ערים ופעיל בארגון המתכננים תל אביב פתוחה, “כיום האזור מתרוקן לפנות ערב ונהיה לא סימפטי”. חברת המועצה שרון מלכי (עיר לכולנו), החברה בקבוצת מתכננים מחדש את התחנה המרכזית, מעידה כי “כרגע מדובר במקום מזוהם שמבריח עסקים. תחושת הביטחון האישי בו ירודה, וחולשה אחת גוררת אחרת. אם יהיו שם מוסדות להשכלה גבוהה ומקומות בילוי זה יכול למשוך את השכונה כולה למעלה. בסך הכל מדובר באזור שיכול להיות אחד האטרקטיביים בעיר, רק עשר דקות מרוטשילד”.

כמה דקות מרוטשילד. תחנה מרכזית (צילום: תומר אפלבאום)

התרחיש האופטימי: פינוי בילוי. נשמע שזה בדיוק התכנון של העירייה: בעשור הקרוב יועתק לאזור בית הספר לאמנות מנשר, ולצדו תיבנה כיכר פתוחה שתשמש מרכז פעילות אמנותית. “מה שייתן תקווה לאזור מתחיל בכך שיצליחו להוציא את התחבורה הציבורית ולהפוך את המבנה לאבן שואבת לפעילות תרבותית ומסחר”, אומר רוזן, “אזור שוקק שישמור על המרקם החברתי הקיים ויעשיר אותו. עם זאת, חשוב שהעובדה שיוציאו ממנו את התחבורה לא תנתק אותו תחבורתית; חשוב להשאיר בשכונה שירותי תחבורה שיאפשרו להגיע לכל מקום בקלות. ברגע כזה, אוטומטית המצב ישתפר. אנשים יסכימו לעבור לגור באזור, מה שהיום לא ממש קורה, ומשם הוא עשוי להתפתח מהר”.

התרחיש הפסימי: פליטי ריאליטי. השאלה שנשאלת, כמו תמיד כשאזור עתיד לעבור התחדשות מסיבית, היא מה יעלה בגורל האוכלוסייה הקיימת. באזור התחנה המרכזית מתגוררים בעיקר תושבים מעוטי יכולת, ויש בו את ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר של עובדים זרים ופליטים בישראל. האם ההתחדשות העירונית תדחק אותם החוצה? ואם כן, לאן? “אני בעד פיתוח של האזור, אבל אם הפיתוח יוביל לכך שתושבים יידחקו החוצה, זה יהיה עצוב ומפחיד”, אומרת עמליה סיטון, תושבת שכונת שפירא ופעילה חברתית, "נולדנו כאן, בחרנו להישאר, מעמדנו הסוציו־אקונומי בינוני ומטה. יש תושבים שאין להם לאן ללכת. יכול להיות שזה בלתי נמנע, כי צריך שיהיה מישהו עם כוונות ממש טובות שישקיע כסף ויתרום לתיקון היסטורי כדי לפתור את המצב. חולדאי ואנשיו משקיעים כסף כדי לייצר עוד כסף, ולא התרשמתי שהדאגה לאוכלוסיות החלשות עומדת בראש מעייניו. יכול להיות שזו המציאות, אבל בעיני התחדשות עירונית צריכה להיעשות למען ולא על חשבון תושבי הדרום”.

“השאלות הללו רלוונטיות בכל פעם שעולה נושא ההתחדשות העירונית”, מסכים רוזן, “ואין להן תשובות פשוטות. אין פתרון קסם: כשאזור נהיה אטרקטיבי, תוצר הלוואי הוא עליית מחירי נדל”ן. בעיני העירייה זה חיובי. צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך שעשוי לקחת שנים, ואני מאמין שיש מה לעשות כדי למנוע שבר חד כזה; בין שכונת עוני מדורדרת ובין שכונה של יאפים עם ג’יפים קיים ספקטרום רחב, השאלה איך יוצרים אותו”. “כפי שהעירייה מסבסדת סטודנטים באזור היא יכולה גם לסבסד אוכלוסייה קיימת”, מוסיפה מלכי, “הכל עניין של מדיניות”.

סטטוס: התוכניות לפינוי התחבורה הציבורית מהתחנה המרכזית ולהעתקת מנשר לאזור מאושרות, וצפויות לצאת לפועל בשנים הקרובות.

לידיעת המתרחצים: מצד אחד מסתמן שתידרסו פחות בדרך לים, מצד שני בקרוב כבר לא תהיה לכם סיבה לחצות היה זה כנראה המוצא הגליציאני של מייסדי תל אביב שגרם להם להתנכר לנכס היקר ביותר שלה – חוף הים. מאיר דיזנגוף רצה להקים לאורך החוף אזור תעשייה כבד; המלונות שנבנו בו בשנות ה־50 הזרימו ביוב למקום; אבל כל הרעות החולות האלה לא הבריחו את התושבים להוטי הבטן־גב, שהצביעו ברגליים שזופות. למרות זאת, רק בשנות ה־80 הוקמה טיילת צ’יץ’ הרעועה לאורך הרברט סמואל, שעם השנים וההרגל נלווה לכיעור שלה חן מסוים. ועדיין, האוטוסטרדה בת ארבעת המסלולים לאורך הרברט סמואל אף פעם לא היתה ידידותית למי שרצה לחצות את הכביש לים, והחניונים המאולתרים והריצוף המתפורר הפכו אותה לאזור לא מאוד מוצלח בסך הכל.

באיחור של שנים העירייה התעוררה, וכרגע שתי תוכניות מרכזיות לשינוי פני הטיילת מונחות על השולחן. התוכנית הראשונה, של משרד מייזליץ־כסיף, עוסקת בהחלפת הריצוף ורהיטי הרחוב בטיילת. התוכנית השנייה, של משרד יאיר־אביגדור, מתמקדת בשיפוץ הרברט סמואל, ובהקמת שביל אופניים דו מסלולי על חשבון אחד מנתיבי הנסיעה. בחלק מהחופים גם ייהרס קיר ההפרדה המעיק שחוסם את הנוף ומנתק את החוף מהרחוב, ובמקומו ייבנו מדרגות רחבות עם פרגולות, שאמורות להבטיח ישיבה נעימה עם הפנים לים וגישה נוחה לנכים.

אבל מה עם הים? חוף הים (מימין), הטיילת (משמאל) (הדמיות חברת אתרים, עיריית תל אביב, מייליץ כסיף אדריכלים)

התרחיש האופטימי: לחצות את הרברט סמואל ולהישאר בחיים. הנגישות החדשה לנכים נשמעת כמו סיבה מספיק טובה כדי שנצא לחגוג אותה באיזו מסיבת חוף סוערת. אבל אם הדרך לים תפסיק להיות עניין שמחייב ברכת הגומל ופרידה מקדימה מהיקרים לך, זו כבר תהיה הצלת נפשות.

התרחיש הפסימי: יותר טיילת, פחות חוף. במשרד מייזליץ־כסיף, שאחראים גם לשיפוץ האחרון בנמל תל אביב, מעוניינים לשחזר את הנוסחה ולבנות על רצועת החוף הקרובה לטיילת דק מעץ להולכי רגל. בעקבות התנגדות שהגישה חברת המועצה רחל גלעד־וולנר (עיר לכולנו) יחד עם הפורום הירוק, חזרה התוכנית לשולחן התכנונים למחשבה מחדש. “התנגדנו לדק, כי מדובר במשאב טבע”, מסבירה גלעד. “כמו שביער אנחנו נהנים מהעובדה שאנחנו מוקפים עצים, גם אם אנחנו לא רואים אותם, כך גם בחוף מהנה לשבת בידיעה שיש עוד חול מאחוריך. זו אפשרות נדירה להתרחק מההמולה, אז למה להוסיף שם עוד טיילת?”. גם האופי החדש שעתיד לעטוף את הטיילת מדאיג אותה. “הטיילת הולכת להשתנות מהותית”, היא אומרת, “היום היא קצת פושטית, אבל במובן הטוב; לא מוסדרת מדי, מאוד נעימה. יש בהחלט מפגעים שמומלץ לתקן, אבל השיפוץ המתוכנן יהפוך אותה מלוקקת, מתוכננת ומיופייפת מדי, ויוציא את מעט הטבע שקיים בה”.

התרחיש היותר פסימי: שפל זה עוד טוב. מסתבר שעל פי כל הסימנים, בעשורים הקרובים פני הים צפויים לעלות ולהציף את החוף בתל אביב. לתחזית הוודאית הזאת, למרבה הצער, אין זכר בתוכנית של העירייה. “לא נוכל להשפיע על כך”, אומר ד”ר יעקב מיר, גיאולוג ימי, “בעת סערה חלק ניכר מהחוף נגרף הימה, ואחר כך לוקח לו שנים לחזור לעצמו. המשמעות היא שמה שנמצא כ־30 סנטימטרים מעל פני הים הנוכחיים, יתכסה בעשורים הבאים במים. צריך להתכונן לכך בחוכמה". מיר מתריע שהפתרון היחיד הוא יצירת חוף מלאכותי עם חלוקי נחל. חוף כזה, הוא אומר, יעלה את פני החוף ב־60 סנטימטרים מעל קו המים, וכך בשעת סערה החוף לא יאבד. חופים שונים במדינות אירופה כבר אימצו לחיקם את הפתרון. “בפיזה שפכו על החוף שבבי שיש, שתוך כמה שנים הפכו לחלוקים מעוגלים ויפים”, מיר מספר. “זה גם מגן על שטח החוף וגם מקסים. תכנון אחראי היה מבצע ניסוי בסגנון זה על מקטע קטן של חוף. אני עדיין מקווה שזה יקרה”.

סטטוס: השיפוץ יתחיל בשנה הבאה באזור של מנטה ריי, ויתקדם בהמשך לחוף גורדון ולחוף מציצים.

*#