נטע הלפרין, עכבר העיר

גם בשיטוט קצר לקניית סיגריה בודדת בפיצוצייה קשה לפספס אותו: מטופח ושמנמן עם פרווה מפוארת, רזה וזריז עם יכולות ניתור מרשימות מתוך פח הזבל, או לפעמים, לעתים קרובות מדי, פשוט דרוס באמצע הכביש. החתול הוא החיה הכי תל אביבית של העת הזאת, ואלה, פחות או יותר, מצבי הצבירה העיקריים שלו.

» חתולים בצנרת: כך השתלטו על החתולים על האינטרנט

אין ספק שהסטטוס של החתול העירוני השתפר משמעותית בשנים האחרונות: מאבקים על גורלו, שניהלו עמותות כמו תנו חיות לחיות והעמותה למען החתול והגיעו עד בג”ץ, קידמו את מעמדו הציבורי לא מעט. עברו הימים שבהם תושבים שראו בחתול מטרד יכלו להזמין לאור יום מרדים שיפזר פיתיונות מורעלים ולשלוח את המפגע, לכאורה, לעולם אחר, שקט יותר. הרשתות החברתיות תרמו גם הן לשיפור מעמדו של החתול, שהפך בהדרגה ויראלית לסלב אינטרנטי. גם התקשורת הממוסדת יישרה קו, ומפרסמת יותר מאמרים ומדורים שעוסקים במצב החתולים וברווחתם מאי פעם. ועדיין, בעולם החוץ־וירטואלי, מצבו של חתול הרחוב התל אביבי רחוק מלהיות זוהר.

שני שליש לא שורדים “מצב החתולים חסרי הבית בתל אביב הוא קטסטרופה”, מבהיר ד”ר עדי ירון, וטרינר במרפאת אזורי חן. “אף על פי שאנחנו רואים, בעיקר בצפון העיר ובמרכזה, הרבה חתולים נאים ושמנמנים, חשוב לזכור שאנחנו רואים רק את אלה ששרדו, ולא קרוב לשני שליש מכלל האוכלוסייה שמתו או שנעלמו”. לדבריו, חתולי הרחוב חיים בג’ונגל עירוני. “הם חשופים לתאונות דרכים, לקור מצמית בחורף, לצימאון בקיץ, להרעלות, להתעללויות, לקרבות רחוב עם חתולים על מזון וטריטוריה, לרעב ולמחלות”, הוא אומר. “הגורים נוטים לחלות בחתלתלת, בשפעת חתולים, בדלקות עיניים, מעיים ובדלקות בדרכי הנשימה העליונות. רבים מהחתולים הבוגרים חולים באיידס חתולים (שאינו מועבר לבני אדם), בהרפס חתולים, בדלקות אוזניים ובזיהומים שונים. בהתאמה, תוחלת חיים של חתול רחוב נעה בין שנה לשלוש שנים, לעומת 15 שנים בממוצע של חתול הבית”.

חיי בג'ונגל עירוני. חתול רנדומלי ברחוב (צילום: אורן זיו)

את המצב העגום מקובל לייחס לגורם מרכזי אחד – ישראל בכלל, ותל אביב בפרט, סובלת מפיצוץ אוכלוסין של חתולי רחוב, בשיעור שאינה יכולה להתמודד איתו. על פי דוח של עמותת תנו לחיות לחיות, מספרם מוערך ביותר משני מיליון, 60 אחוז מתוכם בגוש דן והשרון. לטענת העירייה, בתל אביב יש כ־40 אלף חתולים. “אמנם כך טוענת העירייה, אך להערכתי יש לפחות 150 אלף חתולי רחוב בתל אביב”, אומר עו”ד ראובן לדיאנסקי, חבר מועצת העיר ויו”ר סיעת לתת לחיות. “צריך רק להסתובב בעיר כדי לראות שמספר החתולים, ובהתאם הסבל שהם חווים, גדול בהרבה". "לצפיפות החתולים בעיר אין אח ורע בעולם", מסכים ירון, "וכאן הבעיה – לא ניתן לטפל בכמות כל כך גדולה. בכל יום מביאים לעמותות ולוטרינרים ארגזים של חתולים, וכולם סובלים ממחלות שמצריכות ניתוחים. לאף גורם אין את כוח האדם ואת התקציב להתמודד עם כמות כזאת”.

כולם מסכימים שמצבם של חתולי הרחוב בעיר ישתפר אם רק יהיה קצת פחות מהם. בעבר, כשהתקבלו תלונות על רעש ומטרד, וטרינרים של הרשויות העירוניות נהגו להמית חתולים משוטטים באמצעות רעל. בעקבות פסיקת בג”ץ ב־1996, נדרשו השירותים הווטרינריים להימנע ככל האפשר מהמתת חתולים משוטטים מטעמי מטרד. בשנת אלפיים קבע בג”ץ שהמתת חתולים תאושר רק במקרים חריגים של סכנה לעצמם או סכנה לציבור. מאז, הפתרון המקובל לויסות אוכלוסיית החתולים הוא סירוס ועיקור: עיריית תל אביב הפכה את השירותים האלה לחלק מפעילותה השוטפת כבר ב־1994. עם זאת, כיוון שהעירייה אינה משתלטת על אוכלוסיית חתולי הרחוב, יש עדויות לכך שעדיין מתרחשות המתות לא חוקיות של חתולים בעיר. “לא פעם נעלמים כמה חתולים בבת אחת מתחנת האכלה”, מספרת נופר נוחי, מתנדבת בכלבייה העירונית ופעילה למען בעלי חיים. “תושבים מתקשרים ללוכדים פיראטיים, שבאים לקחת את החתול. הם אפילו לא חייבים להרוג אותו – חתול הוא חיה טריטוריאלית, וכשזורקים אותו באיזה מקום מרוחק הוא יכול להיכנס לסטרס נוראי, לא לאכול וכך למות”.

הפתרון המוצהר של הרשויות בשנים האחרונות מתמקד בעיקור וסירוס. עם זאת, מדוח תנו לחיות לחיות עולה כי רק אחוזים בודדים מסך החתולים המשוטטים מעוקרים ומסורסים, ולמעלה ממחציתם עוקרו וסורסו על חשבון עמותות ואנשים פרטיים. רבים טוענים כי הפעילות שעושה העירייה היא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. “הכוונות של העירייה טובות מאוד”, מסכים ירון, “אבל מה שהיא עושה בסופו של דבר בטל בשישים. מזג האוויר הים תיכוני גורם לחתולות להמליט עד ארבע פעמים בשנה. גם אם נסרס ונעקר 98 אחוז מהחתולים, משני האחוזים שלא עוקרו ייווצרו מאה גורים תוך חצי שנה. להערכתי כיום מעוקרים כחמישית מתוך החתולים. אני חייב לומר שאני ממש מיואש. לדעתי עברנו מסה קריטית, שאי אפשר להתמודד איתה. במצב הנוכחי אין לזה סוף”.

"מצב החתולים חסרי הבית בתל אביב הוא קטסטרופה". חתולים תועים (צילום: אורן זיו)

מחקרים שנעשו באיטליה, מדינה ים תיכונית אחרת שבה יש ריבוי חתולים משוטטים, קבעו שרק כשלמעלה מ־75 אחוז מהחתולים מסורסים, תיתכן ירידה בכמות החתולים. מחקר מקומי דומה נערך על ידי ד”ר עידית גינטר, וטרינרית, והילית פינקלר, דוקטורנטית מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. “התמקדנו בתחנות האכלה שהאכילו אוכלוסייה קבועה במשך שנים”, מספרת גינטר. “עיקרנו, במאמצים קדחתניים, את הקבוצה וכל חתול שעבר בסביבה. לתדהמתנו התברר שלמרות המאמצים, הקבוצה המשיכה לגדול”. ההסבר, לדבריה, התנהגותי. “חתולים מסורסים ומעוקרים הם פחות תוקפניים, ולכן הם מאפשרים לחתולים לא מעוקרים מהפריפריה לחדור לקבוצה”. מהניסוי עלה כי הפתרון לבעיית ההתרבות טמון בהרחבת מבצעי העיקור. “העיקור כיום אנקדוטלי”, אומרת גינטר. “דרושה השקעה רבה כדי להגיע לתוצאות של ממש”.

עו”ד לדיאנסקי עזב את הקואליציה העירונית לפני כחצי שנה, לטענתו, בעיקר בעקבות יחסה של העירייה לבעלי חיים. “התרשמתי שרון חולדאי אינו מתעניין במיוחד בגורלם של החתולים”, הוא טוען. “לא ייתכן שעירייה עם תקציב של ארבעה מיליארד שקל בשנה תשקיע סכומים פעוטים כל כך בעיקור ובסירוס, כשהבעיה שעומדת לפניה זועקת לשמים”. לדיאנסקי טוען כי העירייה מחזיקה לוכדי חתולים בלתי מקצועיים, שלא מצליחים ללכוד מספיק חתולים וגורמים לכך שמספר העיקורים יהיה נמוך מהדרוש. “נוסף על כך, אין מרפאה וטרינרית בתל אביב שאמונה על כל הפעילויות שלהן זקוקים החתולים. המרפאה הווטרינרית ברחוב הורקנוס עוסקת בעיקור וסירוס בלבד, אך כל בעיה שמצריכה מומחה – רופא עיניים, אורתופד, בדיקות דם ושתן – מתבצעת מחוץ למרפאה, ולכן היא לא מסובסדת”. לטענתו, הפתרון למצוקת חתולי הרחוב חייב לכלול תוכנית חומש, בתקציב של עשרה מיליון שקל לפחות: “צריך לעבור רחוב רחוב ושכונה שכונה, בעבודה סיזיפית ומתמשכת, עד שלא יהיה חתול לא מעוקר. אם זה ייעשה בצורה מקצועית ורצינית, כולנו מנצחים. זו תוכנית שראש העיר צריך להעניק לה את ברכתו – היא טובה גם לבעלי החיים וגם למי שמתלוננים על המטרד שהם כביכול גורמים. זה אינטרס עירוני מהמעלה הראשונה, אך כשהצעתי את התוכנית לחולדאי, היחס שהיא קיבלה גבל בזלזול”.

הרעלה, שחיטה ודריסה מכוונת הווטרינר העירוני, ד”ר צבי גלין, רואה את מצב החתולים המשוטטים בעיניים אחרות לגמרי. “ב־15 השנים האחרונות עשינו כאן מהפכה”, הוא אומר. “השינוי הגדול הוא בגישה למעמדו של החתול. היום לחתול יש מעמד, ובהתאם שיעורי התמותה ירדו ואיכות החיים שלו עלתה”.

רבים טוענים שחיי החתולים חסרי הבית בתל אביב אומללים במיוחד.“זה שאנשים מאמצים את המצב הנוכחי כנקודת פתיחה זה מצוין, אבל אי אפשר להתכחש לשיפור במצבו. בצניעות אני יכול להגיד שאין אף עיר בעולם שדבקה בפעילות מתמשכת של עיקור וסירוס וטיפול בחתולים פצועים וחולים כמו אצלנו. תמיד יהיו אנשים חסרי שביעות רצון. אם כשאלוהים ברא את העולם הוא היה לוקח אותי כיועץ וטרינרי, לא הייתי ממליץ לו לברוא את חתולי הרחוב. אבל כשנכנסתי לתפקיד קיבלתי מצב נתון, ובו צריך לעשות סדר”.

"לצפיפות החתולים בעיר אין אח ורע בעולם". חתול בוהה (צילום: אורן זיו)

האם אתה פועל ליצירת פינות האכלה מוסדרות, כמו בערים אחרות בעולם?“אני מתנגד לנקודות האכלה מוסדרות ולרעיון שהעירייה תדאג לאוכל. העירייה משקיעה בניתוחים, בטיפולים ובאשפוזים. השקענו מאמצים כדי לנתק את החתול מהזבל, ופינות האכלה יחזירו אותו לשם. מה גם שבמקום שבו אין מאכילים, גם חתולים לא יהיו. חתול שאין מאחוריו בן אדם לא שורד בעיר”.

נראה שבסוגיה הזו רבים דווקא יסכימו עם גלין. לתוך הוואקום שנוצר בשל חוסר האונים של הרשויות נכנסו החתולאים, אזרחים פרטיים ועמותות שמקפידים להאכיל בקביעות חתולי רחוב. חלקם גם דואגים לעיקורם ולסירוסם. כיום יש כ־5,000 מאכילים המפוזרים על כ־900 נקודות האכלה בעיר. מעבר לעובדה שהחתולאים מחזיקים את חתולי הרחוב בחיים, הם גם קובעים את איכות חייהם: מחקר שערכה פינקלר בתל אביב במשך כחצי שנה מצא קשר הדוק בין הרמה הסוציו־אקונומית של שכונת המגורים, לבין שיעור העיקורים והסירוסים של החתולים בה. בשכונות צפון העיר, המתאפיינות ברמה סוציו־אקונומית גבוהה, שיעור ההריונות של חתולות היה נמוך משמעותית מאשר בשכונות הדרום. גם שיעור פניות התושבים לשירותים וטרינריים גבוה יותר בשכונות האלה. “אצלי בשכונה אין כמעט חתול שאינו מעוקר”, מספרת מ’, חתולאית מנאות אפקה, “אבל כשאני מגיעה לדרום העיר אני מזדעזעת. החתולים נראים רע. הם מתקיימים על מה שהם מוצאים באשפה, נותנים להם לאכול אורז ואוכל שלא מתאים להם, ולא לוקחים אותם לעיקור ולסירוס. שלא לדבר על מספר החולים, הקטועים, הפצועים והגורים המתים”.

מצד אחד החתולאים הם שמחזיקים את חתולי הרחוב בחיים; מצד שני, בעקיפין, נטען כי הם תורמים להגדלת האוכלוסייה ולהתפשטות הבעיה. כפועל יוצא, סביב פעילותם ניטש אחד הוויכוחים היצריים והאלימים בעיר. מ’ מאכילה יותר מ־40 חתולים ביום, המפוזרים בשלושה מוקדים בשכונה, שאותם היא מסרבת בתוקף לחשוף. היא מקפידה לקיים את קו החלוקה לפני שעולה הבוקר, בשל היחס העוין שלו היא זוכה משכניה, שמתלוננים על הלכלוך ועל הרעש שגורמים החתולים. “במהלך השנים עיקרתי יותר מ־150 חתולים”, היא אומרת, “אבל גם אני חושבת שיש כאן יותר מדי חתולים. גם אצלי בעולם אידיאלי אין כל כך הרבה חתולים. גם אני סובלת מהריבוי. הרבה חתולאים סובלים, זה משבש להם את החיים. הם משועבדים לגמרי, אבל הם לא יכולים להפסיק. אם האכלת חתול במשך כמה שנים באופן קבוע, אתה לא יכול פתאום להפסיק להאכיל אותו”.

ערום ועזוב וחלש. חתול רטוב (צילום: אורן זיו)

דליה זיתון, אמא לשישה מקריית שלום, מאכילה כ־20 חתולים ביום, מעבר לאלה שהיא מחזיקה בבית. לפני כמה שנים הסתכסכה על רקע זה עם אחד משכניה. “הוא היה איש רע, שאלוהים יסלח לי”, היא מספרת על השכן, שנפטר לפני מספר חודשים. “הוא פיזר רעל חתולים בתוך הבשר. בגלל הפשע בשכונה, התקנו מצלמות אבטחה ליד הבית וככה ראינו הכל”. השכן, שהתלונן על כך שחתולים נכנסים לביתו דרך החלון, ריסס את המדרכה בחומרי הדברה. כשהעימות הגיע לשיא, הטיח פטיש על ראשו של אחד מחתולי הרחוב שפוקדים את ביתה של זיתון. נגד השכן הוגשה תלונה ונפתח תיק, אך לבסוף הוחלט לסגור אותו בגין מחלתו וגילו המבוגר. החתול, אגב, ניצל ומתגורר בביתה של זיתון. קוראים לו פטישון. אבל התעללות בחתולים חורגת, מן הסתם, מגבולות דרום העיר. בימים אלו מתבררת תלונה שהגישה תושבת רמת אביב נגד שכנה, דוקטור לזואולוגיה, שהטיח לנגד עיניה גורת חתולים בקיר, לאחר שהתלונן על יללות ממושכות. הגורה מתה כעבור שעה קלה בייסורים.

גם בנושא זה מעדיף ד”ר גלין לראות את חצי הכוס המלאה. “פעם מאכילי החתולים היו קמים להאכיל באמצע הלילה”, הוא אומר. “אנחנו, אם לומר בעדינות, הוצאנו אותם מהארון. היום יש כאלה שכועסים עלי שאני נותן להם מעמד מועדף. יש בתל אביב אנשים שאוהבים חתולים קצת פחות. אם שכן קנה טויוטה חדשה, הוא לא רוצה שחתולים יישבו לו על הגג. זו זכותו. אחת המלחמות שלי היא להטמיע במאכילים את הרצון לחתור למעמד יותר רציני. יש לך תחביב? מצוין. אבל צריך לעשות אותו באופן שלא יפריע למישהו אחר. יש כאלה שעושים קצת דווקא”. גלין טוען כי בעבר הגיעו לעירייה מאות תלונות מצד שכנים המתלוננים על מאכילי חתולים, ואילו היום מגיעות עשרות תלונות בלבד. מאידך, בדוח המצב של תנו לחיות לחיות נטען כי “חתולים חשופים להתעללויות קשות של ילדים, בני נוער ומבוגרים. הם מוצאים את מותם בשיטות מחרידות הכוללות חניקה, שריפה, הכאה למוות, שבירת איברים, דריסה מכוונת, הרעלה, שחיטה ותקיפה. מספר מקרי ההתעללויות מגיע לאלפים, אך רק מיעוט מהמקרים נחשף לציבור”.

"אותו מבט שוביניסטי". ד"ר דורית אברמוביץ' (צילום: שחר רובין)

חולי נפש ומכשפות מודרניות חזית נוספת מול חובבי החתולים והעמותות פתחו הזואולוגים ואנשי רשות הטבע והגנים, שרואים בחתול המשוטט פולש למרחב הציבורי, שנוכחותו המסיבית פוגעת בחיות הבר. פרופ’ יורם יום טוב, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הקים עליו לא פעם את זעמם של פעילים למען בעלי חיים, כשטען כי מחקרים בעולם לא הוכיחו שעיקור וסירוס יעילים להפחתת אוכלוסיית החתולים, ולכן יש להגביל את האכלתם ואף לשקול המתה שלהם. “חתולים בארץ הם חיות קדושות, כמו במצרים העתיקה”, טוען יום טוב. “גם אם הן גורמות נזקים, לא ניתן לעשות להן דבר. חתול הוא חיית טרף, שצדה גם כשאינה רעבה. זה המצב הטבעי. אבל חתולי רחוב, שבארץ מגדלים בצורה מופרעת, גורמים נזק לחיות הבר”. בין המינים הניזוקים מונה יום טוב צוצלות, שחרורים, ירגזים, דוכיפת, חרדונים, לטאות ומינים שונים בסכנת הכחדה. “מבחינתי, חיית בית כמו חתולים או דגי זהב זה הובי נהדר, אבל חתולים שמשוטטים ברחובות הם כמו חולדות. ואין הבדל בין האכלת חתולי רחוב להאכלת חולדות”. כנגד טענותיו של יום טוב טוען ד”ר ערן אלחייק, מומחה לגנטיקה של אוכלוסיות, כי “המחקרים הללו נסמכים על הרגלי התזונה של חתולים ולא על חקר מינים בסכנת הכחדה, ועל כן יכולים להוכיח רק את הידוע, שחתולים צדים לפעמים מינים אחרים, אך לא לומר כמה אחוזים מהם מתו בגלל חתולים לעומת סיבות אחרות”. יום טוב מסרב להשתכנע וממליץ להתקין פחים ומכולות שייסגרו הרמטית, ולאסור על האכלת חתולים ברחובות.

בעקבות דעותיו, שאותן השמיע לא פעם, הוחתמו עצומות כנגד יום טוב, ואף נפתחה קבוצת פייסבוק הקוראת לחסל אותו. הוא נשאר בשלו: “התגובות הקיצוניות שספגתי הן בעיני אינדיקציה לכך שתופעת ההאכלה כרוכה בהפרעה נפשית”. יום טוב אף משער כי החתולאים חשופים לטוקסופלזמה, ומזכיר מחקרים שהציגו קורלציה בין חשיפה למחולל המחלה טוקסופלזמה גונדי (טפיל חד תאי שמשלים מחזור חיים כשהוא נודד מפונדקאי מכרסם לפונדקאי בדמות חתול) לבין מגוון תופעות נפשיות, בהן סכיזופרניה, שלפי אותם מחקרים עשויים לעבור לאנשים הבאים במגע עם חתולים אלו. “הדבר לא נבדק עד היום, אבל אפשר לשער שמחלות מסוימות משנות התנהגויות של פונדקאי בהתאם לצרכי הטפיל”, טוען יום טוב. “כשאת מתעטשת, אין בכך תועלת אלא לווירוס, שמפיץ כך את עצמו. אפשר רק לשער שהנחשפים לטוקסופלזמה משנים התנהגות, ובמקום שיירתעו מחתולים הם נמשכים אליהם”.

ההתייחסות למאכילי חתולים כבעלי הפרעה נפשית איננה חדשה, והיא חלק שגור בדמוניזציה שלהם. בראש הדימויים המקובלים עומד ה”Crazy Cat Lady”: הזקנה הערירית והרופפת, או בגלגולה העכשווי אך המוקצה לא פחות, הרווקה הבודדה והמזדקנת סלאש לסבית. לטלי קושניר, בעלת חנות הווינטאג’ המחתרת, המאכילה מדי יום את חתולי הסמטה, יש סברה בעניין. “היחס למאכילי החתולים נשאר מעידן המכשפות”, היא אומרת. “כאילו אם את מוכנה להשקיע זמן, אנרגיה ומשאבים בחתולים, את חייבת להיות איזו אשה בודדה שיושבת בבית ומבשלת ילדים בתנור. זה ניסיון להוקיע דווקא את מי שדואג לחסרי הישע, ועצוב שזה קורה דרך הגחכת נשים”.

"היחס למאכילי החתולים נשאר מעידן המכשפות. חתול שחור (צילום: אורן זיו)

“המבט הפופולרי על נשים שמאכילות חתולים כולל בתוכו מבט מיזוגיני, אייג’יסטי, של אשה ערירית ותימהונית שאין לה מה לעשות בחיים, ונתפשת כקוריוז”, מחזקת ד”ר דורית אברמוביץ, חוקרת ומרצה למגדר ושינוי חברתי. “זה מבט שוביניסטי מאין כמוהו, מאחר שהוא מניח מראש שאשה מגיל מסוים היא קוריוז, כי היא כבר לא נחשבת אובייקט יצרני. אם אותה אשה גם ‘חוטאת’ בהאכלת חתולים במקום לגדל ילדים, לשבת לצד בעלה או לעבוד בעבודה מסוג המוכר, אז היא נתפסת כהפרעה קשה לסדר היום הנורמטיבי”. לדבריה, אותו מבט מבזה קשור קשר הדוק ליחס לבעלי חיים בחברה: “רבים מקבילים את המאבק הפמיניסטי למאבק לזכויות בעלי החיים”, מזכירה אברמוביץ, “כפי שהאישה המאכילה מוגדרת כקוריוז, כך נתפשות גם החיות שהיא מאכילה. הרי ההיררכיה מורכבת מהגבר בראש, אחר כך השאר, ובתחתית הסולם בעלי החיים, כי הם לא פרודוקטיביים בעבור הגבר אלא אם הוא מעוניין לאכול אותם”.

שלא נגמור כמו קוריאה החתולאים חוזרים וטוענים כי הם אוכלוסייה מבוזה ונרדפת, אבל יש מי שמייחסים דווקא להם גישה תוקפנית ואלימה, בעיקר מאז הפיכת הרשתות החברתיות לפלטפורמת השיח המרכזית בחברה. דוגמאות לא חסרות: העיתונאית מירי חנוך סבלה מנחת זרועם הווירטואלית של פעילים למען חתולים, אחרי שבפרק בסדרה “מחוברות” נראתה כשהיא משליכה לרחוב, לכאורה, את אלפרד, חתול שהתגורר אצלה שנים והתחיל לעשות את צרכיו בבית. בעקבות שידור הפרק קמה בפייסבוק קבוצת "עונש למתעללים ונוטשים חתול מבוית בשידור חי", והמקרה נדון במגוון פורומים ברשת, כשחנוך מושמצת בהם קשות. חנוך, חתולאית בנשמה, לא הצליחה להתאושש מהפגיעה עד היום. “ישבתי ימים ובכיתי. זה גמר אותי”, היא מספרת. “אלפרד לא התאקלם בבית החדש, אז עשיתי לו תהליך של הרחבת הטריטוריה לחצר, ואז הוא נעלם. אני בטוחה שאיזה מאמץ אלמוני לקח אותו, הוא הרי חתול מהמם. שלושה שבועות חיפשתי אותו”. עריכה מגמתית, לדבריה, הציגה אותה כנוטשת חתולים. “זאת אמנות האשליה. אבל זה ברור לי – אם לא הראו שחיפשתי אותו, ככה זה מצטייר. עדיין זה אווילי: אם הייתי בוחרת להשליך את החתול שלי מהבית, וודאי שלא הייתי מצלמת את זה. מה שעברתי היה פשוט לינץ’. אני אוספת חתולים מאז שלמדתי ללכת, שאני אחטוף דבר כזה? בחיים לא האמנתי שאפתח גוגל על עצמי וזה הדבר הראשון שאראה. אנשים שמחפשים איפה לשנוא משתמשים במטרייה של אוהבי חתולים כדי לשנוא אנשים. אני לא קדושה, יכול להיות שטעיתי בשיקול הדעת. אבל רק מי שעושה טועה. הרוב בוחרים לא להביט”.

"זה היה פשוט לינץ'". מירי חנוך (צילום: ינאי יחיאל)

בתוך כל החתולונובלה של אוהבי ושונאי חתולים, אינטרסים, תקציבים, תככים ואינטריגות, עומדים החתולים עצמם, ובסוף, אי אפשר ממש להסתדר בלעדיהם. מסתבר שלא חייבים להיות חובבים מושבעים כדי להזדקק להם: מספיק להיות סתם אנשים שרוצים לחיות בשלווה בעיר הזאת, שלווה שבדרך לא גלויה לעין, החתולים תורמים באופן משמעותי לקיומה. “בדרום קוריאה היו לפני 20 שנה המון חתולי רחוב”, כתב הווטרינר ד”ר רפי קישון במאמר שפרסם. “הממשלה החליטה להיפטר מהם בטענה שהם מפריעים לציבור. כידוע, הקוריאנים הם עם יעיל, ובתוך זמן קצר יחסית הצליחו להשמיד את רוב חתולי הרחוב בערים הגדולות”. החשבון לא איחר להגיע, בדמות סרט אימה מהסוג המלחיץ ביותר: “מתוך תעלות הביוב, הבארות ומחשכי האדמה עלו אלפי עכברושים, עכברים וחולדות, ופשוט הציפו את העיר”, הוא כותב. “הם הגיעו לכל פינה, חיבלו ברכוש ובמזון, פגעו בכבלים ובחוטי חשמל, וגרמו לנזק כלכלי עצום ולפגיעה קשה בבריאותם של אלפי אנשים. גם מספר הנחשים שנתקרבו למגורי אדם עלה בהתמדה. הקוריאנים התחילו לייבא חתולים מבחוץ, כדי שיפרו וירבו וימלאו את הארץ, ויצילו אותם ממכת העכברושים. אני מקווה שבארצנו לא הולכים לעשות טעות דומה”.

מחוברים הרבה אנשים מתייחסים לחתול שלהם כמו לילד. לכן כשהם יוצאים לעבודה, הם משאירים גם אותו להירקב מול הטלוויזיה. אבל לא סתם טלוויזיה. כבר יותר מעשור מופצים בארצות הברית תקליטורי DVD המיועדים לחתולים בלבד, תחת השם CatTV. התוכן השליט בז’אנר הוא ציפורים במעופן, ובעיקר ציוצי ציפורים, בשילוב חיות נוספות כמו דגים ופרפרים, שאמורים לגרום לחתול הביתי להיכנס לסוג של אקסטזה. הוא נצמד למסך, לפעמים גם שורט אותו עם רגליו הקדמיות, או מחפש את החיות מאחורי המכשיר. “יש חתולים שמגיבים לתוכן טלוויזיוני בדיוק כאילו הם יושבים על אדן החלון וצופים בציפורים”, אומרת ד”ר מיכל שוורץ ממרפאת ד”ר רפי קישון, “יש גם חתולים שפחות מגיבים לגירויים כאלה. באופן כללי החתולים בישראל הם מזן קצת שונה מהחתול האמריקאי. הם יותר קשוחים ופחות ביתיים, ולכן יגיבו פחות לטלוויזיה”. הצלחת ה־CatTV העירה יוזמות שונות לייצור תוכן טלוויזיוני לחתולים מסביב לשעון, אך בינתיים ללא הצלחה. מה שכן כבש את השוק הוא משחקי החתולים ב־I PAD, שבהם החתול צריך לרדוף אחר נקודת לייזר כחולה או לתפוס פרפר או עכבר וירטואליים. “המשחקים האלו מאוד מצליחים, כי החתול רגיל לרדוף אחרי חיות כמו עכברים או מקקים במציאות”, מציינת ד”ר שוורץ, “לבעלי חתולים רבים גם כיף לראות את החיות שלהם משחקות במחשב, ובכך מבצעות פעולה אנושית לגמרי”. (יואב בורוביץ')

עם טוויסטים בעלילה. חתול צופה בטלוויזיה (צילום: אורן זיו)

אם לאה שנירר היתה חתול: חייו של חתול מהעשירון העליון

ממש לא רחוק מכאן, כלומר בפריפריה הממש קרובה, יש חתולים שהווטרינר העירוני יכול רק לחלום ללטף להם את השפם. אנטרציט (על שם הפחמים), למשל, חתול שחור שגם לירוק עליו יעלה לכם כסף. בזכות השתייכותו לגזע אמריקן אקזוטיק, אנטרציט מסתכל על הבורגנות מלמעלה: סדר היום הקים קרדשיאני שלו כולל אוכל מיובא מצרפת, מוצרי קוסמטיקה מאיטליה, מניקור־פדיקור וטיפול שערות לבנות בפינצטה(!).

בדצמבר תתקיים בראשון לציון תערוכת החתולים חתוליהו 2011, שבמהלכה יתחרו עשרות חתולים מפונקים על תואר החתול הכי גזעי באזור. ברוסיה, מקום ראשון בתחרות כזאת מזכה את בעליו ברכב; כאן יזכה המנצח במתקן שירותים כימיים לחתול. עניין של מנטליות. בהתחשב בעובדה שכל הטיפוח שמסביב שואב שכר בסיס חודשי של 500 שקל, לפני חיסונים ופינוקים (עניין של עוד 500 שקל בחודש), ולא כולל מחיר החתול עצמו (5,000 שקל), מסתמן שממש עדיף לגדל חתולים גזעיים במוסקבה.

כדי להעפיל לגמר, אנטרציט יצטרך לעמוד בקריטריונים בינלאומיים מחמירים כמו זנב קצרצר, אף פחוס, פרווה שמטאטאת את הרצפה ואופי ששואף למצוינות (מה שזה לא אומר, כשמדובר על חתול). ויקטוריה סטרודובצב, יו”ר עמותת NICA הישראלית ואמא לאנטרציט, מסבירה: “מבין 100 חתולי רחוב, אולי תמצאי אחד עם אופי של חתול גזעי. הגזעיים ממושמעים, לא כמו חתולי רחוב תוקפניים. אני אוהבת את כל החתולים, רק לא רוצה שאנטרציט שלי ישחק איתם”.

אז הוא לא משחק עם חתולי רחוב?“לא, מה פתאום. הוא לא יוצא מהבית, יגנבו אותו ברגע. חוצמזה יש המון מחלות בחוץ. כל הצרכים שלו בבית, בגלל זה החלום שלנו הוא שירותים כימיים לחתול”. וכמו תמיד עם חלומות של עשירים, גם לחלום הזה יש סיכויים לא רעים להתגשם. (ענבל מרום)

בלי קצוות מפוצלים. חתול מפונפן (צילום: אורן זיו)ניפ/קאט: הדרך לחתול המסטול רצופה עלי קטניפ

סטלן יקר, בפעם הבאה שאתה נושף את מיטב העשן מריאותיך על החתול שלך, והוא הופך לאטו לחלק אינטגרלי מהספה כמוך, זכור: החתול שלך מעדיף סמים אחרים. לחתול, מבוית ככל שיהיה, אין לחצים יומיומיים המאפיינים את חיי בני האדם - ההצטנפות הספתית מאפיינת אותו גם כשאתם קורעים את התחת בעבודה - ולפיכך הוא מעדיף סמים מעוררים דווקא. קטניפ, או בשמו הישראלי נפית החתולים המצויה, הוא הסם המועדף עליו (אלא אם הוא שייך לציבור החתולים העקשניים שעמידים להשפעות שלו). הקטניפ הוא צמח ממשפחת המנטה, המגיע בשתי תצורות: עלים, שאותם ניתן לפזר על קרש גירוד או להכניס לגרב; וספריי, שאותו ניתן לרסס על כל דבר שאליו תרצו שהחתול יימשך. השפעתו על חיית הבית שלכם מקבילה למשהו כמו שכרות.

״הקטניפ מייצר אצל החתול תגובות שהן כנראה מיניות״, מסביר דניאל רובין, אחד הזכיינים ברשת החנויות Petbuy, “ככל הידוע לנו אין תופעות של התמכרות או צריכת יתר. לאחרונה ייבאנו מארצות הברית צעצועים שמכילים קטניפ בכמות גבוהה, וצ׳יפ שמכיל קולות של עכבר במצוקה. השילוב של שניהם פועל היטב על החתול, כי הקטניפ משפיע בצורה המיטבית על החתול כאשר הוא בחוויית ציד”. אגב, אם אתם מעוניינים להרוויח שני סטלנים במחיר של אחד, גם על בני אדם נודעת לקטניפ השפעה מעוררת מינית, וניתן לצרוך את העלים שלו בזהירות, למשל בתה. כמו כן הקטניפ יעיל בהרגעת בטן רגיזה, כאבי ראש ובריפוי מהיר של חתכים. (מיכל גרוסברג)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ