23 סיבות לאהוב את תל אביב: הרחוב וחיי הלילה

כי רק בעיר הזאת המחאה עוד חיה, כי אין כמו יפו בלילות, כי אפילו קלייר דיינס בעד - עוד 23 סיבות לאהוב את תל אביב

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

» 16 סיבות לאהוב את תל אביב: תרבות ואמנות» 11 סיבות לאהוב את תל אביב: אוכל

בגלל המחאה מה השתבש בקיץ הזה? מדוע לא התעורר האנטגוניזם האוטומטי, זה שמורגל לקום עלינו כשאנחנו מעזים להיות חצופים, יהירים, נודניקים, טרנדיים, מתריסים או סתם לא להצביע למפלגת קדימה? למה הוא לא צץ כשהעזנו לתקוע אוהל באמצע רוטשילד ולהתלונן על מחירי הדיור דווקא ברחוב הכי יקר בארץ? למה הפעם הוא לא השאיר בבית את האלפים שיצאו לרחובות וצעדו בעקבות בחורה עם כובע מוזר? למה אפילו מרגול הבינה שהיא לא באמת יכולה להמשיך להתנגד לתל אביבים האלה שהיא כל כך שונאת?

כי הפעם התמקדנו במשהו שאנחנו מבינים בו - תרבות. זו לא היתה מחאה פוליטית, גם לא תגובת נגד למשהו מאוד מסוים. זו היתה מחאה תרבותית. מחאה שבבסיסה ערעור על היסודות התרבותיים שהונחו כאן בשנים האחרונות, יסודות שהורכבו משתיקה, מהדחקה, מ"אין מה לעשות" ומתחושת חוסר אונים שלמדנו לחיות איתה. גם הערעור לא התבצע בצורה הדווקאית המקובלת, אלא באמצעות אלמנטים תרבותיים: מאהל שהפך להפנינג, מעגלי שירה, הקרנות סרטים, מרצ'נדייז בדמות נעלי דפני.

כי אנחנו לא מכירים אופציה אחרת. את הפוליטיקה השארנו מזמן לאנשים שגרים בירושלים ולחבר'ה מסניף הליכוד בראש העין. תל אביב של השנים האחרונות התמקדה בחיזוק מעמדה כבירה התרבותית הבלתי מעורערת. כל השאר נראה לנו הרבה פחות דחוף. האנשים שחוללו את הקיץ הזה מתפצלים עכשיו. קודם איציק שמולי הלך לדרכו, עכשיו דפני וסתיו מקימות מחנות נפרדים. זה מה שקורה כאן כשמנסים להפוך אידאות מחשבתיות למספרים, ועדות ומפלגות. האם זה אומר שאנחנו צריכים להמשיך להתמקד בשינוי התרבותי ולקוות שבסופו של תהליך הוא יוביל לשינוי מחשבתי? האם גם הפעם עלינו להשאיר את העבודה הפוליטית השחורה לאחרים? לגמרי לא בטוח. זה אולי יעלה לנו בלא מעט אנטגוניזם, אבל תל אביב במילא צריכה אותו כדי להתקיים. (עומר שוברט)

» עכבר מהפכה - כל הכתבות» ב' זה באזל: המילון המלא של המהפכה

הכל התחיל בגללה. דפני ליף בגלל שהסמים חזרו כשאתה נכנס למסיבה ומישהו דוחף לך שורה לאף או שלוק של מים מתובלים עוד לפני שהספקת לזרוק את המעיל באיזו פינה, אתה יודע שסטטיסטית - כנראה יש מלא סמים במסיבה הזו. אחרי תקופה ארוכה שנאלצו להתייבש עם וויד ואלכוהול, חזרו החברים הטובים קוק ואם.די לחיינו, והפכו את הבילויים הליליים למענגים פי כמה. אולי מדובר בתגובה אקזיסטנציאליסטית לכל החרא הזה שצף סביבנו בזמן האחרון, ואולי סתם הגיעו כמה משלוחים טריים מהגבול הצפוני. בכל מקרה, שיהיה לבריאות. (דנה שוופי)

» סמים: כל מה שרציתם לדעת ופחדתם שיתפסו אתכם שואלים» מלחמה ירוקה: מדוע מתנכלים לצרכני הקנביס הרפואי?

רק בריאות. הסמים חזרו לתל אביב

בגלל האנה לולו בר

שהפך לבדו לסיבה מספיק טובה לטרוח עד יפו בלילות.

» אנה לולו

הסיבה הכי טובה להגיע ליפו. אנה לולובגלל הטוניק שמעון משל יודע מה אנחנו צריכים, והוא תמיד יודע את זה הרבה לפנינו. במשך יותר מעשר שנות פעילות בחיי הלילה הוא מקפיד לזהות את השינויים הצפויים בהרגלי הבילוי שלנו, ולתפור למידותיהם מקומות חדשים. הוא התחיל עם פיק־אפ ברים אפלוליים, המשיך לפאבים שכונתיים מתוקתקים והתקדם לברים קולינריים עם מטבחים מהוקצעים. השנה הוא החליט שאנחנו זקוקים לקצת תוכן בחיים, ופתח עם חבורתו את הטוניק - הכלאה בין בר למועדון, עם במה להופעות ומערכת סאונד משובחת. הטוניק פועל במתכונת של ערבי נושא ומקפיד על תוכן אקלקטי. מודי בר און מתקלט, אתגר קרת מקריא סיפורים, המלצרית מהחומוס עושה קברט והרקדניות של שרון אייל עולות לרקוד על הבר. דבר אחד בטוח: משהו תמיד קורה שם. וזה לא מעט בעיר הזאת. (עומר שוברט)

» לא גומרת את הלילה בטוניק

בר עם תוכן. הטוניק

בגלל השפגאט הם ייפתחו רשמית רק בסילבסטר, אבל כבר שבועיים בר הגייז החדש הזה מספק אלטרנטיבה פחות מתקרחנת ולא פחות צפופה לצ'יזקייק.

»  שפגאט» בר גייז חדש נפתח בתל אביב

מגיעים בסילבסטר. שפגט

בגלל בית העם מעבר לשיפור היחסי במצב האולמות הממוסדים, השנה הזו היתה מלאה גם בפתרונות יצירתיים מצד חובבי קולנוע שלא מוכנים להסתפק בהיצע הרשמי של מפיצי הסרטים. קולנוע המאבק, שזכה לפופולריות היסטרית בימי המחאה החברתית, התגלגל והפך לקולנוע בית העם. במקביל, נרשמה התארגנות ביתית יוצאת דופן בכמה מוקדים קבועים: בימי רביעי, לדוגמה, אתם מוזמנים אל החנות ברחוב העליה, ומדי פעם מתארגנות הקרנות פיראטיות גם בדירת השותפים רחבת הסלון באחד העם 68, ובדירות פרטיות אחרות בעיר. החמורוטק ודאי נוער בשמחה על משכבו. (אורון שמיר)

» האם לב וגת ילכו בדרכו של קולנוע דיזנגוף?

מתחזקים את המחאה בבית העם. דני רוזנברגבגלל שהחרם נגמר (נו, בערך) אפשר לדון מתחילת השנה ועד סופה ב"חרם האמנים על ישראל - בעד ונגד", אבל הרבה יותר כיף ללכת להופעה חו"לית ולשגות באשליה רגעית שאנחנו חלק מהעולם הנאור. סוויד, מובי, קרודר ודורפמייסטר, ג'יינז אדיקשן, בלונד רדהד, לורי אנדרסון, בוב דילן, מארק רונסון, פול סיימון, ג'סטין ביבר, מייסי גריי, רוקסט, בריאן פרי, ז'ילברטו ז'יל, טוויילייט סינגרס, אקו אנד דה באנימן, אינטרפול, ואפילו דאלאראס, שהבטיח להחרים אותנו, היו כאן השנה, ולא רק הם. ואם ירצה השם, גם ג'יימס בלייק ורד הוט צ'ילי פפרז בדרך. בבקשה תמשיכו. אנחנו לא באמת רוצים לראות תערוכות בגני התערוכה. (קליה מור)

» מבוב דילן ועד רוקסט: אילו הופעות נזכור מ-2011?

הם דווקא אוהבים אותנו. ג'יינס אדיקשן בגלל רדיו EPGB

לא רק קריוקי קיק־אס, גם סתם מקום טוב לשתות בו ולא להרגיש מטונף.

» בר רדיו EPGB - לפרטים נוספים» לא גומרת את הלילה ברדיו EPGB

להרגיש הכי מאגניבים בעיר. רדיו EPGB (צילום: משה חסון)

בגלל שיש כאן אינטרנט אלחוטי, והוא בחינם במרץ השיקה העירייה פיילוט שבמהלכו הוקמה רשת אינטרנט אלחוטית וחינמית בשדרות בן גוריון, במטרה לפרוש אותה בעתיד בכל רחבי העיר. זו ללא ספק יוזמה מבורכת בעיר מרובת סמארטפונים, אך מעט מיותרת, כיוון שלתל אביב יש תודעת WiFi חינמית ומבורכת כבר עכשיו. כל בית קפה, מסעדה, קניון או בר שמכבדים את עצמם מציעים רשת פתוחה וגלישה חופשית, כדי שתוכלו להעלות תמונה חדשה לאינסטגרם מבלי לחשוש לנפח חבילת הגלישה הסלולרית שלכם. זה אולי נראה טריוויאלי, אך מתגלה כדבר בכלל לא מובן מאליו בכל ביקור בחו”ל, שם צריך לשלם (ולא מעט) עבור חיבור אלחוטי נורמלי, או לפחות לעמוד בזווית מספיק טובה מחוץ לסניף של סטראבאקס כדי לקבל אותו בחינם. (ערן לאור)

וויפי. הוא בכל מקוםבגלל שעוד הולכים פה מכות על בחורה

 אם כבר ניאנדרטל, שיהיה גם ג'נטלמן.בגלל שהשיפוצים נגמרו אבל בעיקר בגלל שנגמר גם הדיון הטרחני בהם. פתאום כל אחד נהיה ארכיטקט: יודע להגיד מה הבניינים הישנים ייצגו, ומה הבניינים החדשים מייצגים, ומה זה אומר על מצב התרבות בעיר. האמת הפשוטה היא כזאת: מה שכל אחד חושב שהבניינים הישנים ייצגו – זו בסך הכל הנוסטלגיה הפרטית שלו. מה שכל אחד חושב שהבניינים החדשים מייצגים – זה בסך הכל אוסף הקיטורים החביבים עליו. ואם מצב התרבות בעיר באמת כל כך רע עד שהוא תלוי נואשות באכסניות שלו, אז חבל (במאמר מוסגר, הסינמטק החדש ממש יפה). (עמית קלינג)

» תרבות תחת בנייה: האם השיפוצים במוסדות התרבות בתל אביב יצילו אותם?» ככל שיתווכחו על הבניין יותר, יבואו יותר אנשיםמה, לא יפה? סינמטק תל אביב

בגלל שאפילו קלייר דיינס התלהבה והשוויצה אצל קונאן! מיכטרוניקס כבוד.

בגלל הבלוק אל תטעו: ההישג הכי גדול של הבלוק החדש הוא שכמה מאות אנשים מגיעים מדי סוף שבוע עד לתחנה המרכזית החדשה, שלא למטרת רכישת הרואין או עלייה על מונית שירות. הבליין התל אביבי הוא ישות עצלה ומקובעת, והיו הרבה סיבות להיות סקפטי לגבי ההחלטה של ירון טראקס לפתוח את המועדון שלו לא סתם בדרום של דרום העיר, אלא ממש בתוך בניין התחנה הידוע לשמצה. היום, כשקשה לערער על הפיכת הבלוק לסיפור הצלחה, קל לקרוא להחלטה הזאת אמיצה, אבל רק לפני כמה חודשים היא נראתה בעיקר תמוהה. מה הוא כבר היה יכול למצוא שם?

מתברר שבית. בבלוק יש הרגשה של היסטוריה מזויפת: נדמה כאילו הוא תמיד היה שם, כאילו הדי.ג'ייז הוותיקים שמגיעים במסגרת ליין הלג'נדס (תמיד עם קומוניקט נלהב יתר על המידה שמכריז עליהם בתור משהו סמוך לאלוהים, לפחות בתחום התקליטים והמיקסרים) לא באים בפעם הראשונה או השנייה, אלא צמחו שם. עם מערכת סאונד רכה ואימתנית כאחד, מכונות ארקייד בלאונג’ העישון, מספר לא ברור של ברים (נדמה שרק בשירותים אין. ואולי חבל) וגלריה של פוסטרים למסיבות קודמות (תמיד דיוקן לא דומה אבל משכנע אסתטית של הדי.ג’יי התורן), כל הזמן נדמה ש"אילו רק הקירות כאן יכלו לדבר...", כאילו לא מדובר במקום שחי משהו כמו חצי שנה. הבלוק לא מחפש את הזהות שלו. הוא מצא אותה מזמן, עוד לפני שהוא נפתח.

אפשר להתווכח עם החלטות היבוא של הבלוק. לטעון שלא מביאים את הדי.ג'ייז הנכונים, או אולי את הנכונים מדי. לטעון שכבר שמעת את הקטע הזה או האחר ב־30 המסיבות האחרונות. שבפעם הקודמת אופטימו ניגנו יותר טוב. אי אפשר להתווכח עם כך שהוא מוציא כמה מאות אנשים שמחים מדי סוף שבוע. נכון לעכשיו מדובר בהימור הכי בטוח בעיר: יש שם מסיבות טובות יותר, טובות פחות וכמה ממש מדהימות, אבל רע זה אף פעם לא. וזה לא מעט בכלל. (עמית קלינג)

» מועדון הבלוק נפתח מחדש: ליין אגדות ההאוס חוזר

מאות אנשים שמחים. הבלוק

בגלל התחנות שאומרות לך עוד כמה זמן יבוא אוטובוס דיוק הוא אולי לא הצד החזק שלהן, אבל זה לגמרי הכיוון.

» אם לא רכבת תחתית, לפחות נדע מתי האוטובוס מגיע

בגלל יפו עד לא מזמן גיחה ליפו נראתה כמו יציאה זמנית לגלות. אופציות הבילוי המצומצמות וההיצע הקולינרי, שנע על הסקאלה המצומצמת שבין שיפודיות לאבו חסן, תרמו להרגשה שגם מה שמצוי במרחק נסיעת אופניים יכול להרגיש רחוק מאוד. נמל יפו עמד נטוש, ואפילו הדייגים המקומיים ברחו צפונה. אבל היו מי שזיהו את הפוטנציאל הדודג'י והפכו את המגמה: שירי ושירה, בעלות המספרה שאפה, פתחו בר מקסים בשוק הפשפשים; וינס מוסטר, שפירק את וינס ותמר, פתח את השרקוטרי, הילולה של נקניקים ושקדי עגל במרגוזה, ואחריה את הקונטיינר, ששילב בין מבחר הדגה העשיר של נמל יפו ובין יבוא יומי של די.ג'ייז תל אביבים, ואותת שלמתחם הרעוע הזה יש פוטנציאל סקסי; והשיפוצים במסגרת חגיגות 100 השנים לתל אביב, כולל הטיילת החדשה, הצליחו להתגבר על הרושם כאילו לאגף התכנון והבנייה בעירייה אין מושג מה הם רוצים מאיתנו.

בסוף כל זה, 2011 תיזכר כשנה שבה הפכה יפו מהאחות הקרימינלית והדהויה של תל אביב למעוז נייט לייף לגיטימי לכל דבר. הנמל התוסס אבל אינטימי ניצח בנוק־אאוט את המקבילה הגרנדיוזית והאגרסיבית בצפון תל אביב. סיפו, איטלקייה בפשפשים, קפה יפו ועולי ציון נפתחו השנה והפכו את אזור השוק למתחם עם שיק קוסמופוליטי והיצע קולינרי נדיר. קלמטה, שנפתחה בקיץ בלוקיישן מעורר קנאה מול הים בכיכר יפו העתיקה, הפכה לספוט מבוקש לדייטים שקטים. אנה לולו בר נודע בהילולות ימי שישי שלו ובערבוב השמח בין ערבים ויהודים. יונה, הבייבי החדש של בעלי מאנטה ריי ורשת אייסברג, נפתחה לאחרונה בנמל והוכיחה שגם הגדולים רוצים לשחק במגרש היפואי. את החותם הסופי על ההייפ הטביעה דווקא העירייה, שהוציאה לפני חודש הוראה שלא לפתוח יותר מקומות בילוי באזור שוק הפשפשים, כדי לא לפגוע באיזון העדין שבין מקומות בילוי, מגורים ומסחר. 2011 היא גם השנה שבה נרשם שיא ההגירה הצעירה ליפו, כלומר זו שבה הבנו שעדיף לגור בבית גדול עם תקרות מקושתות על פני חדרון טחוב בלב פלורנטין. עושה רושם שאפילו "עג'מי" לא יצליח להדביק לה בחזרה את התדמית המפוקפקת מפעם.(נטע הלפרין)

» מבורקס עד בקלאווה: המקומות הטעימים והנסתרים ביפו

יפה גם בלילה וגם ביום. יפו

בגלל שלחטוף מכות מהמשטרה הפך לתחביב לגיטימי עכשיו רק נשאר להיגמל מההרגל הפאתטי לצלם ולהעלות הכל לפייסבוק כבר בניידת.

בגלל האוגנדה האוגנדה, שנפתחה ונסגרה ונפתחה שוב ממש עכשיו, היא מהדברים הכי יפים שירושלים יכלה לעשות לתל אביב. הם אמנם סוגרים ממש מוקדם באמצע השבוע (חצות, וממש מורידים את תריס הברזל והכל), אבל גם בשעות הערב הם מצליחים ליצור נועם אלכוהולי שהסליז רחוק ממנו, בקטע טוב. יש כך וכך אחוזים של ייאוש שנלווים לכל דבר ירושלמי טוב שמגיע לתל אביב. הם הורגים לאט לאט את ההרגשה כאילו יש אלטרנטיבה, או סיבה הגיונית לחיות בכל מקום שהוא לא כאן. זה קצת פחות מייאש כשנזכרים שאנחנו גרים פה. מותר לברך על זה. לחיים. (איילה פנייבסקי)

שרדו את השריפה. אוגנדה

בגלל שחולדאי שכנע אותנו לחלוק אופניים הלא ייאמן קרה (באיחור של שנים אחרי בירות אירופיות, אבל שטויות): מיזם של עיריית תל אביב סוף סוף הוכיח את עצמו. שירות התל אופן, מערך עירוני להשכרת אופניים, סוחב 5,000 רכיבות ממוצעות ביום, יותר מ־10,000 מנויים רשומים וכמעט 150 תחנות פעילות לעגינת אופניים. יותר מ־100 קילומטרים של שבילי אופניים נסללו לאורך פארקים, שדרות, טיילות וחופים.

הסיפור הזה חוסך לכולנו זיהום, פקקים ולאלו שממש רוכבים - גם כמה קילוגרמים, אבל כרגיל, לא כולם ממהרים להצטרף לחגיגה. תושבים שמתגוררים בסמוך לשבילי האופניים התבאסו לגלות שהמיזם השאפתני חולש על מאות מקומות חניה (ע”ע המרד ברחוב בלוך) בעיר הפקוקה בישראל. למרות הקיטורים, אפשר להכריז בקלות על התל־אופן בתור סיפור הצלחה די מסחרר. ומי יודע, אולי בסוף הם עוד יבנו פה רכבת. (ענבל מרום)

המהפכה הירוקה. תל אופן

בגלל שרוקדים כאן בלוויות קצת זלזול בריא עוד לא הרג אף אחד.

» את איתמר הנדלמן סמית זה לא הצחיק

בגלל האפליקציות שעובדות רק פה בתחום הסמארטפוני, הכוכבות האמיתיות הן אפליקציות התחבורה הציבורית והחניות. בעיר שבה אין חניה ועל אוטובוסים ממש אי אפשר לסמוך, שלוש אפליקציות יעילות וזוהרות יעזרו לכם להגיע ממקום למקום בעיר קצת יותר בקלות. אם אתם מעדיפים לרכוב את העיר ומנויים לתל־אופן, תמצאו את telobike, שהיא מאוד נוחה לשימוש: מבוססת מיקום, היא תדע לספר לכם מהן תחנות ההשכרה הקרובות אליכם, ויותר מזה – כמה זוגות אופניים זמינים וכמה מקומות חניה זמינים, כך שלא תמצאו את עצמכם עוברים את דדליין החצי שעה החינמית כי לא היה איפה להחזיר את האופן. אם אתם קצת יותר ביג ספנדרז, GetTaxi היא הפינוק שחיפשתם: שירות הזמנת מונית באמצעות האייפון, שבניגוד לבוקר בתחנת המוניות לא צווח עליכם ״חמש  דקות״, מנתק ומפקיר אתכם לחסדי שמים. GetTaxi, פיתוח ישראלי שהושק בתל אביב במקביל לערים מרכזיות בעולם (ניו יורק, פריז, ברלין), מאפשרת לכם לדעת מי הנהג שלכם, היכן בדיוק הוא נמצא ומה מספר הטלפון שלו, כדי שתוכלו להודיע לו מה שזה לא יהיה. הנהגים עצמם, אגב, מספרים שמאז השקת האפליקציה תפוקת העבודה שלהם הוכפלה. כל הצדדים מרוויחים: הלקוח זוכה בשירות טוב ואמין יותר, והנהג מרוויח את לחמו בהתאם. ועכשיו אליכם, בעלי הרכב, שמתרוצצים בעיר אנה ואנה בחיפוש אחר מקום חניה הגון, ובסוף מסתפקים בחניון פלוס הליכה. ParksPool אולי תהפוך את חייכם לקצת יותר קלים: על בסיס מיקומכם תוכלו לאתר חניות פרטיות סמוכות, שבעליהן משכירים למשתמשי האפליקציה בתמורה ל־7.35 שקלים לשעה (לא רע).  (מיכל גרוסברג)

» לא רק לסטודנטים: 10 אפליקציות מומלצות לחיים קלים יותר

האפליקציה שתחסוך לכם סיבובים בשכונה. parkspoolבגלל שנשים נוסעות גם במקדימה של האוטובוס יש רגעים שבהם דברים מפסיקים להיות מובנים מאליהם - בדרך כלל, כשמאבדים אותם. הכלל הזה נכון לגבי אקסים באותה מידה שהוא תופס לגבי זכויות אדם. עכשיו אנחנו חיים בעידן כזה, שבו מאבדים על בסיס שבועי דברים שאפילו לא חשבנו עליהם בתור "דברים". הם סתם היו שם. נניח, החופש להסתובב ברחוב בלי שירקו עליך, או החופש לדעת שאם מישהו יורק עליך ברחוב זה בגלל שעשית לו משהו. אלה דברים שחשוב לדעת אותם כדי להצליח להתנהל בעולם. העובדה שיש מקומות על פני כדור הארץ, וגם ממש כאן בארץ, שבהם אני זקוקה להגנה של החוק כדי שהפות שלי לא יעמוד בדרכי לעשות מה שבא לי היא בלתי נתפסת. היא בלתי נתפסת, כי אני חיה בתל אביב. זה לא שקל פה, ובטח שלא הוגן או שוויוני. יש מספיק סקסיזם גם בבניין "הארץ". אבל חופש כן זורם באוויר: עם מי אני רוצה להיות וכמה, למה אני רוצה לקרוא מקצוע, ואיזה שיט מגוחך מתחשק לי ללבוש. החופש הזה מאוים כי החוקים במדינה הזאת לא נקבעים על ידי תל אביבים (גדעון סער לא נחשב). הם נקבעים על ידי ירושלמים, במובן הרע היחיד של המילה - השמרנות שלא רואה את האנשים שהיא אמורה לשמור עליהם, כי היא עסוקה באידיאולוגיות קשוחות. החיים קצרים מדי בשביל מלחמות, אבל המושב ליד הנהג הוא המלחמה הכי מוצדקת באזור כרגע, ולפחות בינתיים, אנחנו בצד שחייב לנצח.(איילה פנייבסקי)

בתל אביב יש חופש ושוויון. בגלל שהתחתית תכף מגיעה לקרליבך הברנז'ה מציגה: איום דמוגרפי.

» התחתית - לפרטים נוספים

בגלל שאלנבי חזר להיות מקום בילוי לגיטימי לא ברור באיזה קטע העירייה משקיעה כל כך הרבה אנרגיות בשיפוץ של רחובות כמו שינקין ואבן גבירול, ואפילו לא יורקת לכיוון של אחד הרחובות המרכזיים והוותיקים בעיר: אלנבי. עשרות שנים של הזנחה ניכרים היטב לא רק באופי המסחר, אלא גם באופי של חיי הלילה שהתפתחו שם ברבות השנים, והכוונה היא לשלל מקומות מפוקפקים על גבול הדייב־בר, כאלה שאופי הקהל שלהם דורש נוכחות של יותר משלושה מאבטחים בכניסה. כל הפוטנציאל הזה של מרכז העיר פשוט התבזבז לגמרי על הצד האפל של הפריפריה.אבל אם מוחמד לא יבוא אל ההר, סמכו על הקהל האלטרנטיבי שיכבוש אותו. השנה וקצת האחרונות הראו לנו שאפשר לעשות רנסנס גם למקרים הנואשים ביותר. תחילה בא התדר, ואחריו הסטריאוטייפ (שכבר הספיק להיסגר), הדלי, הלוציפר, הקורדורוי, עוד פעם תדר (לאחר פגרת החורף) ועכשיו גם הר סיני. עם כמה שקלים וחצי מכבי, הצלחנו להפריח את השממה ולהחזיר לאלנבי את המעמד המיתולוגי שלו בעיר. ואמן שזה יעבור מתחת לרדאר של חולדאי. (דנה שוופי)

הקהל האלטרנטיבי כובש את אלנבי. קורדרוי

קרדיט צלמים: צילומים א.ס.א.פ קראייטיב/INGIMAGE ,מוטי מילרוד, גדי דגון, כריסטיאן פרייס, מרב שחם, מישל גבינט, קטיה סורינוב, יח"צ, אורן זיו, אלון רון, סיון שחור, אור הרפז, רן חיימוב, איי.פי, דנה קסלר, אייל טואג, ניר קידר, דניאל לילה, דניאל צ'צ'יק, דודו בכר, דניאל בר און, אלברט ללמאיי, אביר סולטן, אליה מלינקוב, יוני פזי, זאב שטרן, דגן ולאד, אביעד הרמן, רונן מרגן, אייל פישר, אסף עברון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ